הכרזה תשס"ח ניסן ט' ד
חיוב מחאה נגד מצעד התועבה
לאחר דיונים, בהם הובאו השיקולים השונים, החליטה הסנהדרין שחובה למחות נגד מצעדי התועבה. ואכן, חברי הסנהדרין השתתפו עם כל מארגני המחאות למיניהן.
בשנת תשס"ו - בעקבות מחאות - הוחלט ע"י המשטרה להעביר את המצעד שתוכנן לעבור ברחובות ירושלים לאירוע במקום סגור.
בשנת תשס"ז - בעקבות מחאת העדה החרדית ורבניה - לא עלה בידיהם למנוע את המצעד אלא רק לצמצם אותו.
ככל הנראה, אי ההצלחה למנוע כליל את המצעדים נבעה מהעדר השתתפות של כל חלקי הציבור השונים, שחלקם סברו שעדיף לא למחות מחשש שהנוער בקרב מחנה המוחים יחשׂף לתועבה הזו.
תוכן עניינים
מקורות תורניים
להלן מספר מקורות תורניים שמהם ניתן להבין את חובת המחאה ואת המצווה להשתתף בה:
רבינו יונה בספרו 'שערי תשובה' (שער שלישי אות ט):
- "מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העוון, הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם, ועובר בלאו, שנאמר: "וְא תשִּׂאָ עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט,יז)
[כלומר, תשתדל להסיר החטא ממנו]... וכל מי שהוא לשם יתברך ימסור נפשו על קדושת השם, שנאמר: "מִי לַה' אֵלָי וַיּאֵָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּניֵ לֵויִ" (שמות לב,כו), ונאמר: "וַיּרְַא פִּינחְָס... ויַּקָם מִתּוֹ הָעֵדָה ויַּקִַּח רֹמַח בְּידָוֹ" (במדבר כה,ז), וחובה על כל ירא, אף כי אוהב טְהָר לב, להעיר קנאה".
רבינו חיים בן עטר בפירושו לתורה 'אור החיים', מתייחס לכפילות בפסוק המתריע מפני הקאת הארץ את הדרים עליה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקּתַֹי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אתָֹם וְלאֹ תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא כ,כב).
"טעם שהוצרך לומר פעם אחרת פסוק זה, הגם שכבר אמר כן בפרשת אחרי מות (יח,כו), נתכון לומר שצריכין לשמור המצוות לבל יתבטלו בין מהם בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ, הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות - תקיא הארץ גם השומרים על שלא מִחוּ בשלא שמרו". ורבינו ישראל מאיר הכהן, בספרו 'משנה ברורה' (סימן א סעיף א, ביאור הלכה ד"ה ולא יתבייש), מתייחס אף הוא לחובת המחאה: "אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה, ורוצים לעשות איזה תקנות... ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו... מצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודוד המלך ע"ה אמר: "הֲלוֹא מְשׂנְַאֶי ה' אֶשׂנְָא וּבִתקְוֹמְמֶי אֶתקְוֹטָט" (תהלים קלט,כא).
הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, התייחס באחת מאיגרותיו לדיון ציבורי במועצת העיר ניו-יורק בעניין התועבה הזו, והורה:
- "שבכל ימי הכינוס שדנו בחוקי התועבה, יש למלא את האולם של מועצת העיר ביהודים מוחים, כשהם אומרים לכל העולם שעם ה' שונא תועבה, ובפרט שגם רבים מאנשי אומות העולם נקעה נפשם מתועבה זו, ובכמה מקומות בעולם מחו מחאות נמרצות על כך, כמו שהיה
בניו יורק ובמוסקבה".
ובשו"ת 'אגרות משה' (ח"ז אבן העזר סימן קי"ד ועוד) כתב שכל התאוה הזו הוא מחמת שהוא דבר אסור, ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון הקב"ה, וקרא מפורש בפרשת האזינו "בְּתוֹעֵבתֹ יַכְעִיסֻהוּ" (דברים לב,טז), ופירש רש"י על פסוק זה: "במעשים תעובים, כגון משכב זכר" (ומקורו בספרי על הפסוק), כשכוונת החוטא להכעיס, שהרי אין כאן עניין טבעי כלל, ואפילו בקרב הבהמות והחיות אין התנהגות חריגה כזו.
ואף עמלק נהג בעזות ובמרידה כלפי מעלה, ובמלחמתו עם ישראל טִמא את ישראל במשכב זכור, והיה חותך מילות וזורק כלפי מעלה ("כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר: מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועילה להם" - שפתי חכמים). מן הראוי לדעת שלתוכחה יש שלוש מטרות עיקריות:
א. למנוע את החטא על ידי התוכחה - באופן אקטיבי.
ב. גם אם לא מצליחים למנוע את החטא, יש עניין למחות כדי להביע את הסלידה מן החטא. ונסביר עקרון זה על פי המקורות שלהלן:
חידוש נפלא מחדש הגרי"ז בביאור דברי הגמרא במסכת סוטה (יא,א):
- "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה היו באותה עצה (דנתחכמה לו - רש"י), בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו
מבני בניו שישבו בלשכת הגזית".
וביאר הגרי"ז: כיצד היסורין שבאו על איוב הם עונש מידה כנגד מידה לשתיקתו? ועונה הגרי"ז: איוב היה סבור שאין תועלת במחאתו, כיון שבין כך ובין כך לא ישמעו לו, וכנגד התנהגות זו נענש ביסורין, והראו לו שבעת יסורין אדם צועק מכאב, אף שצעקתו אינה מועילה להקל מעליו היסורין, כך - נרמז לו - שעליו היה למחות ולצעוק על העוול גם אם הדבר לא היה מועיל, והטעם - כדי להראות שהדבר כואב ומטריד ואין לעבור עליו בשלוות נפש.
על חיוב המחאה ובגודל עוונו של מי שיכול למחות ואינו מוחה דנה הגמרא במסכת שבת (נה,א):
- אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: יוכיח נא הרב את אלו הממונים בבית הריש גלותא על עוונם. אמר ליה רבי סימון: אינם מקבלים תוכחה ממנו. אמר לו רבי זירא לרבי סימון:
אף על פי שאינם מקבלים תוכחה, יוכיחם הרב. דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה גזרה טובה מפי הקב"ה וחזר בו (לרעה), חוץ מדבר זה... אמר לו הקב"ה לגבריאל המלאך: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים רשום תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הקב"ה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו מדת הדין: רבונו של עולם, היה בידם של הצדיקים למחות בתועבות ולא מיחו ! אמר לה הקב"ה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו מדת הדין: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם - לצדיקים - מי גלוי? (הלא לא יכלו להיות בטוחים שלא יקבלו את מחאתם, ומכיון שלא מיחו, חטאו, ואכן מכח טענה זו חזר בו הקב"ה מלהציל את הצדיקים).
ג. טעם נוסף לחיוב המחאה: כדי שהחטא והתועבה ללא תגובה ראויה לא יצננו את הרגש של חומרת החטא, בקרבם של שלומי אמוני ישראל.
ורבנו בחיי בספרו 'חובת הלבבות' (שער חשבון הנפש פ"ג, אופן חשבון יז) הסביר שחובת התוכחה באה לידי ביטוי: במעשה, בדיבור ובלב. כלומר, כל זמן שאפשר למחות במעשה ובדיבור - מה טוב, אולם אם אין ביכולתו למחות באופנים אלו, עליו לקיים מצוה זו לפחות בלבו, בזה שישׂנא את החוטא ויתרחק ממנו, וכדברי דוד המלך עליו השלום: "שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לאֹ אֵשֵׁב" (תהלים כו,ה).
ואל יחשוב לו האדם: אסתר מן החטא, מן התועבה, ולא אפגע, ולא אושפע ממנה !
אמנם מחשבה זו הגיונית ויש לה בסיס בטבע האדם, שהרי ההתקרבות לרשע היא משפיעה, והמגע עמו הוא דבר חמור הנותן את אותותיו על נפש האדם והתנהגותו, ולכן גם אמרו חז"ל: אסור להסתכל בפני אדם רשע ! אפילו הסתכלות בעלמא משפיעה !
ברם יש לדעת שלא רק ההתקרבות משפיעה, לא רק להסתכלות ברשע יש תוצאות, אלא עצם מציאות החטא, התועבה - בכוחה להשפיע, להקרין השפעה שלילית על הסובב. עצם מציאות החטא - גם אם לא מזדהים ומשתפים פעולה כל שהיא - בכוחו להזיק ולגרום לירידה רוחנית.
וכפי שהסביר הרב 'בית הלוי' את הפסוק: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּו עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו,יב), ופירש רש"י: "שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן", כלומר, חטא בני האדם בדור המבול בעריות - אף שאין בינם ובין בעלי החיים כל קשר - גרם להקרנה והשפעה שלילית על כל העולם ואפילו על בעלי החיים. דהיינו, חטאם של בני האדם גרם ל'נזק סביבתי' שהשפיע אפילו על בעלי החיים.
ולעניינינו, עצם תכנית החוטאים לערוך מסיבות פומביות במסגרת המצעד, ואפילו תכנית של קבלת שבת במקום ציבורי בירושלים (שזהו כמובן שיא החוצפה, לנסות ו"להכניס" את הקב"ה בתוך קהילת החוטאים, כאילו הוא מסכים עם דרכם הנלוזה והנפשעת!) - יש בה משום 'פיזור' החטא ברדיוסים שעד כה לא היו ידועים, וממילא תהיה השפעת החטא ועזותו מוקרנות חלילה על כל ירושלים רבתי. ומכאן החובה הבלתי מתפשרת להלחם בכל הכח והדרכים למנוע את כניסתם לפלטין [=ארמון] של מלך מתוך מגמה לזהמו - ח"ו.
וכבר נאמר בתורה על גויי הארץ: "לאֹ יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אתְֹךָ לִי" (שמות כג,לג), והרמב"ם פסק: "בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם - אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה" (הלכות עבודה זרה פ"י ה"ו) !
וכל שכן מעשה נורא שכזה, מחשבת החוטאים והמחטיאים, שכל מטרתו לקבל הכרה מהציבור למעשה הנבלה והתועבה אותם הם עושים - שאסור לתת להם כל אפשרות לקיימו חלילה !
כמו כן יש לדעת שמלבד מצות תוכחה - שאודותיה הרחבנו בדברינו לעיל - מוטל עלינו למחות ולמנוע את מחשבתם הרעה משום חיוב: "לאֹ תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט,טז), ונסביר דברינו:
א. אנשים אלו החוטאים בגופם נושאים נגיפים מסוכנים, שהרי כך הטביע הקב"ה בבריאה שכל הסוטה מדרך הישר - הטבע מתקומם עליו ומונע את התפשטותו על ידי פגיעה בתשתית חיותו. ואם כן, חולים אלו העלולים להדביק אנשים בריאים, מצוה עלינו - בכל דרך - למנוע את נוכחותם מתוך חשש אמיתי לשלומם של הבריאים.
ב. לאנשים רבים - יהודים ולא יהודים - חורה להם מאוד כוונת ומעשי קבוצות החוטאים הללו, ויש לחשוש - חשש שיש לו תקדים - למעשה נקם ושפיכות דמים. סיבה ריאלית זו, דיה כדי לעשות כל מאמץ למנוע מצעדי השפלה מעין אלו.
כל הנכתב לעיל היה ביסוד החלטת הסנהדרין להורות למחות, ולשתף פעולה עם כל ארגון הפועל למנוע את מצעדי ההשפלה בתוככי חוצות עיר הקודש ירושלים ת"ו.
הודעת הסנהדרין
בס"ד ערב טו באב, תשס"ו
הודעת הסנהדרין בענין קדושת המחנה ומצוות אהבת ה'
לצערנו, מצעדי הגאווה הפכו לסמל הגשמת זכויות הפרט בחלקים נכבדים של העולם המערבי כביטוי לקדמה ולנאורות. ההפך הוא הנכון!
הסנהדרין מציין כי זכויות האדם שוללות את "זכויות" הפרט לזימה. זכויות האדם נובעות מכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים ללא טשטוש המינים.
- "ויַּבְרָא אֱהִ- ים אֶת הָאָדָם בּצַלְמוֹ בּצֶלֶם אֱהִ-ים בּרָא אוֹתו זכר ונקבה בּרָא אות םָ:" (בראשית פרק א , כז), וכן: "זכר ונקבה בְּרָאָם ויַבְָרֶ אֹת םָ ויַּקְִרָא אֶת שׁמְָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית פרק ה, ב)
הסנהדרין מזהיר את המין האנושי כולו בפני התפשטות מגפת משכבי זכר שתוצאותיה הוא הרס החברה האנושית. הרס המשפחה, האומה והמדינה. הרס התרבות האנושית כולה. משכב זכר הוא עברה מהותית על מצוות בני נוח שהן מצוות היסוד של כל האנושות שניתנו בברית שבין בורא עולם לבין נוח ובניו, כתנאי לכך שלא יהיה מבול. אחת הבסיסיות שבהן היא הימנעות מפגיעה בחוקי העריות.
המקורות היהודיים מציינים שזוגות של זכרים שנישאו הם שהביאו למבול, זאת יחד עם גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה.
הסנהדרין פונה לכל האומות, הארגונים והדתות השונות להעמיד את כל מי שאמור להתייחס אליהם על הנזק המוחלט לאנושות [מחלת האיידס היא אך ביטוי אחד של הנזק], ולמנוע ככל שהם יכולים מצעדי גאווה ולהפעיל את מלוא סמכותם החוקית, המוסרית והפוליטית כדי לסכל מצעדים או אירועים הבאים לפאר יחסים בין בני זוג מאותו המין.
בוודאי שבארץ ישראל שהיא כולה אדמת קודש, אין מקום להתיר שום מצעד תועבה שכזה, לא בירושלים ולא בעיר אחרת. מצעד גאווה בארץ אשר עיני ה' בה הוא דוגמה לחילול השם לעיני כל האומות, ועונשם של היהודים העוסקים בכך ומקדמים מצעדים מן הסוג הזה אין לו כפרה! לא יאבה ה' סלוח לו.
התורה מציינת פעמיים כי משכב זכר עונשו הוא החמור ביותר.
הסנהדרין פונה לכנסת, לממשלה, לראשי הערים ולכל מי שיש לו כוח מוסרי, פוליטי ומשפטי, להפר כל אפשרות של קיום מצעדי גאווה הן בחקיקה כפגיעה מהותית בכבוד האדם הנובע מצלם אלוקים החקוק בו, והן בלימוד והכרה בסכנה המוחלטת של השלמה עם הנורמות הללו, המביאה להרס כל מוסד ומסגרת אנושית. גורמים דתיים המנסים לתמרן בין הכוחות הפוליטיים ואינם יוצאים בכל כוחם לסיכול התועבה, עונשם כפול ומכופל, כי הם מאותתים על רפיון דעתן והשלמתם עם המצעדים ונותנים בכך הכשר בדיעבד למצעדים.
צבא שבו פשה הנגע הזה, אינו יכול לתפקד כצבא. שופטים הנתונים למשכבי זכר אינם יכולים לקיים מערכת משפט, לא אקדמיה ולא כל יצירה אנושית אחרת.
פרוץ המלחמה האחרונה בלבנון, שהיא כנראה אך מבוא לסדרת מלחמות גדולות, מעמידות את צה"ל ואת כל צבאות העולם מול הצורך לעסוק בקדושת המחנה, להישמר מכל דבר רע!
לגיטמציה לענייני זימה בצבא היא ראשית כל תבוסה.
תרבויות שמעודדות חופש מיני בצבא הורסות מראש את סיכוייהן לנצחון. לפיכך לא יגייס שום צבא חיילים הקרובים לענין משכב זכר ועניני זימה בכלל.
אין לגייס נשים לצבא ובוודאי לא לחילות קרביים ולא במסגרות שאינן מיועדות לנשים.
מול האזהרה הזו מבקש הסנהדרין בפנייתו לעם היהודי להציב את הנורמות הבאות כתיקון לאהבה.
1. כל יהודי [גם מי שאינו רואה עצמו דתי] יקרא 'שמע ישראל ה' אלוקינו
ה' אחד' בשוכבו ובקומו לאחר שנטל ידיו ויתכוון למה שהוא אומר.
2. כל בן ובת ישראל יינשאו בקידושין כדת משה וישראל, על ידי מי הוסמך לכך על ידי הרבנות יראת השם.
3 כל בני ישראל יצניעו לכת בענינים שבינו לבינה המקודשת שלו, ולא ינהגו קרבה במי שאינה מקודשת לו. כל יהודי ינהג צניעות בלבוש, בדיבור, במאכל ובממון.
4. שמירת סגולת המשפחה וקדושתה היא תנאי לקיומה ותקינותה של החברה והעם היהודי. על בני הזוג להשרות נועם במשפחה. אין להטיל אימה. יש לנהוג כבוד בהורים. האיש יכבד את אשתו בדיבור, בלבוש ובתכשיט וכל מה שמשמחה וכן תנהג אשה בבעלה. יש לקרב את לב הבנים והבנות על ידי הקשבה. יש לקיים אירועים משפחתיים תכופים בצניעות ובכבוד. להסב אל השולחן להנעים בשיחה ובלימוד ולתת לכל אחד מבני המשפחה לבטא עצמו ולכבדו ולאהבו.
5. יש להקדים גיל הנישואין ככל הניתן יחד עם לימוד מקצוע.
6. בנות צנועות לא תעמדנה עצמן בנסיון, לא תתגייסנה לצבא ובוודאי לא לחילות קרביים.
המסמך המקורי בעברית (pdf)
הערות שוליים