close
הסנהדרין הסנהדרין
חיפוש

הבדלים בין גרסאות בדף "הכרזה תשס"ח ניסן ט' ה"


 
 
(3 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
 
[[Image:Hachrazah 5768 Nisan 9.png|thumb|left|ידיעון הסנהדרין א']]
 
[[Image:Hachrazah 5768 Nisan 9.png|thumb|left|ידיעון הסנהדרין א']]
  
<big>'''חיוב מחאה נגד מצעד התועבה'''</big>
+
<big>'''החלפת שבויים'''</big>
  
חיוב המחאה נגד מצעד התועבה
+
מן הנושאים הכואבים בהם דנה הסנהדרין, היא ההתייחסות לשחרורם של
 +
החטופים המצויים בשבי החיזבאלה והחמאס, תמורת שחרור מאות ואלפי
 +
מחבלים, שחלק גדול מהם עם דם על הידים.
  
לאחר דיונים, בהם הובאו השיקולים השונים, החליטה הסנהדרין שחובה
+
==הסנהדרין גודל==
למחות נגד מצעדי התועבה. ואכן, חברי הסנהדרין השתתפו עם כל מארגני
 
המחאות למיניהן.
 
  
בשנת תשס"ו - בעקבות מחאות - הוחלט ע"י המשטרה להעביר את המצעד
+
לא נעלם מעיני הסנהדרין גודל מעלת פדיון שבויים, וכפי שהאריך להסביר
שתוכנן לעבור ברחובות ירושלים לאירוע במקום סגור.
+
מעלה זו הרמב"ם:
  
בשנת תשס- בעקבות מחאת העדה החרדית ורבניה - לא עלה בידיהם
+
:"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "א תאְַמֵּץ אֶת לְבָבְ וְא תקְִפֹּץ אֶת ידְָ" (דברים טו,ז) ועל "א תעֲַמֹד עַל דַּם רֵעֶ" (ויקרא יט,טז), ועל "א ירְִדֶּנּוּ בְּפֶרֶ לְעֵינֶי" (ויקרא כה,נג). ובטל מצות "פָתֹחַ תּפְִתּ חַ אֶת ידְָ לוֹ" (דברים טו,ח), ומצות "וחְֵי אָחִי עִמָּ" (ויקרא כה,לו), "ואְָהַבְתּ לְרֵעֲ כָּמוֹ" (ויקרא יט,יח), ו"הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּותֶ" (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים". (הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י)
למנוע את המצעד אלא רק לצמצם אותו.
 
  
ככל הנראה, אי ההצלחה למנוע כליל את המצעדים נבעה מהעדר השתתפות
+
אולם לאחר דיון הוחלט להורות שאין לשחרר מחבלים תמורת שחרורם של
של כל חלקי הציבור השונים, שחלקם סברו שעדיף לא למחות מחשש שהנוער
+
שבויינו המצויים בידי האויב. ואף שמצוות פדיון שבויים גדולה היא עד מאוד
בקרב מחנה המוחים יחשׂף לתועבה הזו.
+
- וכאמור בדברי הרמב"ם - וצערם של השבויים הנמקים בכלא האויב נוגע
 +
עד הנפש, תורה היא וכך ראוי לנהוג.
  
=מקורות תורניים==
+
מספר טעמים להחלטה זו של הסנהדרין:
  
להלן מספר מקורות תורניים שמהם ניתן להבין את חובת המחאה ואת
+
א. כבר נפסק בשו"ע (יורה דעה סימן רנב סעיף ד): "אין פודין השבויים יותר מכדי
המצווה להשתתף בה:
+
דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם
 +
לשבותם", ופשוט שהתמורה אותה מבקש האויב - שחרור מאות ואלפי
 +
מחבלים - עולה לאין ערוך מערכם של מספר קטן של חיילים יהודים (כפי
 +
שנקבע על פי ההלכה, כמבואר במפרשי השו"ע שם).
  
רבינו יונה בספרו 'שערי תשובה' (שער שלישי אות ט):
+
ב. הנסיון הארוך בשחרור מחבלים - מאז קום המדינה ועד לימינו אלה
"מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא
+
- הראה שהאסירים המשתחררים חוזרים לבצע פיגועים בשטחי מדינת
טוב ומושכי העוון, הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם,
+
ישראל, מתוך מחויבות לשולחיהם ומתוך רגשות נקם, ועל כן אסור לשחרר
ועובר בלאו, שנאמר: "וְא תשִּׂאָ עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט,יז)
+
מחבלים המהווים פוטנציאל למעשי טרור.
[כלומר, תשתדל להסיר החטא ממנו]... וכל מי שהוא לשם
 
יתברך ימסור נפשו על קדושת השם, שנאמר: "מִי לַה' אֵלָי
 
וַיּאֵָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּניֵ לֵויִ" (שמות לב,כו), ונאמר: "וַיּרְַא פִּינחְָס...
 
ויַּקָם מִתּוֹ הָעֵדָה ויַּקִַּח רֹמַח בְּידָוֹ" (במדבר כה,ז), וחובה על
 
כל ירא, אף כי אוהב טְהָר לב, להעיר קנאה".
 
רבינו חיים בן עטר בפירושו לתורה 'אור החיים', מתייחס לכפילות בפסוק
 
המתריע מפני הקאת הארץ את הדרים עליה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקּתַֹי וְאֶת
 
כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אתָֹם וְלאֹ תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם
 
שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא כ,כב).
 
חיוב המחאה נגד מצעד התועבה ידיעון הסהנדרין
 
46
 
"טעם שהוצרך לומר פעם אחרת פסוק זה, הגם שכבר אמר
 
כן בפרשת אחרי מות (יח,כו), נתכון לומר שצריכין לשמור
 
המצוות לבל יתבטלו בין מהם בין מזולתם, ובזה לא תקיא
 
הארץ, הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות - תקיא
 
הארץ גם השומרים על שלא מִחוּ בשלא שמרו".
 
ורבינו ישראל מאיר הכהן, בספרו 'משנה ברורה' (סימן א סעיף א, ביאור הלכה ד"ה
 
ולא יתבייש), מתייחס אף הוא לחובת המחאה:
 
"אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים
 
על התורה, ורוצים לעשות איזה תקנות... ועל ידי זה יעבירו
 
את העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו... מצוה
 
לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל,
 
ודוד המלך ע"ה אמר: "הֲלוֹא מְשׂנְַאֶי ה' אֶשׂנְָא וּבִתקְוֹמְמֶי
 
אֶתקְוֹטָט" (תהלים קלט,כא).
 
הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, התייחס באחת
 
מאיגרותיו לדיון ציבורי במועצת העיר ניו-יורק בעניין התועבה הזו, והורה:
 
"שבכל ימי הכינוס שדנו בחוקי התועבה, יש למלא את
 
האולם של מועצת העיר ביהודים מוחים, כשהם אומרים
 
לכל העולם שעם ה' שונא תועבה, ובפרט שגם רבים
 
מאנשי אומות העולם נקעה נפשם מתועבה זו, ובכמה
 
מקומות בעולם מחו מחאות נמרצות על כך, כמו שהיה
 
בניו יורק ובמוסקבה".
 
ובשו"ת 'אגרות משה' (ח"ז אבן העזר סימן קי"ד ועוד) כתב שכל התאוה הזו הוא
 
מחמת שהוא דבר אסור, ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון הקב"ה, וקרא
 
מפורש בפרשת האזינו "בְּתוֹעֵבתֹ יַכְעִיסֻהוּ" (דברים לב,טז), ופירש רש"י על
 
פסוק זה: "במעשים תעובים, כגון משכב זכר" (ומקורו בספרי על הפסוק), כשכוונת
 
החוטא להכעיס, שהרי אין כאן עניין טבעי כלל, ואפילו בקרב הבהמות והחיות
 
אין התנהגות חריגה כזו.
 
ואף עמלק נהג בעזות ובמרידה כלפי מעלה, ובמלחמתו עם ישראל טִמא את
 
ישראל במשכב זכור, והיה חותך מילות וזורק כלפי מעלה ("כלומר שהטיח דברים
 
כלפי מעלה לומר: מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועילה להם" - שפתי חכמים).
 
ידיעון הסהנדרין חיוב המחאה נגד מצעד התועבה
 
47
 
מן הראוי לדעת שלתוכחה יש שלוש מטרות עיקריות:
 
א. למנוע את החטא על ידי התוכחה - באופן אקטיבי.
 
ב. גם אם לא מצליחים למנוע את החטא, יש עניין למחות כדי להביע את
 
הסלידה מן החטא. ונסביר עקרון זה על פי המקורות שלהלן:
 
חידוש נפלא מחדש הגרי"ז בביאור דברי הגמרא במסכת סוטה (יא,א):
 
"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה היו באותה
 
עצה (דנתחכמה לו - רש"י), בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ
 
- נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו
 
מבני בניו שישבו בלשכת הגזית".
 
וביאר הגרי"ז: כיצד היסורין שבאו על איוב הם עונש מידה כנגד מידה
 
לשתיקתו? ועונה הגרי"ז: איוב היה סבור שאין תועלת במחאתו, כיון שבין כך
 
ובין כך לא ישמעו לו, וכנגד התנהגות זו נענש ביסורין, והראו לו שבעת יסורין
 
אדם צועק מכאב, אף שצעקתו אינה מועילה להקל מעליו היסורין, כך - נרמז
 
לו - שעליו היה למחות ולצעוק על העוול גם אם הדבר לא היה מועיל, והטעם
 
- כדי להראות שהדבר כואב ומטריד ואין לעבור עליו בשלוות נפש.
 
על חיוב המחאה ובגודל עוונו של מי שיכול למחות ואינו מוחה דנה הגמרא
 
במסכת שבת (נה,א):
 
אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: יוכיח נא הרב את אלו
 
הממונים בבית הריש גלותא על עוונם. אמר ליה רבי סימון:
 
אינם מקבלים תוכחה ממנו. אמר לו רבי זירא לרבי סימון:
 
אף על פי שאינם מקבלים תוכחה, יוכיחם הרב. דאמר רבי
 
אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה גזרה טובה מפי הקב"ה
 
וחזר בו (לרעה), חוץ מדבר זה... אמר לו הקב"ה לגבריאל
 
המלאך: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא
 
ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים רשום תיו
 
של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין
 
לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר
 
לה הקב"ה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים.
 
אמרה לפניו מדת הדין: רבונו של עולם, היה בידם של
 
הצדיקים למחות בתועבות ולא מיחו ! אמר לה הקב"ה:
 
גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה
 
חיוב המחאה נגד מצעד התועבה ידיעון הסהנדרין
 
48
 
לפניו מדת הדין: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם -
 
לצדיקים - מי גלוי? (הלא לא יכלו להיות בטוחים שלא יקבלו
 
את מחאתם, ומכיון שלא מיחו, חטאו, ואכן מכח טענה זו חזר
 
בו הקב"ה מלהציל את הצדיקים).
 
ג. טעם נוסף לחיוב המחאה: כדי שהחטא והתועבה ללא תגובה ראויה לא
 
יצננו את הרגש של חומרת החטא, בקרבם של שלומי אמוני ישראל.
 
ורבנו בחיי בספרו 'חובת הלבבות' (שער חשבון הנפש פ"ג, אופן חשבון יז) הסביר
 
שחובת התוכחה באה לידי ביטוי: במעשה, בדיבור ובלב. כלומר, כל זמן שאפשר
 
למחות במעשה ובדיבור - מה טוב, אולם אם אין ביכולתו למחות באופנים
 
אלו, עליו לקיים מצוה זו לפחות בלבו, בזה שישׂנא את החוטא ויתרחק ממנו,
 
וכדברי דוד המלך עליו השלום: "שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לאֹ אֵשֵׁב"
 
(תהלים כו,ה).
 
ואל יחשוב לו האדם: אסתר מן החטא, מן התועבה, ולא אפגע, ולא אושפע
 
ממנה !
 
אמנם מחשבה זו הגיונית ויש לה בסיס בטבע האדם, שהרי ההתקרבות לרשע
 
היא משפיעה, והמגע עמו הוא דבר חמור הנותן את אותותיו על נפש האדם
 
והתנהגותו, ולכן גם אמרו חז"ל: אסור להסתכל בפני אדם רשע ! אפילו
 
הסתכלות בעלמא משפיעה !
 
ברם יש לדעת שלא רק ההתקרבות משפיעה, לא רק להסתכלות ברשע יש
 
תוצאות, אלא עצם מציאות החטא, התועבה - בכוחה להשפיע, להקרין השפעה
 
שלילית על הסובב. עצם מציאות החטא - גם אם לא מזדהים ומשתפים
 
פעולה כל שהיא - בכוחו להזיק ולגרום לירידה רוחנית.
 
וכפי שהסביר הרב 'בית הלוי' את הפסוק: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּו עַל
 
הָאָרֶץ" (בראשית ו,יב), ופירש רש"י: "שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן
 
מינן", כלומר, חטא בני האדם בדור המבול בעריות - אף שאין בינם ובין
 
בעלי החיים כל קשר - גרם להקרנה והשפעה שלילית על כל העולם ואפילו
 
על בעלי החיים. דהיינו, חטאם של בני האדם גרם ל'נזק סביבתי' שהשפיע
 
אפילו על בעלי החיים.
 
ולעניינינו, עצם תכנית החוטאים לערוך מסיבות פומביות במסגרת המצעד,
 
ואפילו תכנית של קבלת שבת במקום ציבורי בירושלים (שזהו כמובן שיא החוצפה,
 
ידיעון הסהנדרין חיוב המחאה נגד מצעד התועבה
 
49
 
לנסות ו"להכניס" את הקב"ה בתוך קהילת החוטאים, כאילו הוא מסכים עם דרכם הנלוזה
 
והנפשעת!) - יש בה משום 'פיזור' החטא ברדיוסים שעד כה לא היו ידועים,
 
וממילא תהיה השפעת החטא ועזותו מוקרנות חלילה על כל ירושלים רבתי.
 
ומכאן החובה הבלתי מתפשרת להלחם בכל הכח והדרכים למנוע את כניסתם
 
לפלטין [=ארמון] של מלך מתוך מגמה לזהמו - ח"ו.
 
וכבר נאמר בתורה על גויי הארץ: "לאֹ יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אתְֹךָ לִי" (שמות
 
כג,לג), והרמב"ם פסק: "בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם - אסור לנו
 
להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום
 
למקום לסחורה" (הלכות עבודה זרה פ"י ה"ו) !
 
וכל שכן מעשה נורא שכזה, מחשבת החוטאים והמחטיאים, שכל מטרתו
 
לקבל הכרה מהציבור למעשה הנבלה והתועבה אותם הם עושים - שאסור
 
לתת להם כל אפשרות לקיימו חלילה !
 
כמו כן יש לדעת שמלבד מצות תוכחה - שאודותיה הרחבנו בדברינו לעיל
 
- מוטל עלינו למחות ולמנוע את מחשבתם הרעה משום חיוב: "לאֹ תַעֲמֹד
 
עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט,טז), ונסביר דברינו:
 
א. אנשים אלו החוטאים בגופם נושאים נגיפים מסוכנים, שהרי כך הטביע
 
הקב"ה בבריאה שכל הסוטה מדרך הישר - הטבע מתקומם עליו ומונע
 
את התפשטותו על ידי פגיעה בתשתית חיותו. ואם כן, חולים אלו העלולים
 
להדביק אנשים בריאים, מצוה עלינו - בכל דרך - למנוע את נוכחותם
 
מתוך חשש אמיתי לשלומם של הבריאים.
 
ב. לאנשים רבים - יהודים ולא יהודים - חורה להם מאוד כוונת ומעשי
 
קבוצות החוטאים הללו, ויש לחשוש - חשש שיש לו תקדים - למעשה
 
__________נקם ושפיכות דמים. סיבה ריאלית זו, דיה כדי לעשות כל מאמץ למנוע
 
מצעדי השפלה מעין אלו.
 
כל הנכתב לעיל היה ביסוד החלטת הסנהדרין להורות למחות, ולשתף פעולה
 
עם כל ארגון הפועל למנוע את מצעדי ההשפלה בתוככי חוצות עיר הקודש
 
ירושלים ת"ו.
 
חיוב המחאה נגד מצעד התועבה ידיעון הסהנדרין
 
50
 
בס"ד ערב טו באב, תשס"ו
 
הודעת הסנהדרין בענין
 
קדושת המחנה ומצוות אהבת ה'
 
לצערנו, מצעדי הגאווה הפכו לסמל הגשמת זכויות הפרט בחלקים נכבדים
 
של העולם המערבי כביטוי לקדמה ולנאורות. ההפך הוא הנכון!
 
הסנהדרין מציין כי זכויות האדם שוללות את "זכויות" הפרט לזימה. זכויות
 
האדם נובעות מכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים ללא טשטוש המינים.
 
"ויַּבְרָא אֱהִ- ים אֶת הָאָדָם בּצַלְמוֹ בּצֶלֶם אֱהִ-ים בּרָא
 
אוֹתו זכר ונקבה בּרָא אות םָ:" (בראשית פרק א , כז), וכן:
 
"זכר ונקבה בְּרָאָם ויַבְָרֶ אֹת םָ ויַּקְִרָא אֶת שׁמְָם אָדָם בְּיוֹם
 
הִבָּרְאָם" (בראשית פרק ה, ב)
 
הסנהדרין מזהיר את המין האנושי כולו בפני התפשטות מגפת משכבי זכר
 
שתוצאותיה הוא הרס החברה האנושית. הרס המשפחה, האומה והמדינה.
 
הרס התרבות האנושית כולה. משכב זכר הוא עברה מהותית על מצוות בני
 
נוח שהן מצוות היסוד של כל האנושות שניתנו בברית שבין בורא עולם לבין
 
נוח ובניו, כתנאי לכך שלא יהיה מבול. אחת הבסיסיות שבהן היא הימנעות
 
מפגיעה בחוקי העריות.
 
המקורות היהודיים מציינים שזוגות של זכרים שנישאו הם שהביאו למבול,
 
זאת יחד עם גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה.
 
הסנהדרין פונה לכל האומות, הארגונים והדתות השונות להעמיד את כל מי
 
שאמור להתייחס אליהם על הנזק המוחלט לאנושות [מחלת האיידס היא אך
 
ידיעון הסהנדרין חיוב המחאה נגד מצעד התועבה
 
51
 
ביטוי אחד של הנזק], ולמנוע ככל שהם יכולים מצעדי גאווה ולהפעיל את
 
מלוא סמכותם החוקית, המוסרית והפוליטית כדי לסכל מצעדים או אירועים
 
הבאים לפאר יחסים בין בני זוג מאותו המין.
 
בוודאי שבארץ ישראל שהיא כולה אדמת קודש, אין מקום להתיר שום מצעד
 
תועבה שכזה, לא בירושלים ולא בעיר אחרת. מצעד גאווה בארץ אשר עיני ה'
 
בה הוא דוגמה לחילול השם לעיני כל האומות, ועונשם של היהודים העוסקים
 
בכך ומקדמים מצעדים מן הסוג הזה אין לו כפרה! לא יאבה ה' סלוח לו.
 
התורה מציינת פעמיים כי משכב זכר עונשו הוא החמור ביותר.
 
הסנהדרין פונה לכנסת, לממשלה, לראשי הערים ולכל מי שיש לו כוח מוסרי,
 
פוליטי ומשפטי, להפר כל אפשרות של קיום מצעדי גאווה הן בחקיקה כפגיעה
 
מהותית בכבוד האדם הנובע מצלם אלוקים החקוק בו, והן בלימוד והכרה בסכנה
 
המוחלטת של השלמה עם הנורמות הללו, המביאה להרס כל מוסד ומסגרת
 
אנושית. גורמים דתיים המנסים לתמרן בין הכוחות הפוליטיים ואינם יוצאים
 
בכל כוחם לסיכול התועבה, עונשם כפול ומכופל, כי הם מאותתים על רפיון
 
דעתן והשלמתם עם המצעדים ונותנים בכך הכשר בדיעבד למצעדים.
 
צבא שבו פשה הנגע הזה, אינו יכול לתפקד כצבא. שופטים הנתונים למשכבי
 
זכר אינם יכולים לקיים מערכת משפט, לא אקדמיה ולא כל יצירה אנושית
 
אחרת.
 
פרוץ המלחמה האחרונה בלבנון, שהיא כנראה אך מבוא לסדרת מלחמות
 
גדולות, מעמידות את צה"ל ואת כל צבאות העולם מול הצורך לעסוק בקדושת
 
המחנה, להישמר מכל דבר רע!
 
לגיטמציה לענייני זימה בצבא היא ראשית כל תבוסה.
 
תרבויות שמעודדות חופש מיני בצבא הורסות מראש את סיכוייהן לנצחון.
 
לפיכך לא יגייס שום צבא חיילים הקרובים לענין משכב זכר ועניני זימה
 
בכלל.
 
אין לגייס נשים לצבא ובוודאי לא לחילות קרביים ולא במסגרות שאינן
 
מיועדות לנשים.
 
מול האזהרה הזו מבקש הסנהדרין בפנייתו לעם היהודי להציב את הנורמות
 
הבאות כתיקון לאהבה.
 
חיוב המחאה נגד מצעד התועבה ידיעון הסהנדרין
 
52
 
1. כל יהודי [גם מי שאינו רואה עצמו דתי] יקרא 'שמע ישראל ה' אלוקינו
 
ה' אחד' בשוכבו ובקומו לאחר שנטל ידיו ויתכוון למה שהוא אומר.
 
2. כל בן ובת ישראל יינשאו בקידושין כדת משה וישראל, על ידי מי הוסמך
 
לכך על ידי הרבנות יראת השם.
 
3 כל בני ישראל יצניעו לכת בענינים שבינו לבינה המקודשת שלו, ולא
 
ינהגו קרבה במי שאינה מקודשת לו. כל יהודי ינהג צניעות בלבוש, בדיבור,
 
במאכל ובממון.
 
4. שמירת סגולת המשפחה וקדושתה היא תנאי לקיומה ותקינותה של החברה
 
והעם היהודי. על בני הזוג להשרות נועם במשפחה. אין להטיל אימה. יש
 
לנהוג כבוד בהורים. האיש יכבד את אשתו בדיבור, בלבוש ובתכשיט וכל
 
מה שמשמחה וכן תנהג אשה בבעלה. יש לקרב את לב הבנים והבנות
 
על ידי הקשבה. יש לקיים אירועים משפחתיים תכופים בצניעות ובכבוד.
 
להסב אל השולחן להנעים בשיחה ובלימוד ולתת לכל אחד מבני המשפחה
 
לבטא עצמו ולכבדו ולאהבו.
 
5. יש להקדים גיל הנישואין ככל הניתן יחד עם לימוד מקצוע.
 
6. בנות צנועות לא תעמדנה עצמן בנסיון, לא תתגייסנה לצבא ובוודאי לא
 
לחילות קרביים.
 
  
[[Media:הכרזה תשס"ח ניסן ט' א.pdf|המסמך המקורי בעברית]]  (pdf)
+
ג. שחרור מחבלים רבים גורם לירידת המוטיבציה בקרב חיילי צה"ל המוסרים
 +
נפשם ללכידתם. עד כדי כך, שרבים מחיילינו מהרהרים בלבם (ולעתים גם
 +
בקול רם) אם כדאי להסתכן כדי ללכוד מחבל/ים שתוך זמן קצר או ארוך
 +
משתחררים ממאסרם בעסקת שבויים לא הגיונית, וכנ"ל.
  
 +
טעמים אלו ואחרים היו בגורמים להחלטת הסנהדרין לא לתמוך בהחלפת
 +
שבויים יהודים מעטים תמורת מאות ואלפי מחבלים.
 +
 +
==נספח==
 +
 +
הוועדה המדינית של הסנהדרין לענין פדיון שבויים<ref>מפאת הדיונים החוזרים ונשנים, ומפאת סכנתם, אנו מוצאים לנכון לחזור ולפרסם לקראת סכנת שחרור רוצחים, את החלטת הוועדה המדינית של הסנהדרין מתאריך י"ב
 +
בתשרי, תשס"ו</ref>
 +
 +
א. לב כל יהודי, נתון לסבל השבויים ולסבל בני משפחותיהם. כל יחיד ואף
 +
המדינה ושלטונה מחויבים במידת הרחמים כלפי השבויים והמשפחות;
 +
עלינו לעשות ככל יכולתנו למען פדיון השבויים וזאת מפני ש"כל ישראל
 +
ערבים זה בזה"<ref>אוי לנו, נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה: ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה, ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו, אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם - זו שעה שנלכדה בה ירושלים (ילקוט שמעוני, פרשת בחוקותי, רמז תרעה).</ref> ועל כך מושבעים ישראל מסיני.<ref>ראה הרב שלמה גורן, " כל ישראל ערבים זה בזה" תורת המועדים, תשכ"ד, עמ' 70-54 ובפרט שם: אחריות הסנהדרין לקיום הערבות.3</ref>
 +
ב. במהלך השנים פיתחו ממשלות ישראל דפוסי התנהגות שליליים בכל
 +
הכרוך בחילופי שבויים<ref>המדינה הפקירה שבויים תוך התעלמות ב'פרשת 'עסק הביש' [ 1954 ] תשי"ד , כאשר לא
 +
פדתה שבויי המחתרת שפעלה בשמה ובשליחותה במצרים בשנות החמישים ונמנעה
 +
מלהחליפם בחילופי השבויים שלאחר מבצע קדש [ 1956 ] תשט"ז; עשתה זאת רק לאחר
 +
לחצים קשים לאחר נצחון ששת הימים. תשכ"ז [ 1967 ]; המדינה עסקה בזדון יוצא דופן
 +
בהסגרת פולארד ובסיוע להרשעתו בחומרה קיצונית; הסכימה לחילופי שבויים באסירים
 +
בעבר ללא דרישת גופתו של אלי כהן הי"ד, ללא מתן תשובה ברורה לגורלם של נעדרי
 +
סולטאן יעקב, ללא מתן עדויות ברורות לאשר עלה בגורלו של רון ארד. הפקירה את חיילי
 +
צד"ל ואת משתפי הפעולה הערביים למותם או לגיוסם לחיזבאללה. הנהיגה להחליף למעלה
 +
מאלף מחבלים כמו בעיסקת ג'יבריל [ 1985 ] תשמ"ה תמורת יהודים בודדים, פרשה שלכל
 +
הדעות חוללה את האינתיפאדה הראשונה שמוטטה את נורמות הלחימה בטרור.
 +
</ref>
 +
 +
בראש ובראשונה מפני ששברו את עקרון הערבות והמחויבות ההדדית
 +
[עקרון הסולידריות] ופוררו בכך את כוח ההרתעה של עמנו ושל מדינת
 +
ישראל. תהליך זה החמיר וביתר שאת מאז פתיחת "תהליך השלום",
 +
התוצאה היא שמדינת ישראל סילקה את צלם אלוקים מעל פניה, האויב
 +
אינו ירא ממנה<ref>"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": (דברים כח,י)</ref> וידידיה חוששים מבוגדנותה ולפיכך נקלעה המדינה
 +
למצב של פושטת רגל הנאלצת למכור נכסיה בכל מחיר.
 +
 +
ג. מדינה ריבונית שמחייליה או אזרחיה נחטפו בפעולות איבה, אינה רשאית
 +
לשקול כענין שבשגרה בתמורה לדרישות האויב החלפת מחבלים שפוטים
 +
בשבויים. בכך היא מפרקת את מערכת המשפט והצדק, והורסת מראש את
 +
הסיכוי לנצחון על האויב. דרישת האויב להחזרת מחבלים-אסירים, טרוריסטים
 +
שבצעו פשעים חמורים בתמורה לשחרור חטופים ישראלים, היא כניעה
 +
לסחטנות ותעודד האויב להשיג כל מבוקשו באמצעות חטיפות נוספות.
 +
 +
ד. פדיון השבויים הפך למסע התעללות והשפלה למדינה ולעם היהודי.
 +
 +
ה. הכלל ההלכתי הידוע הוא "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן"<ref>משנה, גיטין, ד,ו</ref>אך דמיהם, ערכם של השבויים, שוב אינו ערך כספי אלא ערך קיומי היכול
 +
לערער את כל המחנה הנשאר - כל עם ישראל.<ref>נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רנב א-ג) שפדיון שבויים קודם לכל צדקה אחרת, וצריכים
 +
לפדותם בהקדם האפשרי. אבל חז"ל גם תיקנו (גטין מה,א) שאין לפדות את השבויים
 +
יותר מכדי דמיהן, כלומר אין משלמים סכום עצום כדי לפדות אנשים אחדים שנלקחו
 +
בשבי. הטעם המקובל לתקנה זו הוא (יורה דעה רנב ד) שלא יהיו האויבים מוסרים את
 +
עצמם לשבות דווקא שבויים יהודים בשל המחיר הגבוה שהם מקבלים עבורם.</ref>
 +
ו. כל חליפין שיתבצע היום, ומדובר על מאות רבות של אסירים כנגד כל
 +
חייל אחד, ולא על מספר סביר כמו עד שבעה כנגד אחד, יגרום אך נזק
 +
נוסף, יעודד חטיפות, יגרום לשחרור מחבלים שיחזרו לסורם - קטל בני
 +
עמנו הל"ת.<ref>מאיר אינדור: מנכ"ל אלמגור, האגודה לנפגעי הטרור בהודעתו מיום 26.9.06 על מספר
 +
המחבלים "ללא דם על הידיים" ששוחררו בעסקאות קרובות קודמות והיו מעורבים
 +
אקטיבית בפיגועי דמים לאחר שחרורם.</ref> חובה לשנות את דפוסי ההתנהגות והכללים המשפטיים כדי
 +
להשיב את כוח ההרתעה.
 +
 +
ז. אין לעסוק בפדיון שבויים לפני קביעת עונש מוות כעונש חובה למחבלים,
 +
מה גם שבדיניהם אין חלות האמנות הבינלאומיות עליהם. דרישת מחבל
 +
שדם על ידיו כתנאי לשחרור חטופים צריך שתהווה אות מובהק לצורך
 +
להוציאו להורג.
 +
 +
ח. פגיעה בשבוי או חטוף תגרום להוצאתם להורג של בני ערובה רבים נוספים,
 +
מן הבכירים ביותר שישנם תחת ידינו או שיחטפו לשם כך; כולל שרים,
 +
ראשי ממשלה וכל מי שמזוהה עם מנהיגות האויב.
 +
 +
ט. בגין רחמנות על אכזרים<ref>שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קנא: "ורחמי רשעים אכזרי [משלי יב,י] שבמקום שמרחם
 +
על היחיד הוא אכזרי על הציבור ועל כלל ישראל ח"ו. ובתורה כתיב ובערת הרעה מקרביך
 +
למען ישמעו ויראו ויקוב הדין את ההר כ"ש היכא שהוא המזיק לרבים".</ref> שהצטיינה בה מדינת ישראל, היא חייבת
 +
במלחמתה לנטות אל מידת האכזריות כלפי האויב כעצת הרמב"ם בשמונה
 +
פרקים.<ref>"אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור
 +
לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה".
 +
ידיעון הסהנדרין החלפת שבויים</ref> אם לא תעשה כן, אין זה אלא מחדל נוסף בדרך אל תהום שאין
 +
לה חקר.
 +
 +
י. מנהיגות המדינה חייבת לחזור בתשובה ולפתח תפיסת מלחמה ובטחון
 +
המתאימה לצדק ולמטרותיו של עמנו, הנובעת מייחודו ומצבו המיוחד
 +
של עם ישראל. לשם כך עליה להתייעץ עם חכמי ישראל כדי שיורו לה
 +
דרך תשובה, שחלקה כתוב במסמך זה וחלקה במסמכים אחרים שכתבה
 +
נציגות הסנהדרין על חובת הממשלה בעיתות מלחמה.
 +
 +
==הערות שוליים==
 +
<references />
 +
 +
==בחדשות==
 +
 +
[[קטגוריה:פסקי דין וחוויות דעת עד היום]]
 +
[[קטגוריה:בית הדין לעניני עם ומדינה]]
 
[[קטגוריה:ידיעון הסנהדרין א']]
 
[[קטגוריה:ידיעון הסנהדרין א']]
[[קטגוריה:פסקי דין וחוויות דעת עד היום]]
 
  
[[en:Hachrazah 5768 Nisan 9 d]]
+
[[en:Hachrazah 5768 Nisan 9 e]]

גרסה אחרונה מ־09:53, 22 במאי 2009

ידיעון הסנהדרין א'

החלפת שבויים

מן הנושאים הכואבים בהם דנה הסנהדרין, היא ההתייחסות לשחרורם של החטופים המצויים בשבי החיזבאלה והחמאס, תמורת שחרור מאות ואלפי מחבלים, שחלק גדול מהם עם דם על הידים.

הסנהדרין גודל

לא נעלם מעיני הסנהדרין גודל מעלת פדיון שבויים, וכפי שהאריך להסביר מעלה זו הרמב"ם:

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "א תאְַמֵּץ אֶת לְבָבְ וְא תקְִפֹּץ אֶת ידְָ" (דברים טו,ז) ועל "א תעֲַמֹד עַל דַּם רֵעֶ" (ויקרא יט,טז), ועל "א ירְִדֶּנּוּ בְּפֶרֶ לְעֵינֶי" (ויקרא כה,נג). ובטל מצות "פָתֹחַ תּפְִתּ חַ אֶת ידְָ לוֹ" (דברים טו,ח), ומצות "וחְֵי אָחִי עִמָּ" (ויקרא כה,לו), "ואְָהַבְתּ לְרֵעֲ כָּמוֹ" (ויקרא יט,יח), ו"הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּותֶ" (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים". (הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י)

אולם לאחר דיון הוחלט להורות שאין לשחרר מחבלים תמורת שחרורם של שבויינו המצויים בידי האויב. ואף שמצוות פדיון שבויים גדולה היא עד מאוד - וכאמור בדברי הרמב"ם - וצערם של השבויים הנמקים בכלא האויב נוגע עד הנפש, תורה היא וכך ראוי לנהוג.

מספר טעמים להחלטה זו של הסנהדרין:

א. כבר נפסק בשו"ע (יורה דעה סימן רנב סעיף ד): "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם", ופשוט שהתמורה אותה מבקש האויב - שחרור מאות ואלפי מחבלים - עולה לאין ערוך מערכם של מספר קטן של חיילים יהודים (כפי שנקבע על פי ההלכה, כמבואר במפרשי השו"ע שם).

ב. הנסיון הארוך בשחרור מחבלים - מאז קום המדינה ועד לימינו אלה - הראה שהאסירים המשתחררים חוזרים לבצע פיגועים בשטחי מדינת ישראל, מתוך מחויבות לשולחיהם ומתוך רגשות נקם, ועל כן אסור לשחרר מחבלים המהווים פוטנציאל למעשי טרור.

ג. שחרור מחבלים רבים גורם לירידת המוטיבציה בקרב חיילי צה"ל המוסרים נפשם ללכידתם. עד כדי כך, שרבים מחיילינו מהרהרים בלבם (ולעתים גם בקול רם) אם כדאי להסתכן כדי ללכוד מחבל/ים שתוך זמן קצר או ארוך משתחררים ממאסרם בעסקת שבויים לא הגיונית, וכנ"ל.

טעמים אלו ואחרים היו בגורמים להחלטת הסנהדרין לא לתמוך בהחלפת שבויים יהודים מעטים תמורת מאות ואלפי מחבלים.

נספח

הוועדה המדינית של הסנהדרין לענין פדיון שבויים[1]

א. לב כל יהודי, נתון לסבל השבויים ולסבל בני משפחותיהם. כל יחיד ואף המדינה ושלטונה מחויבים במידת הרחמים כלפי השבויים והמשפחות; עלינו לעשות ככל יכולתנו למען פדיון השבויים וזאת מפני ש"כל ישראל ערבים זה בזה"[2] ועל כך מושבעים ישראל מסיני.[3] ב. במהלך השנים פיתחו ממשלות ישראל דפוסי התנהגות שליליים בכל הכרוך בחילופי שבויים[4]

בראש ובראשונה מפני ששברו את עקרון הערבות והמחויבות ההדדית [עקרון הסולידריות] ופוררו בכך את כוח ההרתעה של עמנו ושל מדינת ישראל. תהליך זה החמיר וביתר שאת מאז פתיחת "תהליך השלום", התוצאה היא שמדינת ישראל סילקה את צלם אלוקים מעל פניה, האויב אינו ירא ממנה[5] וידידיה חוששים מבוגדנותה ולפיכך נקלעה המדינה למצב של פושטת רגל הנאלצת למכור נכסיה בכל מחיר.

ג. מדינה ריבונית שמחייליה או אזרחיה נחטפו בפעולות איבה, אינה רשאית לשקול כענין שבשגרה בתמורה לדרישות האויב החלפת מחבלים שפוטים בשבויים. בכך היא מפרקת את מערכת המשפט והצדק, והורסת מראש את הסיכוי לנצחון על האויב. דרישת האויב להחזרת מחבלים-אסירים, טרוריסטים שבצעו פשעים חמורים בתמורה לשחרור חטופים ישראלים, היא כניעה לסחטנות ותעודד האויב להשיג כל מבוקשו באמצעות חטיפות נוספות.

ד. פדיון השבויים הפך למסע התעללות והשפלה למדינה ולעם היהודי.

ה. הכלל ההלכתי הידוע הוא "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן"[6]אך דמיהם, ערכם של השבויים, שוב אינו ערך כספי אלא ערך קיומי היכול לערער את כל המחנה הנשאר - כל עם ישראל.[7] ו. כל חליפין שיתבצע היום, ומדובר על מאות רבות של אסירים כנגד כל חייל אחד, ולא על מספר סביר כמו עד שבעה כנגד אחד, יגרום אך נזק נוסף, יעודד חטיפות, יגרום לשחרור מחבלים שיחזרו לסורם - קטל בני עמנו הל"ת.[8] חובה לשנות את דפוסי ההתנהגות והכללים המשפטיים כדי להשיב את כוח ההרתעה.

ז. אין לעסוק בפדיון שבויים לפני קביעת עונש מוות כעונש חובה למחבלים, מה גם שבדיניהם אין חלות האמנות הבינלאומיות עליהם. דרישת מחבל שדם על ידיו כתנאי לשחרור חטופים צריך שתהווה אות מובהק לצורך להוציאו להורג.

ח. פגיעה בשבוי או חטוף תגרום להוצאתם להורג של בני ערובה רבים נוספים, מן הבכירים ביותר שישנם תחת ידינו או שיחטפו לשם כך; כולל שרים, ראשי ממשלה וכל מי שמזוהה עם מנהיגות האויב.

ט. בגין רחמנות על אכזרים[9] שהצטיינה בה מדינת ישראל, היא חייבת במלחמתה לנטות אל מידת האכזריות כלפי האויב כעצת הרמב"ם בשמונה פרקים.[10] אם לא תעשה כן, אין זה אלא מחדל נוסף בדרך אל תהום שאין לה חקר.

י. מנהיגות המדינה חייבת לחזור בתשובה ולפתח תפיסת מלחמה ובטחון המתאימה לצדק ולמטרותיו של עמנו, הנובעת מייחודו ומצבו המיוחד של עם ישראל. לשם כך עליה להתייעץ עם חכמי ישראל כדי שיורו לה דרך תשובה, שחלקה כתוב במסמך זה וחלקה במסמכים אחרים שכתבה נציגות הסנהדרין על חובת הממשלה בעיתות מלחמה.

הערות שוליים

  1. מפאת הדיונים החוזרים ונשנים, ומפאת סכנתם, אנו מוצאים לנכון לחזור ולפרסם לקראת סכנת שחרור רוצחים, את החלטת הוועדה המדינית של הסנהדרין מתאריך י"ב בתשרי, תשס"ו
  2. אוי לנו, נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה: ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה, ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו, אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם - זו שעה שנלכדה בה ירושלים (ילקוט שמעוני, פרשת בחוקותי, רמז תרעה).
  3. ראה הרב שלמה גורן, " כל ישראל ערבים זה בזה" תורת המועדים, תשכ"ד, עמ' 70-54 ובפרט שם: אחריות הסנהדרין לקיום הערבות.3
  4. המדינה הפקירה שבויים תוך התעלמות ב'פרשת 'עסק הביש' [ 1954 ] תשי"ד , כאשר לא פדתה שבויי המחתרת שפעלה בשמה ובשליחותה במצרים בשנות החמישים ונמנעה מלהחליפם בחילופי השבויים שלאחר מבצע קדש [ 1956 ] תשט"ז; עשתה זאת רק לאחר לחצים קשים לאחר נצחון ששת הימים. תשכ"ז [ 1967 ]; המדינה עסקה בזדון יוצא דופן בהסגרת פולארד ובסיוע להרשעתו בחומרה קיצונית; הסכימה לחילופי שבויים באסירים בעבר ללא דרישת גופתו של אלי כהן הי"ד, ללא מתן תשובה ברורה לגורלם של נעדרי סולטאן יעקב, ללא מתן עדויות ברורות לאשר עלה בגורלו של רון ארד. הפקירה את חיילי צד"ל ואת משתפי הפעולה הערביים למותם או לגיוסם לחיזבאללה. הנהיגה להחליף למעלה מאלף מחבלים כמו בעיסקת ג'יבריל [ 1985 ] תשמ"ה תמורת יהודים בודדים, פרשה שלכל הדעות חוללה את האינתיפאדה הראשונה שמוטטה את נורמות הלחימה בטרור.
  5. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": (דברים כח,י)
  6. משנה, גיטין, ד,ו
  7. נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רנב א-ג) שפדיון שבויים קודם לכל צדקה אחרת, וצריכים לפדותם בהקדם האפשרי. אבל חז"ל גם תיקנו (גטין מה,א) שאין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן, כלומר אין משלמים סכום עצום כדי לפדות אנשים אחדים שנלקחו בשבי. הטעם המקובל לתקנה זו הוא (יורה דעה רנב ד) שלא יהיו האויבים מוסרים את עצמם לשבות דווקא שבויים יהודים בשל המחיר הגבוה שהם מקבלים עבורם.
  8. מאיר אינדור: מנכ"ל אלמגור, האגודה לנפגעי הטרור בהודעתו מיום 26.9.06 על מספר המחבלים "ללא דם על הידיים" ששוחררו בעסקאות קרובות קודמות והיו מעורבים אקטיבית בפיגועי דמים לאחר שחרורם.
  9. שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קנא: "ורחמי רשעים אכזרי [משלי יב,י] שבמקום שמרחם על היחיד הוא אכזרי על הציבור ועל כלל ישראל ח"ו. ובתורה כתיב ובערת הרעה מקרביך למען ישמעו ויראו ויקוב הדין את ההר כ"ש היכא שהוא המזיק לרבים".
  10. "אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה". ידיעון הסהנדרין החלפת שבויים

בחדשות