close
הסנהדרין הסנהדרין
חיפוש

הכרזה תשס"ח ניסן ט' ב


ידיעון הסנהדרין א'

שיעור 'הכזית'

שיעורי התורה הם תחום הנוגע למצוות רבות, ולא מעטות מהן נוהגות מידי יום ביומו. במיוחד אמורים הדברים בשעורי ה'כזית' וה'ביצה', הקשורים הלכתית לדיני ברכה אחרונה, נטילת ידים, שיעור כוס של ברכה ועוד.

בדורות האחרונים התייחסו לתחום זה, חקרוהו וביררוהו, שניים מגדולי ישראל - החזון איש והגאון רבי חיים נאה. בימינו סיכמו תחום זה ביצירות ספרותיות הרבנים: יעקב גרשון וייס והרב חיים ביניש, שבמחקרם המקיף מיצו תחום זה על כל היבטיו.

שיעור 'הכזית'

למרות האמור, הוגשה שאלה לבירור מחודש של נושא זה לרבני הסנהדרין, על רקע ממצאים (מתחומי המדע השונים) היכולים לשפוך אור על קביעה חדשה של השיעורים.

במסכת יומא (פ,א) מובאים דברי רבי אלעזר: "האוכל חלב [בשוגג] בזמן הזה [שבית המקדש חרב בעוונותינו] - צריך שיכתוב לו [לזכרון] שיעור [כלומר, הכמות המדוייקת אותה אכל, כדי שכשיבנה בית המקדש ידע אם חייב חטאת אם לאו. והצורך בכתיבת השיעור המדוייק נועד מחשש] שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורין". ומבררת הגמרא: מהו "שמא... ירבה בשיעורין", "אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן", כלומר, האוכל פחות מכזית בזמן הזה עליו לכתוב כשיעור זה אכלתי, שמא יבנה בית המקדש בימיו ויתחדש בית דין שיפסקו הלכה ויאמרו שחייב קרבן גם על כזית קטן, ולא כזית בינוני, כפי הנהוג כיום, ונמצא שהוא חייב חטאת גם על שיעור כזה (עפ"י רש"י). אפשרות זו נדחית על ידי הגמרא המסכמת שהכוונה היא "דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול", כלומר: האוכל כזית בשיעור בינוני אל לו לכתוב "מחוייב אני בקרבן חטאת", אלא יכתוב: כזית בינוני אכלתי, שמא יבוא בית דין ויפטרנו מקרבן, מן הטעם שיסבור שהכזית גדול יותר (עפ"י רש"י).

והחזון איש - מגדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים - ביאר שודאי שהשיעור, גם בעתיד, יהיה 'כזית בינוני' כעכשיו, אלא שיהיה צורך לאמוד מה הוא הזית הבינוני, שיתכן שהזיתים שבמקום זה גדולים או קטנים מן הזית הבינוני, והזית הגדול או הקטן בעיר זו הוא הבינוני שאמרו חכמים.

ואמנם היה זה החזון איש בימינו שחולל מהפכה בקביעה מחודשת של שיעורי התורה. החזון איש הלך בזה בעקבות ה'נודע ביהודה' שסבר __________שהביצים בזמננו קטנו עד כדי חציין מן השיעור בימי חז"ל, וממילא גם שיעור הכזית, ועל כן יש לקבוע את שיעור הביצה ושיעור הכזית בשונה מגודלם כיום: 100 סמ"ק - שיעור הביצה, ו- 50 סמ"ק שיעור הכזית [החתם סופר לעומתו, אף שסבר כדברי הנודע ביהודה שגודל הביצים קטן משיעורם בתקופת חז"ל, הרי שסבר שאף הבריות קטנו באותו יחס].

הגאון רבי חיים נאה - לעומת החזון איש - כתב להוכיח שגודל השיעורים של כביצה ושל כזית כיום דומה לשיעורם בזמן חז"ל: 57.6 סמ"ק - שיעור הביצה, ו- 27 סמ"ק - שיעור הכזית.

והנה היסוד לשיטתו של בעל ה'נודע ביהודה' היא הדעה שבני האדם וכל הבריאה - מתקטנת ולא גדלה. ועל כן על השיעורים כיום יש להוסיף עד כדי השיעור שהיה - 'לכאורה' - בזמן חז"ל.

ברם, נמצא, מבדיקת שלדי בני אדם מתקופת חז"ל, שבני האדם לא רק שלא היו גדולים מבני האדם כיום, אלא שהיו קטנים מהם בגודלם (כך הוכח משרידי שלדים שנמצאו באתרי קרבות, וכן מגודלו של החלל שיצרו הנקברים שהתכסו בלבה שפרצה בעיר פומפי לפני כאלפיים שנה).

כמו כן, מבדיקת ומדידת השריונות של חיילי מסעי הצלב (השמורים כיום ( במוזיאונים ברחבי העולם) מתברר שממדיהם של חיילי מסעי הצלב (במאה ה- 12 היו קטנים בהרבה ממידות בני האדם בימינו, ושריונות אלה, ששימשו בני אדם לפני כאלף שנים, אינם עולים כיום על גופם של בני אדם בימינו.

יסוד גדול בעניני גודל השיעורים מבואר בדברי הגאונים:

"לפי שהביצים והפירות [כדוגמת הזית] נמצאים בכל מקום, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שישראל עתידין להתפזר בין האומות... ולכן תלו חכמים ז"ל השיעור בביצים

ובפירות שהן קיימין בכל עת ואין משתנים". (שערי תשובה סימן מ"ו ועוד)

ברור אם כן, שלדעת הגאונים, הטעם שנקבעו השיעורים בביצים ובפירות, הוא משום שהם קיימים בכל עת ובכל מקום, וכן - שאין שיעורם משתנה. קביעה זו עומדת בניגוד לדברי הנודע-ביהודה והחזון-איש הנזכרים לעיל.

ואף שנמצאו מספר מקורות בדברי חז"ל שמהם משמע שקיימים שינויים בגודלם של הפירות בין מקום למקום - ובניגוד לכאורה לדברי הגאונים ! כבר התייחס לעובדה זו החזון איש שקבע שיש לשער לפי גודל פירות ארץ ישראל, ורק במקום שאין למצוא ולשער לפי גודל פירות ארץ ישראל, יש לשער שם לפי 'דעתו של רואה' [היינו, על פי קביעת בית דין שבכל דור, כפי מה שנראה להם בזמנם].

על דברי החזון איש הללו יש להעיר שבכל דור ובכל איזור נקבעו השיעורים באופן שונה, ולדוגמה: הספרדים נהגו למדוד את שיעור הכזית כשיעורו הקטן [ 17.3 סמ"ק, בעוד גדולי ישראל אחרים שיערו כשיעורו הגדול 27 סמ"ק, עפ"י הגאון רבי חיים נאה].

כמו כן, מן הראוי לצטט את דבריהם היסודיים בעניין זה של הגאונים:

"וששאלתם: כמה שיעור גרוגרת הגסה וגרוגרת בינונית, וכן זית הגדול, וזית הקטן, וזית בינוני - הרי אלו שיעורים, ואיך יהיה שיעור לשיעור?
ואם תאמר במשקל - ולא פירשו רבותינו במשקל, ולא דקדק הקב"ה עמנו במשקל, וכל אחד בעשותו לפי דעתו יצא ידי חובתו, ואין צריך ללמוד שיעור מאחר". (תשובות הגאונים מהדורת הרכבי סימן רסח)

על כל פנים, מבואר לכאורה, שאין הדבר תלוי בהכרעת גדולי הדור - כדברי החזון איש - ואדרבא, קיימת גמישות הלכתית די רחבה.

בעקבות ממצאים מדעיים חדשים על הזית בזמן חז"ל, הופיע אור חדש על גודלו של ה'כזית', עובדה שגרמה לחוקרים באקדמיה לבחון מחדש עד כמה קיימת התאמה או שינוי מזמן חז"ל לימינו אלה. מחקריו של הפרו' מרדכי כסליו - חבר הסנהדרין ומבכירי החוקרים באוניברסיטת בר אילן - מסייעת כיום לקבוע ביתר וודאות את שיעורו של הכזית, ולהשיל ולפרוק סברות רבות שנספחו לתחום זה מחוסר מידע מדוייק.

ואמנם, כפי שיוכח להלן מתברר ששיעורי הזית שהיו בזמן חז"ל קטנים בהרבה אפילו מהשיעור שקבע הגאון רבי חיים נאה. וכבר קבע אחד מן הראשונים שביקר בארץ ישראל וראה את הזיתים, ששיעור הכזית הוא אכן לא כפי שנהגו לשער - כחצי ביצה או כשליש ביצה, אלא פחות מכן.

והנה שני זנים של עצי זית מסורתיים מצויים במטעים בארצנו - ה'נבאלי' וה'סורי'.

במערות מפלט במדבר יהודה נמצאו גלעינים מתקופת בר כוכבא ( 135 לסה"נ), אשר זוהו כדומים לזן ה'נבאלי', ואם כן, זן זה היה ידוע ונפוץ גם בתקופת חז"ל (כשהוא משמש לאותה מטרה - להכנת זיתים כבושים).

פרי ה'נבאלי' משקלו בממוצע 6-4 גרם, ואם כן הממוצע שלו הוא 5 גרם. פרי ה'סורי' משקלו 3.5-2.5 גרם, והממוצע של זן זה הוא 3 גרם [משקל הזית דומה למשקל המים ואם כן הנפח שוה למשקלו, וניתן להשתמש גם במונח סמ"ק במקום גרם].

ממדי הגלעינים שנמצאו - לא השתנו במשך השנים, כי הגלעינים השתמרו יבשים, ולמעשה גלעין בעובי כזה אינו מצטמק ביובש.

כמו כן, נמצאו בארץ ישראל עשרות עצי זית עתיקי יומין ומניבי פירות - שגילם המשוער הוא כ- 1700 שנים. עצים אלו ממשיכים להניב יבולי זיתים בעלי תכונות וממדים האופייניים לעצים אחרים בני ימינו של אותו זן.

כן ידוע על זיתים כבושים שנמצאו בעיר פומפי - שנקברה בלבת הר געש לפני כ- 1900 שנים - וזיתים אלו הם בדיוק כגודל הזיתים כיום.

והנה כתב הגאון רבי ישראל קנייבסקי בספרו 'שיעורים של תורה' - אף על פי שהלך בשיטת החזון איש - : "... ומכל מקום, אפילו אכל פת רק כמו כזית

הרגיל שבזמנינו, אסור שיהא בלא ברכת המזון [שהרי יתכן וזהו השיעור הקובע להלכה]. וצריך להוסיף לאכול עד שיהא כשיעור הנ"ל (שהוא 50 סמ"ק), ולברך ברכת המזון".

עוד מפורסם בשם הגאון רבי חיים מוולוז'ין שהכזית - גם של שיעורי תורה - דומה לזית של ימינו.

והנה, הממוצע מכל הזיתים המצויים בימינו הוא 5 סמ"ק ולכל היותר 6 סמ"ק.

לכן - בעקבות כל הבירור הנ"ל - הוחלט על ידי חברי הסנהדרין, שאין להקל בשום פנים, גם לא בעניני דרבנן, ואפילו אם יש צד קולא נוסף, ללכת אחר השיעור הגדול.

אמנם בדיני תורה ראוי להחמיר - כדברי המשנה ברורה כהשיעור הגדול - שהכזית הוא כ- 50 סמ"ק, וכדעת החזון איש. ולאחר אכילת 7 סמ"ק, ובמיוחד 6-5 סמ"ק, חייבים להשלים לשיעור 27 סמ"ק, שהוא שיעור הגאון רבי חיים נאה. והסומך לברך אחר אכילת 6 סמ"ק, יש לו על מה לסמוך, ובמיוחד כשהדבר אותו אכל היה ברייה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך שהשיעור 27 סמ"ק דיו גם לשיעורי תורה.

נספח א

הבסיס לקביעת שיעור הכזית

א. נפח כותבת הגסה:

שיעור כותבת הגסה [=תמרה גדולה מאד] לעניין חיוב האוכל אותה ביום הכיפורים, הוא מעט פחות משיעור כביצה (יומא עט,ב). ועל פי הגרעינים שנותרו לנו מן העבר, מתברר שאין שום תמר ששיעורו מגיע לקרוב למאה סמ"ק (שהוא שיעור הביצה לדעת החזון איש, ואם כן שיעור הביצה הוא קטן ממאה סמ"ק).

ב. נפחו של הקומץ:

לעיל, בגוף המאמר, התבאר שאנשי הבית השני לא היו גדולים מבני האדם של ימינו. והנה בתלמוד מבואר ששיעור הקומץ מכיל כשני זיתים (מנחות כו,א). ואם מניחים אנו ששיעור הכזית הוא 3 סמ"ק, או אפילו 6-5 סמ"ק, הרי שאפשר למצוא אנשים שהקומץ שלהם מכיל כמות זו, אולם אם הכזית הוא 50 סמ"ק, וכדברי החזון איש, אין שום אדם בעולם שהקומץ שלו מכיל שיעור של כ- 100 סמ"ק !

ג. נפח בית הבליעה:

בית הבליעה יכול להכיל רק כשיעור ביצה מקולפת - כך מבואר בתלמוד במסכת יומא (פ,א). והמרדכי (סוף פסחים) סבור שבית הבליעה מכיל נפח של 3 זיתים, שהרי הלל היה כורך: פסח, מצה ומרור - ואוכלן יחדיו, כאשר כל אחד הכיל שיעור כזית. לעומתו סוברים התוספות (חולין קג,ב ד"ה חלקו) שנפח הכזית הוא כחצי ביצה. על כל פנים, השיעור המרבי שאדם מסוגל לבלוע בבת אחת הוא הרבה פחות מ- 100 סמ"ק [בנוזל - עד 86 סמ"ק, באוכל רך - עד 54.5 סמ"ק ובמוצק - עד 6 סמ"ק], ואם כן לא יתכן ששיעור הביצה יגיע ל- 100 סמ"ק, ואם בית הבליעה יכול להכיל כשיעור ביצה מקולפת, הרי ששיעורה קטן משיעורה על פי החזון איש, וכאמור.

ד. נוזל שהתייבש:

בתלמוד במסכת שבת (עז,א) מבואר שהמוציא מרשות לרשות יין יבש (שנקרש) - שיעורו בכזית. והטעם לשיעור זה הוא מפני שכשהוא חי, בעודו משקה, היה שיעורו ברביעית, ורביעית יין לאחר קרישתה מתמעטת לשיעור כזית.

כיום ידוע ששיעור רביעית יין - 86 סמ"ק - לאחר ייבושה למצב מוצק מגיע שיעורה ל- 3 סמ"ק, ולפי שיעור רביעית לשיטת החזון איש ( 150 סמ"ק) - מגיע שיעורה ל- 6 סמ"ק. ואם כן שיעור הכזית נע בין 6-3 סמ"ק.

וגם אם נניח שהיין בזמן חז"ל היה יותר מוצק, וצימוקו וייבושו יכיל יותר סמ"ק, נוכל להגיע לכל היותר לשיעור הנע בין 14-8.6 סמ"ק.

ומכאן ניתן להסיק, שוב, שגודל הכזית קטן בהרבה מן השיעורים המקובלים כיום.

נספח ב

מאמרו המחקרי-הלכתי של הפרו' מרדכי כסליו על "גודלם של הזיתים בימי חז"ל" [המאמר פורסם בהליכות שדה 149 , תמוז תשס"ו]

"כזית" הוא השיעור המזערי שאדם יוצא בו ידי מצוות מצה ומרור בפסח, ומאידך זהו השיעור המחייב על אכילת איסור, ועל אכילת פחות משיעור זה אין עונשים (בבלי יומא פ,א), ואין חיוב ברכה אחרונה ולא ברכת המזון (שו"ע או"ח ר"י, א). היום, נפח הזית הממוצע בשווקים, כולל הזיתים המיובאים, הוא 5-4 סמ"ק (פרופ' שמעון לביא, בע"פ) והוא קטן במידה ניכרת משיעורי כזית הנהוגים היום להלכה. מטרות המאמר לברר אלו זני זיתים היו לחז"ל ( 200 לפני סה"נ 600 למניינם), על פי איזה זנים קבעו את שיעור הכזית, ולנסות לבחון האם - הזיתים שמרו על גודלם וצורתם במהלך אלפיים השנים האחרונות (כעין חזקה דהשתא), או לחלופין נפחם השתנה.

כדי לאתר את הזיתים שהיו בתקופת חז"ל יש לזהות קודם כל מה הם הזנים המסורתיים, ולהבדיל אותם מזני חו"ל ומהזנים המקומיים החדשים. בשנים האחרונות יש תנופה גדולה בגידול הזיתים בארץ, הן במשק היהודי ובמשק הערבי. זאת, הודות לפועלו המבורך של פרופ' לביא שפיתח במכון וולקני בבית דגן זן חדש המכונה "ברנע", שמגדלים אותו ברחבי העולם בגלל תכונותיו החקלאיות המצוינות ותנובת השמן הטובה. ליד עצי "ברנע" מצויים במטעים בארץ שני זנים מסורתיים חשובים ששמם הולך לפניהם: "נבאלי" וכן "סורי" - שמות המשמשים היום כמותגים לזיתים כבושים בשווקים ועל תוויות של קופסאות שימורים. פרי ה"נבאלי" משקלו בממוצע 6-4 גרם, צורתו מעוגלת ואינה סימטרית, הבסיס (ליד העוקץ) קטום והקדקוד מחודד מעט. פרי ה"סורי" משקלו 3.5-2.5 גרם, צורתו מוארכת וכמעט סימטרית, הבסיס מעוגל והקדקוד מחודד, חלקו של בשר הפרי בזן זה הוא 80% . המשקל הסגולי (הצפיפות) של 1 סמ"ק - 1 גרם), מכאן שהנפח המייצג זית "נבאלי" הוא 5 ) זיתים קרוב ל- 1 סמ"ק ו"סורי" - 3 סמ"ק. זיתי "נבאלי" נאכלים בעיקר כבושים ירוקים הודות לטעמם הטוב, לקליפה העבה ולציפת הפרי שאינה צמודה לגלעין, ועם זאת פירותיו טובים להפקת שמן. "סורי" משמש בעיקר לשמן, כי כמותו רבה בציפה, והפרי משתמר זמן רב על העץ מבלי לאבד את איכותו, כך אפשר להאריך את תקופת המסיק לפי צרכי בעלי המטע, ויחד עם זאת פירותיו טובים להכנת כבש ירוק או שחור (גור, תש"ז, גור וחבריו, תש"ך עמ' 41 ואילך).

אם דימינו בנפשנו שהזיתים שהיו בתקופת חז"ל נכחדו ולא השאירו עקבות, באו כאלפיים גלעינים שנשתמרו היטב במצדה וטפחו על פנינו, כי 93% מהם זוהו על פי גודלם וצורתם כשייכים לזן "נבאלי". הזיהוי נתמך ע"י טביעת עין של מומחה. לגלעין הזית מספר תכונות אופייניות שבעזרתן אפשר לזהות את הזן: אורך, קוטר, היחס בין האורך לקוטר, מיקום הקוטר המרבי לאורך הגלעין, מידת ההדגשה של התפר המחבר את קשות הגלעין, סימטריית הגלעין, צורת הבסיס, צורת הקדקוד, ומידת החספוס של פני הגלעין. ממדי הגלעינים שנמצאו במצדה לא השתנו במשך השנים כי הגלעינים השתמרו יבשים, ולמעשה גלעין בעובי כזה אינו מצטמק ביובש. גלעין ה"נבאלי" קטן יחסית, מוארך, מתרחב בשליש הקרוב לחוד ומשופד בקדקודו (גור וחבריו, תש"ז, ד"ר סוהיל זידאן, מדור המטעים, קק"ל, בע"פ; פרפ' לביא, בע"פ). ההגדרה המדויקת של השרידים הארכיאולוגיים לזן מקומי מגדילה את הסבירות שגם חלקי הפרי שלא נשתמרו היו דומים לאלה שגדלים היום.

אמנם, על אף ה"סבירות" אין בידינו הוכחה חותכת שגם נפח בשר הפרי היה דומה לפירות שבימינו. זיהוי הזיתים ממצדה נתמך ע"י גלעינים דומים שנמצאו במערות מפלט במדבר יהודה מימי מרד בר כוכבא (שלהי ימי רבי עקיבא, שנת 135 למניינם) (כסלו והרטמן, תשנ"ט; שמחוני וכסליו, תשס"ד). ההנחה היא שהגלעינים הם שרידים של זיתים כבושים, כי האתרים הללו רחוקים מאוד מאזורי גידול הזית והפקת השמן. אם כן, זיהוי גלעיני הזית מזמן חז"ל עם "נבאלי", הביא למסקנה שהזן המקומי החשוב להכנת זיתים כבושים בימינו היה ידוע ונפוץ גם בתקופת חז"ל ושימש לאותה מטרה (כסלו, תשמ"ט, כסלו, תשס"ה; תבק, תשס"ו).

יתר על כן, עשרות עצי זית עתיקי יומין ומניבי פירות הפזורים ברחבי הארץ, יכולים להיחשב כמוצגים ארכיאולוגיים מימי קדם. נופם ענֵף ומרשים, היקף גזעם מגיע ל- 10-5 מטרים ויותר, אלא שגזעם חלול (ד"ר זידאן, בע"פ). פרופ' לביא חישב את גילו של עץ הזית העתיק בקבוצה של זיתי גת שמנים במזרח ירושלים - לפי קצבי הגידול של חלקי הגזע שנשארו וקוטר החלק החלול, תוך התחשבות בתנאי הגידול שלו לאורך התקופות - והגיע למסקנה שגילו כ- 1700 שנה. לדעתו, עצים עתיקים בודדים שהצמיחו גזעים חלופיים מסביב לגזע המקורי שנרקב ונעלם, יכולים להיות אף בני 3000 שנה. עצים אלה הגדלים בהרי יהודה וכן בגליל, שרובם שייכים לזן "סורי" (כגון העץ בצובא והעצים בגת שמנים) ומיעוטם לזן "נבאלי" (העץ בנבי סמואל), ממשיכים להניב יבולי זיתים בעלי תכונות וממדים האופייניים לעצים אחרים של אותו זן, קשה לומר שהעצים הזקנים נתנו בימי נעוריהם פירות גדולים מאוד ובדורנו הם קטנו, שהרי ברחבי הארץ מצויים עצי זית רבים בכל הגילים המניבים - מעשרות שנים בודדות עד מאות רבות - המניבים זיתים דומים בדיוק לאלה של העצים העתיקים. על כן יש מקום להניח או לפחות לדון שיתכן שהם מהווים עדות לגודל הזית וצורתו בתקופת חז"ל וליחס בין בשר הפרי לבין הגלעין. יתרה מזו, הענפים הצעירים והדקיקים בני שנה, שעליהם מתפתחים הזיתים בעצים מכל הגילים, אינם חזקים דיים כדי לשאת יבול של פירות גדולים מאוד; ויש לומר שגם לענפים אלה יש חזקה ששמרו על טבעם באלפיים השנים האחרונות. כל זאת כאמור, אם לu1497 יוצאים מתוך הנחה שהפירות והעצים של היום מהווים עדות לאלה שבימי חז"ל.

האם היו בארץ זנים עם פרי יותר גדול? אמנם כן, אלא שהם נדירים היום וכך גם בעבר. בנוסף לשני הזנים העיקריים שהוזכרו, ידועים זנים אחדים שנפח זיתיהם וגלעיניהם שונה מהרגיל, כגון "מליסי" שפריו קטן מהממוצע וכן "שאמי" הגדול (גור, תש"ז; ד"ר זידאן, בע"פ; פרופ' לביא, בע"פ). "שאמי", המיועד לכיבושים, מוצאו מסוריה והיה קצת יותר מצוי בארץ לפני 3-2 דורות, פריו 35 מ"מ, צורתו כשקד ירוק, משקלו הממוצע 10 גרם ומזה כ- 80% X25 גדול בשר הפרי (גור, תש"ז). חוץ מאלה ידוע הזן "תופאחי", זן מצרי בעל הזיתים הגדולים ביותר באזורנו, שלעתים מיובא לארץ, צורת הפרי כתפוח קטן - 30 מ"מ, משקלו הממוצע 12 גרם, אחוז השמן נמוך, מיוחד לכיבושים X 26 ירוקים. הגלעין רחב, סימטרי, דמוי ביצה, פניו בעלי חספוס בולט מאוד, הבסיס קטום והקודקוד בעל חוד ארוך מאוד (ד"ר זידאן בע"פ). נפחם דומה לאלה של הזיתים הגדולים המיובאים היום, "סנטה" הירוק או "קלמאטה" השחור, ולשם השוואה, הפרי של הזן בעל הזיתים הגדולים ביותר בעולם יכול להגיע ל- 16 סמ"ק בממוצע (פרופ' לביא בע"פ). במצדה זוהו 56 גלעיני "שאמי" ו"תופאחי" ( 2.8% מכלל גלעיני הזיתים שנבדקו) (תבק, תשס"ו). מכל מקום, קשה להעריך עד כמה בדיוק "שאמי" נדיר היום ובדורות האחרונים, כי כל סטייה קלה באומדן משנה משמעותית את התוצאה, ועל אחת כמה וכמה קשה לשער בבטחה את מידת נדירותם של זנים כאלה בעבר.

כעת מובן יותר סיפור המעשה בבבלי: "אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחילה וסוף... אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן, היכי מברך על זית מליח? כיון דשקילא לגרעיניה בצר ליה שיעורא. אמר ליה: מי סברת זית גדול בעינן?! כזית בינוני בעינן והא איכא, וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הווה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא, דתנן: זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו אגורי" (ברכות לח, סע"ב -לט,רע"א).

שרידים חשובים של זיתים נתגלו בערים הרומיות פומפיי והרקולנאום באיטליה, שנחרבו כליל בזרמי לבה לוהטת שנבעו מהתפרצות אדירה של הר הגעש וזוב בשנת 79 למניינם, קרוב לחורב בית שני. הממצאים נשתמרו היטב הודות לשכבת האפר העבה שכיסתה את הערים במשך למעלה מ -1700 שנים, עד שהחלו שם החפירות ארכיאולוגיות. ממצאי הזיתים כוללים מאות גלעינים, פירות כבושים שלמים שנשתמרו בגודלם הטבעי בתוך הקנקנים שלהם, ענפים ועלים וכן ציורים ותבליטים על כלים שונים. הפירות הכבושים דומים להפליא לזיתים המודרניים. רוב הממצאים הללו מוצגים במוזיאון .(jashemski and meyer, 2002, p.134f) העירוני של נאפולי הסמוכה

המסקנה, ייתכן שבעקבות הדמיון הרב בין הזיתים המסורתיים של ימינו לבין הזיתים שהיו בתקופת חז"ל, יהיה צורך לשאול את הרבנים הפוסקים שליט"א, אם על סמוך הנתונים הללו יש לחוש לחומרה באכילת שיעור שנפחו 5 סמ"ק ואף 3 סמ"ק, שמא חייבים בברכה אחרונה גם לשיטות שאין משערים לפי הזית שבכל דור.

המסמך המקורי בעברית (pdf)