גליון מס'
2.
טענה:
אין לחיות
הדורסות ארס.
תשובה:
א. טענה זו אינה
נכונה ביודעין. המושג
"ארס" פירושו חומר העשוי להמית. בבסיס הטענה נמצאת ההנחה שאך ורק חומרים
התוקפים במבניהם הכימי הישיר את מערכות העצבים או הדם וכיוצא בזה הם ורק
הם יקראו
בשם "ארס". זוהי אמונתו המעושה של ד"א בלבד. מי שלמד ושנה חושב
אחרת. החיות הדורסות עסוקות תדיר, מטבע ברייתן, בטרף של חיות אחרות. לכן
נשארים
בפיהן ובציפורניהן, תדיר, שאריות של דם ובשר הנטרפים. שאריות אלו מטבען
מרקיבות
תוך זמן לא רב. מי שהיה בקרבת חית טרף חש יפה בריח הרקבון הזה. כשחית טרף
נועצת
צפורניה בגוף הנטרף הרי נוצרת סכנת הרעלה חיידקית וויראלית. החיידקים
הללו,
(במיוחד לכשהם מתרבים) מפרישים רעלנים (חומרים ארסיים) הממיתים את הנטרף
(חומרי
הארס של החיידקים הללו אינם פחות מסוכנים בארסיותם מאלו של נחשי ארס) זוהי
הסיבה
שבגללה נזהרים כל הטורפים מקרבות הדדים ביניהם ומנסים לסיים את המריבות
ביניהם על
ידי הפגנות כוח. אבוי גם למנצח. כמובן שהרעלה כזו היא גם שאלה של כמות
החומר הנפרש
מן הטפרים של הטורף. מעבר לטווח מסוים הופכת ההרעלה לחזקת וודאי. כשהטפרים
המעוקלים שננעצו בנטרף נשלפים החוצה הם "מתנקים" על ידי לחץ העור והבשר
של הנטרף ואז נשאר כמעט כל החומר הרקוב בגוף הנטרף. זהו זיהום חמור יותר
מן הזיהום
הקורה כאשר הטרף ננעץ ולא נשלף. יתירה מזאת, היות והצפרנים המעוקלות
נשלפות מן
הטרף הרי בדרך כלל הן גם קורעות את העור והרקמות באזור וגורמות לזיהום
סביבתי חמור
יותר. זיהום זה הינו כמובן יחסי. באשר שריטה של חתול שתיעשה בחמור אינה
משפיעה
בצורה מרחיקת לכת והחמור יתגבר עליה בכוחות עצמו באמצעות כדוריות הדם
הלבנות
וחיסונו הטבעי. לא כך יהיה כאשר החתול יתנפל על יונה. דבר זה בא לידי
ביטוי מפורש
בהלכה בהלכות טרפות בשלחן ערוך יורה דעה בתחילתו, שם יש הבחנה בגדרי
דרוסים על פי
המעורבים. חיות הטרף כידוע תוקפות את הטרף בעיקר בפיהן וב"ידיהן" ולא
ברגליהן. לכן יש הבדל בין דריסה ביד לדריסה ברגל באשר ברגל הזהומים של בשר
רקוב
אינם חמורים ויש להם סיכוי הרבה יותר גדול לנקיון טבעי. מכאן נובע שדברי
הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק ה הלכה ג) אותם מנסה ד"א לסתור שרירים וקיימים.
הזלזול של מחבר ד"א בדברי הרב פרידלנדר ב"מכתב מאליהו" כרך ד' עמוד
355 הוא זלזול של קלות דעת. יתרה מזאת
ד"א ידע ששם נמצאת תשובה נכונה לטענותיו ובכל זאת טען טענות מטעות.
ב. יעויין הקדמות
א ב ג ה שגם אם כל הנ"ל
לא היה נכון די היה בהם לדחות הטענות.
טענה:
הרשב"א דבר על
שלשה חללים שבלב. כך גם פסק
השלחן ערוך יורה דעה סימן מ' ועוד טענות אנטומיות.
תשובה:
א. יעויין הקדמות
א ב ג ה שדי בהם כדי לענות
לטענה.
ב. מסתבר שכותב
ד"א בעצמו ראה שחכמי ישראל
מתעדכנים בחקר המציאות ומטפלים במשתמע מכך כפי שהביא בעצמו מ"יד יהודה"
הלכות טריפות. אם היה נשאר בגדר שומר מצוות היה יכול, כמובן בדרך של כבוד,
כמקובל
בין בני תרבות, לכתוב קונטרס השגות על פסקי ההלכה המופיעים בשו"ע. במקרה
כזה
יש להניח שהיה זוכה גם להתייחסות רצינית. בעצם, ההשגות אינן חדשות. השגות
כאלו
ניתן למצוא בדברי הגות של רבנים יראי ד' בני דורנו. לדוגמה מאמר על חידוש
הסנהדרין
שפורסם באחד מקונטרסי "מעין" על ידי ידידינו הרב משה צוריאל מבני ברק
(מחברם של כמה ספרים בעלי משקל) גם הוא משיג השגות אנטומיות מעין אלו
(ניתן להשיג
אצלו חומר רב ומתעדכן בנושאי חידוש הסנהדרין והשלכותיו). ד"א, בדבריו,
משול
לשוטה המגלה בימינו את אמריקה, אם לא ידע מכך; והרי הוא בדאי, אם העלים
זאת.
ג. באשר ללב, הרי
לכאורה היה ניתן לטעון שבשעה
שהענין נדון וסוכם בשלחן ערוך יורה דעה סימן מ' לא היתה הרפואה האנטומית
והפתלוגית
מפותחת ולכן ההערכות היו מבוססות (כמקובל בעולם הרפואה והמדע בימי
הביניים) על
ספרות ולא על בדיקה (בעצם, גם היום, רק מיעוט זעיר מאוד של חוקרים נזקקים
לבדיקה
במעבדה של תוצאות מחקר שפורסמו בעתונות המקצועית. בד"כ רובם ככולם מסתמכים
על
פרסומים בעתונות המדעית מבלי שהם נזקקים לבדיקה מאמתת במעבדה). ההסבר לכך
שבדברי
הפוסקים מצוי בכל זאת דיון המבוסס על שלשה חללים שבלב נובע כנראה מכך
שהפרוזדור
השמאלי, קטן יותר משאר החללים שבלב, ולכן נחשב כאגן ניקוז של וורידי הריאה
ולא
לחלק של הלב (יצויין שבזוחלים יש אכן רק 3 חללים). מסתבר לכן שמדובר
בסמנטיקה שונה
לידע שווה. יתירה מזאת אופי המחיצות בין הפרוזדורים לבין החדרים אינו זהה
ולכן
השאלה תהיה האם כל מחיצה שבין חדר לעליה תהיה בגדר מחיצה גמורה לצורך
מניית חללי
הלב. יצויין שיש בספרות היהודית גם חלוקה של הלב לשני חללים מטעמים דומים.
בחלוקה
לשני חלקים הרי מסתבר שהמחיצות בין חללי הלב לא תמיד נחשבות למחלקות. קשה
מאוד
להבין אחרת את הדברים שהרי בפסיקת ההלכה בנושא עסקו אישים שהובאו לפניהם
בפועל
לבבות לניתוח ובדיקה של טרפות וקשה לומר שהם לא ראו את כל חללי הלב. עם כל
זאת גם
אם יש כאן ביסוד ההלכה הזו טעות, פתוחה הדרך להשיג. להלכה כל נקב בכל אחד
מן
החללים שבלב המובא היום לפני כל רב פוסק יפסול את הבהמה הבדוקה. אף רב לא
יטען
שהנקב הוא בחלל שלא נזכר בפוסקים.
טענה:
כיצד זה חכמים
המסתייעים ברוח הקודש שוגים
בהגיגיהם?!
תשובה:
כדי
לדייק יאמר שהמושג רוח הקודש אינו חד משמעי. האם
הכוונה לסוג של נבואה במדרגתה הנמוכה
ביותר, או אולי בסיוע משמים למעשים. עכ"פ אם ד"א מתכווין לסוג של נבואה
טעות בידו.
האמונה שחז"ל
בפסיקתם הסתייעו ברוח הקודש אינה מעיקרי האמונה. למעשה בהיבטים מסוימים
ההפך הוא
הנכון. חז"ל לא קיבלו שום הוכחה שהתקבלה כתוצאה מהתערבות של כוחות
עליונים.
להלן מספר מקורות המאששים זאת:
א. בבלי מסכת בבא
מציעא נ"ט: "אם הלכה כמותי - מן
השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל
מקום!
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי (דברים ל) "לא בשמים
היא"? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת
קול,
שכבר כתבת בהר סיני בתורה שמות כ"ג "אחרי רבים להטת". אשכחיה רבי
נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא
חייך
ואמר נצחוני בני, נצחוני בני".
ב. בבלי מסכת
תמורה ט"ז. "אמר רב
יוסף: דופי של סמיכה קתני. והא יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג בסמיכה!
אמרו לו
ליהושע שאל! אמר להם: "דברים ל " לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל! אמר
להם: אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה".
ג. ירושלמי מסכת
מועד קטן פרק ג דף פא עמוד ד
הלכה א "חיתכו חוליות ונתן חול בין חולייא לחולייא רבי אליעזר מטהר וחכמים
מטמין זה תנורו של חכיניי אמר רבי ירמיה חכך גדול נעשה באותו היום כל מקום
שהיתה
עינו של רבי אליעזר מבטת היה נשדף ולא עוד אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף
וחצייה
לא נשדף והיו עמודי בית הוועד מרופפים אמר להן רבי יהושע אם חברים מתלחמים
אתם מה
איכפת לכם ויצאה בת קול ואמרה הלכה כאליעזר בני אמר רבי יהושע לא בשמים
היא".
ד. רמב"ם הלכות
יסודי התורה פרק ט הלכה ד
"...וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שד'
צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אע"פ שעשה
אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו
בכל.
עם כל זאת היות
ויש השגחה פרטית בעולמנו אנו
מניחים שהקב"ה מתערב בנעשה בעולם בצורה זו או אחרת. סבירות גבוהה יש להנחה
שיש סיעתא דשמיא במעשי בית דין ובפסיקת חכמים. אדרבא אם טעה בית דין
במעשהו הרי,
כנראה, מן השמים גלגלו טעות זו ובצדק".
טענה:
רבנים שונים תקפו
את מחבר קונטרסי "דעת
אמת" על חוסר דרך ארץ וציטוטים מסולפים בשעה שאינם כאלו.
תשובה:
א. נכון הוא
שבשעה שיש רצון להשמיץ הרי לשון
החלקות לא תוכל לכסות על כוונת הקונטרסים. לכן צדקו הרבנים.
ב. לגופו של ענין
אכן יש סילופים בקונטרסים
ואותם נציין גם בדברי התשובה לקונטרסים הבאים שם הם מצויים לא מעט. הסילוף
היותר
כבד (הניכר כבר עתה) הוא ההתעלמות מכך שכל שלומי אמוני ישראל מתפללים 3
פעמים
ביום, מדי יום ביומו בתפילת עמידה, "השיבה שופטינו כבראשונה...". ידוע
יפה מאוד שתפילה זו לא נאמרה כדי לבטא את הרעיון שהשופטים הללו, להם אנו
מייחלים,
ישבו על כסאותיהם בלשכת הגזית יגרדו פדחותיהם ויפהקו בקול רם. הסיבה
המביאתנו
להתפלל תפילה זו היא בדיוק נמרץ כל הסדקים והבקיעים, שניבעו מאז בטלה
הסנהדרין
לפני אלפיים שנים, כתוצאה מהשינויים בידע האנושי הכללי (שחלו כצפוי על פי
האמור
בזהר על שנת ת"ר. יעויין בספר קול התור מהרב כשר) המוכפל כעת כל 4 שנים,
ומן
המצבים המדיניים והחברתיים החדשים ומהתארכות הגלות. אנו זקוקים לסנהדרין
כדי
שידונו מחדש בדיני הטרפות, קביעת רגע המוות לצורך השתלת איברים, אחוד
המנהגים של
העדות וחיסול המחלוקות על ידי הכרעה, היגוי עברי מדוייק ואחיד, עיצוב
אופנת לבוש
יהודית, בדיקת המועד המתאים לתפיסת ארץ ישראל עד הפרת. פיתוח שיטת הסברה
בעולם
כולו לשמירת 7 מצוות בני נוח וניהוג יישומה, בדיקת אבני בחן לשהותם של
גויים בארץ
ישראל, חישוב מעודכן של תקופות השנה ועוד הרבה בעיות קשות פתוחות.
הקונטרסים הללו
מתחילה ועד סוף כל ענינם הוא לחפש בדיוק את הנקודות הכואבות הללו. לפחות
בכך
מביאים קונטרסים אלו ברכה, (אמנם מתוך רצון לקעקע את ביצתם של ישראל). הם
מחדדים
יותר את הצורך הדחוף בסנהדרין.