הכרזה תשס"ח ניסן ט' ה
החלפת שבויים
מן הנושאים הכואבים בהם דנה הסנהדרין, היא ההתייחסות לשחרורם של החטופים המצויים בשבי החיזבאלה והחמאס, תמורת שחרור מאות ואלפי מחבלים, שחלק גדול מהם עם דם על הידים.
תוכן עניינים
הסנהדרין גודל
לא נעלם מעיני הסנהדרין גודל מעלת פדיון שבויים, וכפי שהאריך להסביר מעלה זו הרמב"ם:
- "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "א תאְַמֵּץ אֶת לְבָבְ וְא תקְִפֹּץ אֶת ידְָ" (דברים טו,ז) ועל "א תעֲַמֹד עַל דַּם רֵעֶ" (ויקרא יט,טז), ועל "א ירְִדֶּנּוּ בְּפֶרֶ לְעֵינֶי" (ויקרא כה,נג). ובטל מצות "פָתֹחַ תּפְִתּ חַ אֶת ידְָ לוֹ" (דברים טו,ח), ומצות "וחְֵי אָחִי עִמָּ" (ויקרא כה,לו), "ואְָהַבְתּ לְרֵעֲ כָּמוֹ" (ויקרא יט,יח), ו"הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּותֶ" (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים". (הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י)
אולם לאחר דיון הוחלט להורות שאין לשחרר מחבלים תמורת שחרורם של שבויינו המצויים בידי האויב. ואף שמצוות פדיון שבויים גדולה היא עד מאוד - וכאמור בדברי הרמב"ם - וצערם של השבויים הנמקים בכלא האויב נוגע עד הנפש, תורה היא וכך ראוי לנהוג.
מספר טעמים להחלטה זו של הסנהדרין:
א. כבר נפסק בשו"ע (יורה דעה סימן רנב סעיף ד): "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם", ופשוט שהתמורה אותה מבקש האויב - שחרור מאות ואלפי מחבלים - עולה לאין ערוך מערכם של מספר קטן של חיילים יהודים (כפי שנקבע על פי ההלכה, כמבואר במפרשי השו"ע שם).
ב. הנסיון הארוך בשחרור מחבלים - מאז קום המדינה ועד לימינו אלה - הראה שהאסירים המשתחררים חוזרים לבצע פיגועים בשטחי מדינת ישראל, מתוך מחויבות לשולחיהם ומתוך רגשות נקם, ועל כן אסור לשחרר מחבלים המהווים פוטנציאל למעשי טרור.
ג. שחרור מחבלים רבים גורם לירידת המוטיבציה בקרב חיילי צה"ל המוסרים נפשם ללכידתם. עד כדי כך, שרבים מחיילינו מהרהרים בלבם (ולעתים גם בקול רם) אם כדאי להסתכן כדי ללכוד מחבל/ים שתוך זמן קצר או ארוך משתחררים ממאסרם בעסקת שבויים לא הגיונית, וכנ"ל.
טעמים אלו ואחרים היו בגורמים להחלטת הסנהדרין לא לתמוך בהחלפת שבויים יהודים מעטים תמורת מאות ואלפי מחבלים.
נספח
הוועדה המדינית של הסנהדרין לענין פדיון שבויים[1]
א. לב כל יהודי, נתון לסבל השבויים ולסבל בני משפחותיהם. כל יחיד ואף המדינה ושלטונה מחויבים במידת הרחמים כלפי השבויים והמשפחות; עלינו לעשות ככל יכולתנו למען פדיון השבויים וזאת מפני ש"כל ישראל ערבים זה בזה"[2] ועל כך מושבעים ישראל מסיני.[3] ב. במהלך השנים פיתחו ממשלות ישראל דפוסי התנהגות שליליים בכל הכרוך בחילופי שבויים[4]
בראש ובראשונה מפני ששברו את עקרון הערבות והמחויבות ההדדית [עקרון הסולידריות] ופוררו בכך את כוח ההרתעה של עמנו ושל מדינת ישראל. תהליך זה החמיר וביתר שאת מאז פתיחת "תהליך השלום", התוצאה היא שמדינת ישראל סילקה את צלם אלוקים מעל פניה, האויב אינו ירא ממנה[5] וידידיה חוששים מבוגדנותה ולפיכך נקלעה המדינה למצב של פושטת רגל הנאלצת למכור נכסיה בכל מחיר.
ג. מדינה ריבונית שמחייליה או אזרחיה נחטפו בפעולות איבה, אינה רשאית לשקול כענין שבשגרה בתמורה לדרישות האויב החלפת מחבלים שפוטים בשבויים. בכך היא מפרקת את מערכת המשפט והצדק, והורסת מראש את הסיכוי לנצחון על האויב. דרישת האויב להחזרת מחבלים-אסירים, טרוריסטים שבצעו פשעים חמורים בתמורה לשחרור חטופים ישראלים, היא כניעה לסחטנות ותעודד האויב להשיג כל מבוקשו באמצעות חטיפות נוספות.
ד. פדיון השבויים הפך למסע התעללות והשפלה למדינה ולעם היהודי.
ה. הכלל ההלכתי הידוע הוא "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן"[6]אך דמיהם, ערכם של השבויים, שוב אינו ערך כספי אלא ערך קיומי היכול לערער את כל המחנה הנשאר - כל עם ישראל.[7] ו. כל חליפין שיתבצע היום, ומדובר על מאות רבות של אסירים כנגד כל חייל אחד, ולא על מספר סביר כמו עד שבעה כנגד אחד, יגרום אך נזק נוסף, יעודד חטיפות, יגרום לשחרור מחבלים שיחזרו לסורם - קטל בני עמנו הל"ת.[8] חובה לשנות את דפוסי ההתנהגות והכללים המשפטיים כדי להשיב את כוח ההרתעה.
ז. אין לעסוק בפדיון שבויים לפני קביעת עונש מוות כעונש חובה למחבלים, מה גם שבדיניהם אין חלות האמנות הבינלאומיות עליהם. דרישת מחבל שדם על ידיו כתנאי לשחרור חטופים צריך שתהווה אות מובהק לצורך להוציאו להורג.
ח. פגיעה בשבוי או חטוף תגרום להוצאתם להורג של בני ערובה רבים נוספים, מן הבכירים ביותר שישנם תחת ידינו או שיחטפו לשם כך; כולל שרים, ראשי ממשלה וכל מי שמזוהה עם מנהיגות האויב.
ט. בגין רחמנות על אכזרים[9] שהצטיינה בה מדינת ישראל, היא חייבת במלחמתה לנטות אל מידת האכזריות כלפי האויב כעצת הרמב"ם בשמונה פרקים.[10] אם לא תעשה כן, אין זה אלא מחדל נוסף בדרך אל תהום שאין לה חקר.
י. מנהיגות המדינה חייבת לחזור בתשובה ולפתח תפיסת מלחמה ובטחון המתאימה לצדק ולמטרותיו של עמנו, הנובעת מייחודו ומצבו המיוחד של עם ישראל. לשם כך עליה להתייעץ עם חכמי ישראל כדי שיורו לה דרך תשובה, שחלקה כתוב במסמך זה וחלקה במסמכים אחרים שכתבה נציגות הסנהדרין על חובת הממשלה בעיתות מלחמה.
הערות שוליים
- ↑ מפאת הדיונים החוזרים ונשנים, ומפאת סכנתם, אנו מוצאים לנכון לחזור ולפרסם לקראת סכנת שחרור רוצחים, את החלטת הוועדה המדינית של הסנהדרין מתאריך י"ב בתשרי, תשס"ו
- ↑ אוי לנו, נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה: ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה, ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו, אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם - זו שעה שנלכדה בה ירושלים (ילקוט שמעוני, פרשת בחוקותי, רמז תרעה).
- ↑ ראה הרב שלמה גורן, " כל ישראל ערבים זה בזה" תורת המועדים, תשכ"ד, עמ' 70-54 ובפרט שם: אחריות הסנהדרין לקיום הערבות.3
- ↑ המדינה הפקירה שבויים תוך התעלמות ב'פרשת 'עסק הביש' [ 1954 ] תשי"ד , כאשר לא פדתה שבויי המחתרת שפעלה בשמה ובשליחותה במצרים בשנות החמישים ונמנעה מלהחליפם בחילופי השבויים שלאחר מבצע קדש [ 1956 ] תשט"ז; עשתה זאת רק לאחר לחצים קשים לאחר נצחון ששת הימים. תשכ"ז [ 1967 ]; המדינה עסקה בזדון יוצא דופן בהסגרת פולארד ובסיוע להרשעתו בחומרה קיצונית; הסכימה לחילופי שבויים באסירים בעבר ללא דרישת גופתו של אלי כהן הי"ד, ללא מתן תשובה ברורה לגורלם של נעדרי סולטאן יעקב, ללא מתן עדויות ברורות לאשר עלה בגורלו של רון ארד. הפקירה את חיילי צד"ל ואת משתפי הפעולה הערביים למותם או לגיוסם לחיזבאללה. הנהיגה להחליף למעלה מאלף מחבלים כמו בעיסקת ג'יבריל [ 1985 ] תשמ"ה תמורת יהודים בודדים, פרשה שלכל הדעות חוללה את האינתיפאדה הראשונה שמוטטה את נורמות הלחימה בטרור.
- ↑ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": (דברים כח,י)
- ↑ משנה, גיטין, ד,ו
- ↑ נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רנב א-ג) שפדיון שבויים קודם לכל צדקה אחרת, וצריכים לפדותם בהקדם האפשרי. אבל חז"ל גם תיקנו (גטין מה,א) שאין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן, כלומר אין משלמים סכום עצום כדי לפדות אנשים אחדים שנלקחו בשבי. הטעם המקובל לתקנה זו הוא (יורה דעה רנב ד) שלא יהיו האויבים מוסרים את עצמם לשבות דווקא שבויים יהודים בשל המחיר הגבוה שהם מקבלים עבורם.
- ↑ מאיר אינדור: מנכ"ל אלמגור, האגודה לנפגעי הטרור בהודעתו מיום 26.9.06 על מספר המחבלים "ללא דם על הידיים" ששוחררו בעסקאות קרובות קודמות והיו מעורבים אקטיבית בפיגועי דמים לאחר שחרורם.
- ↑ שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קנא: "ורחמי רשעים אכזרי [משלי יב,י] שבמקום שמרחם על היחיד הוא אכזרי על הציבור ועל כלל ישראל ח"ו. ובתורה כתיב ובערת הרעה מקרביך למען ישמעו ויראו ויקוב הדין את ההר כ"ש היכא שהוא המזיק לרבים".
- ↑ "אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה". ידיעון הסהנדרין החלפת שבויים