גליון מס' 8.


הקדמה ישראל קודמים בחשיבותם לחשיבות התורה ולחשיבותו של כל ענין (בבראשית רבה פ"א ד וכן תנא דבי אליהו חלק א' פרק י"ד,זהר ח"ב קכ"א וכן רע"א ברעיא מהימנא ובח"ג רנ"ג א' ברעיא מהימנא  וברמ"ז שם אוה"ת תתרמ"ג וכן תתרל"ד ריש פרשת כי תבוא, וכן רבנו ניסים נדרים לט:, הרעיון היסודי הזה נמצא גם בספרות המדרשית הקבלית והחסידית למכביר כמו גם ב"יום טוב של ראש השנה -משך תרס"ו" מהאדמו"ר החמישי של שושלת חב"ד רבי שלום דובער נבג"מ) משקלה של התורה, תוכנה, נוסחה, ונוסח התורה שבע"פ הוא ענינם של ישראל, הם הבעלים המוחלטים של התורה. הקב"ה מקבל את התורה שבידי שלומי אמוני ישראל כמחייבת. הן זו שבכתב והן זו שבע"פ. הגיגיה של האומה היהודית - ציבור העומדים לפני השכינה בהר סיני (אין ציבור מת), היא רצון ד' בעולמו. אין בטענות של ד"א להפקיע דבר זה. הטענות בדבר הסמכות של תורה שבע"פ להחליט על תוקפה של תורה שבכתב אינן טענות. הן הן מהותה של תורה שבכתב. לתורה שבכתב אין משמעות, תוקף, אמינות ויכולת מבלעדי תורה שבע"פ המלוותה. אין אפשרות לדעת בלעדי  תורה שבע"פ מה הוא פירושן של מילים רבות בתורה  כמו טטפות, מה הם 4 המינים  וכיצד יודעים מה הן  המלאכות האסורות בשבת.

טענה:

תורה שבעל פה יצירה אנושית היא.

תשובה:

במידה מסוימת הדברים נכונים. אולם הנכון הוא שעמנו, מטבע הדברים, קיבל מסיני ידע נוסף (אולי מבחינתם לעיתים סתום) שהיה גם מעבר לידע המדעי של תקופת נתינת התורה. לא ייתכן שהדברים שנכתבו אז לא לוו בהסברים. הם אף קיבלו הלכות נוספות שהגיעו מהר סיני בע"פ כמו למשל דיני חציצין ומחיצין, הלכות תפילין ודרך עשייתן.

טענה:

חז"ל התאימו את האמת התורתית למדע שבכל דור ודור.

תשובה:

זוהי תכונתה של כל השקפה מדעית. כאשר יש אי התאמה בין ממצאים מדעיים שונים. מחפש המדע תיאוריה פונקציונלית אשר תיישב בין הממצאים תוך לקיחה בחשבון של משקלם.

טענה:

דיני טרפות אינם מעודכנים.

תשובה:

ייתכן. אך מה בכך. הרי מה שקובע כלפי הקב"ה זהו פסיקת חכמי ישראל כדלעיל.

טענה:

המציאות הרפואית המייחסת לאדם מיתה אם נחתכה רגלו מעל ארכובותיו מוכיחה שבבהמה טעו

חכמי ישראל.

תשובה:

מינהל התרופות של כל מדינה מתוקנת בעולם אוסר שיווק תרופות שנתגלו כמועילות בבעלי חיים לפני שהתברר שהן מתאימות גם לבני אדם. זאת משום שיש הבדלים בטבעים בין בני אדם וחיות. ד"א טועה בכך שהוא מניח כוודאי השוואת התכונות הרפואיות של בהמות ובני אדם.

טענה:

יש שינויים בהלכה לגבי מי שנחתכה רגלו מעל ארכובתו וכן הנולד לשמיני שמטלטלים אותו בשבת.

תשובה:

השינוי אינו בהלכה אלא במציאות בלבד. היינו מאז ומעולם נפסק מעמדו של כל דבר בעולם לפי חזקתו. במקרה של נפל, בתנאי הרפואה אז היתה חזקתו שהוא מת. היום חזקתו שהוא חי. ההלכה השתנתה עם השינוי בחזקה שבמציאות. ההלכה של היום היתה נוהגת גם בימי התלמוד אם אז היתה לנפל חזקת חיים. ד"א מזלזל בתשובה שהיתה לפניו אותה ציטט. כנראה שלא הבין את הסוגיה.

טענה:

רוב הדינים היוצאים מן התלמוד מסברת חכמים הם, דברי בשר ודם.

תשובה:

עקרונית אין במעשה בשר ודם חסרון אלא יתרון. בנושא זה יש שתי גישות. שתיהן כשרות. שתיהן יונקות ממעמד הר סיני ומה שניתן בו, היינו, הן תורה שבכתב והן זו שבע"פ. שתיהן גם משלימות זו אשה את רעותה ואלו הן:

*הכל ניתן להילמד בידי החכמים במידות שהתורה נדרשת בהן(בעלי התוספות),

*הכל מלווה במסורת מסיני (דעת הרמב"ן וגם במידת מה הרמב"ם).

בשתי הגישות נשמרת התייחסות קפדנית ליניקת ההלכה ממעמד הר סיני, כמקור לסמכות.

טענה:

י"ג מידות הלימוד הן מדברי סופרים, היינו המצאה אנושית.

תשובה:

מידות שהתורה נלמדת בהן הן נושא התדיינותי בין חכמי ישראל. יש שסברו שצריך להשתמש רק    ב 7 מידות. על חלק מן המידות ידוע לנו בעליל שהן מחייבות מן התורה עצמה כמו למשל בפרשת הגביע של יוסף ועוד, משם נלמדה המידה "קל וחומר" כך גם לגבי היקש ועוד. היעדר מסורת על המקורות מהם למדו חכמים על כל מידה אינו מוכיח שהמידות (אפילו כולן) לא נלמדו מן התורה בדרכי ניתוח הגיוניים. עם כל זאת, הרי בנוסף לכך יש בידינו מסורת על קבלתן בע"פ בסיני. אולם גם אם חז"ל קבעו לנו את זה כתוצאה מחיקור והערכה בלתי תלויים קדוש יאמר להם.

טענה:

בי"ג מידות אין הגיון.

תשובה:

למה?!. אין דוגמות. אם היתה דוגמה, חזקה על ד"א שהיה מביאה. הגיון הוא ענין אכסיומטי. יוצע לבעלי ד"א ללמוד לוגיקה ובמיוחד לוגיקה מתימטית על מנת שיתעשתו מטעויותיהם.

טענה:

רבי יוסי בן תדאי הוכיח בקל וחומר סתירה בתורה.

תשובה:

לא מיניה ולא מקצתיה. קל וחומר כזה בנוי בצורה לקויה. ניתן להביא הרבה קלי וחומר שיסתרו דברי תורה. למשל ומה כהן גדול אינו נקרא טמא וכשמת הרי הוא מטמא טומאה חמורה - טומאת המת, קל וחומר, גמל הקרוי בתורה טמא, במיתתו יהא מטמא טומאת מת.

הקל וחומר של רבי יוסי בן תדאי סותר הלכה קודמת מן התורה שיודעים את דינה. לכן הוא פוקע מתחילתו. לקל וחומר יש ערך רק ואך ורק כשהוא מחדש דבר שאין ידוע לגביו בתורה מאומה. התייחסותו הרצינית של רבי יוסי בן תדאי לטענה, הביאה כנראה, בצדק, לכך שרבן גמליאל דחהו, כנראה כדי שילמד מחדש את המבואות הנחוצים לעיסוק בהיסקים תקפים בלמוד התורה.

טענה:

חז"ל הפכו דבריהם לדבר תורה מסיני בטענות סרק.

תשובה:

א. ד"א מניח שכביכול אין בורא העולם יכול לצפות כל הדורות מראש ולפעול בהתאם. התורה, תורת ד', נתנה לחכמי ישראל את הכח לקבוע תקנות ולפרש התורה. אילולי הנחה זו לא היה מקום לטענתו. הוא פשוט מניח את המבוקש.

ב. עיין הקדמה ג'.

טענה:

חז"ל קבעו את ההלכה על פי סברותיהם ולא ברוח הקדש.

תשובה:

א. הסברה עדיפה על רוח הקדש שהרי חכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב.). לפיכך אין בהשגתו של ד"א אלא גדר של השגת עם הארץ. כל זאת קרהו משעה שהפסיק ללמוד תורה בקדושה.

ב. לא הוכח ע"י ד"א שההלכות הן דווקא מן הסברה ולא ברוח הקדש.


אתר הזה הוקם על ידי "Volunteers for the Sanhedrin Initiative Online" בהתייעצות עם בית הדין של 71.
 האתר מאושר להפיץ מידע בנושא הזה. אף על פי כן, החומר הוצג כאן לא בהכרח עבר הגהה מנציגי בית הדין.
 2006-2008 © כל הזכויות שמורות webmaster@thesanhedrin.org