גליון מס' 1.

 

טענה:

למשה רבנו נמסרו בסיני 50 שערי בינה חסר אחד (ראש השנה כא.). ואיך אם כן חכמי ישראל טעו בהבנת תהליכי החיים בכך שהאמינו שיש יצירת חיים ספונטנית.

תשובה:

א. השקפת העולם של חז"ל בענין זה אכן תואמת למדי את השקפות שרווחו בעולמם המדעי של בני דורותיהם. יש מקום להניח שאם היתה סנהדרין קיימת היום היו ההלכות הנוגעות לענין זה נבחנות מחדש על פי הידוע לנו היום. יעויין, הקדמה ה', שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – סנהדרין ו וכן על פי הכלל – לא בשמים היא.

ב. עם כל זאת עסקו בשאלה זו רבנים בדורות האחרונים כמו למשל רבי יצחק למפרונטי (פחד יצחק) שפסק לכן, שלא כמקובל, להחמיר שלא להרוג כינה בשבת.

ג. הדעת נותנת שאין יצירת חיים ספונטנית (שלא מחיים), אולם מקובל גם הכלל "לא ראיתי אינה ראיה". ידוע גם ידוע על מחלוקת בין המיקרוביולוגים המומחים בימינו על האפשרות ליצור חיים מדומם (יעויין למשל – ערך "חיים" באנציקלופדיה העברית כרך י"ז ע' 375). דברי תורה הם נצחיים וניתנו גם עבור דורות בהם אולי יצליחו המיקרוביולוגים ליצור חיים. ליתר תוקף יאמר שההשקפה לפיה לא ניתן ליצור חיים כפי שמאמין בה ד"א נוחה מבחינה תעמולתית (שטחית) הרבה יותר. היא נותנת יותר תוקף לכך שיש בורא המכוון את הבריאה שרק בכוחו ליצור חיים.

ד. שלומי אמוני ישראל מקבלים זאת, כאמור בגמרא ר"ה ב. ועוד עם כל זאת מי שלא מאמין בכך אינו  כופר בעיקר. יעויי בהקדמה ג'.

טענה:

יש רק תרי"ב מצוות (ולא תרי"ג) כי מצוות שרצים חלה על דבר שלא היה ולא נברא  (רמב"ם לא תעשה קעט) היינו "האיסור לאכול 'שרצים המתהווים מן העיפושים' ".

תשובה:

א. יעויין בתשובה לטענה הקודמת.

ב. הרמב"ם במסגרת תאור ענין השרצים מתייחס לשרצים כאלו וכך הם תוארו בגמרא. המקור הוא הספרא.   יעויין  בהקדמות א ג .

ג. מנין המצוות הינו ענין של מסורת. גם אם תתבטל ספירת מצוה מסויימת עדיין יש מחלוקות רבות וידועות היטב אודות השאלה מה הן תרי"ג מצוות. שיטת הרמב"ם אינה יחידית.  לדוגמה הרמב"ם אינו מונה מצוות ישוב א"י  וכן מונה מצוות אמונה  ומשיגו הרמב"ן להיפך.

ד. יש לנו במסורתנו תמיהות רבות מסוג זה. כמו למשל האגדה הידועה לפיה עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשר לויתן לעתיד לבוא (בבלי בבא בתרא עה.) לא מובן כלל מה זה לוויתן. לכשתתכונן הסנהדרין כנראה נדע. יעויין גם שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן יט ד"ה "ואמרתי כי".

ו. יש מן היצורים שאכן נוצרים מן העיפושים. הם נוצרים מביצים או גלמים וכיו"ב שאינם נחזים לעיני אדם רגיל, ולו גם חד ראיה. כשם שיצורים בגודל כזה אינם אסורים לאכילה באשר אינם נחשבים לישות הלכתית, כך גם אינם נחשבים לישות לצורך יצירת חיים הנראים לעין האדם. מטעם זה הטענה שיצורים נבראים מן העיפוש אפשרית (יעוין משה ויא - בדיקת מזון כהלכה ע' 97, שפתי חיים ח"ב מג-קפ, עלי יונה ע"ז פ"ג, מכתב מאליהו ח"ד שנ"ו בהערה, חזו"א חולין ה ג).

טענה:

חז"ל טעו בהבנת המציאות באשר האמינו שיש עכבר שחציו אדמה, ולכן הגיעו למסקנות מופרכות.

תשובה:

א.עיין הקדמות א' ב'.

ב. פסיקת הלכה על בסיס של טעות הינה ישות מוכרת בכל מערכת חברתית. יש מקרים משפטיים שבעולם עורכי הדין של כל מדינה מקובל לחשוב שבית המשפט העליון שלה טעה. עם כל זה, הרי כל בית משפט בערכאה נמוכה יותר חייב לקבל הלאה את הכרעת הטעות של בית המשפט העליון של אותה חברה עד שהכרעה זו תתוקן על ידי בית המשפט העליון בעצמו (ולו גם בהרכב אחר). כך זה גם בחברה התורנית. זאת הסיבה לכן שאפילו ה"משנה ברורה" יקבל לצורך ההכרעה ההלכתית שלו את הדבר הזה שמקובל היום כטעות. מבחינה זו אכן אנו שבויים במערכת הכרעות המצפה לעיון מחדש על ידי הסנהדרין שאנו מצפים שתתכונן במהרה בימינו ותדון ותבחן זאת מחדש. יש להעריך שתקום סנהדרין כשצבור שומרי התורה ישכיל להתאחד, אולי עוד לפני שיהיה רוב בארץ הקודש. עד אז אין לנו רשות כציבור מאורגן אחראי לסור מהכרעות שנתקנו בהליכים תקינים.

ג. פסיקת הלכה על פי דיון תיאורטי שאין לו משמעות ישומית בעת הדיון בו או אפילו שום ישות במציאות הינה דבר רגיל בדיונים בגמרא. הוא אחד מן היתרונות המחשבתיים של התרבות היהודית. דבר זה נעשה בסוגיות "בן סורר ומורה"," עיר הנידחת" וכיו"ב. שיטת חשיבה זו מרגילה את לומדיה להפשטה. אין כאן מקום להרחיב את הדיון במשמעות של אינטליגנציה יהודית הנובעת מסגנון דיון כזה. לכן גם הלכה זו ייתכן שבשלב זה היא בגדר דיון מופשט ואילו תוך זמן, עם התפתחות מקצועות המיקרוביולוגיה, ובמיוחד, כנראה, ההנדסה הגנטית, יהיה הדבר מציאותי.

ד.  המקור ממנו הובאה המובאה עליה מצביע ד"א כשגויה הינו דיון עם קליאופטרה המלכה המצרית הגויה. הדוגמה בה השתמשו חכמינו כדי לענות לה באה להפיס את דעתה על פי אמונותיה שלה. אין מכאן ראיה לדעתם של חז"ל לכשעצמם.

:

מאמר חז"ל "הסתכל באורייתא וברא עלמא" הוא מאמר ילדותי. וכי ייתכן שהטעות של אמורא או תנא חל עליהם שם אורייתא שעל פיו נברא העולם?!.

תשובה:

א.העולם נברא עם היכולת לטעות. עיין הקדמה א. לכן חל על דברי תנא ואמורא שם אורייתא שעל פיו נברא העולם.

ב. הטענה גם מוקשה על פניה מדברי ההמשך המצוטטים מן הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג פרק יד. שהרי הטוען מודה אם כן שהוא מתפרץ לדלת פתוחה. שהרי חכמי ישראל פעלו בענין מתוך ידיעה ומודעות מלאה.

ג. ד"א נתפס למילה "תורה" שהיא רבת אנפין.  לדוגמה אנו מאמינים שהכל רמוז ומתוכנן בתורה. אם כן גם דבריהם של בעלי ד"א הינו תורה, למרבית האבסורד. עם כל זה במובן של הכוונה, קונטרסים אלו בוודאי אינם תורה, אלא, הפכה.

טענה:

חינוך להסתגרות מוכיח חולשה. החולשה נובעת מכך שהאמת נמצאת בידי הציבור ה"חופשי" דווקא.

תשובה:

אכן נכון הדבר שציבור שומרי התורה נמצא בעמדת חולשה. זו לא נובעת בהכרח מכך שהאמת נמצאת ב"כיסו" של הציבור ה"חופשי" דווקא. (הערת אגב - הכינוי "חפשי" מפוקפק למדי שהרי מעשני סמים ושתיינים אינם "חפשיים" כך גם אנשים המשועבדים לתאוות עריות וצריכים לחשוש בהתמדה ממחלת AIDS או צהבת הכבד B וכיו"ב). ייתכנו הסברים אחרים. כדי להסביר את הדברים צריך להיכנס למסכת כואבת של יחסים בין "חופשיים" למאמינים. היה מקום להימנע מלכתוב זאת אם היחס לשומרי תורה היה יותר מאופק. אמנם הקו החינוכי הרשמי במוסדות החינוך מנסה היום לעצב יתר מתינות וכבוד הדדי. עם כל זה, היום, בשעה שלכלי התקשורת כוח גדול יותר בעיצוב דעות חניכי מערכת החינוך, מסתבר שסמי מכאן כבוד הדדי להיפך, כמעט כל מידע המוצג בתקשורת מעוות מבזה ומסית (זאת אני אומר מנסיון אישי כשנוכחתי לפני כעשרים שנה שראיון שהוקלט ב"קול ישראל" עם שנים מחברי "ארגון יוצאי צבא נאמני תורה" בו סיפרו שבצ.ה.ל. יש בעיות דתיות חמורות, לא פורסם. כשביררתי עם המראיינים למה, נעניתי "זה לא מעניין"...). אולם, בלית ברירה, כיוון שהוטל דופי באינטליגנציה של שומרי התורה יש אילוץ לענות תוך פריסת היריעה ומתוך כוונה לענות לטענה ותו לא. חולשה כמו זאת הנטענת היתה לאורך כל שנות הגלות מול דעות רבות שלא היה בהן שמץ של ממש. וכי הנצרות האלילית והאיסלאם הפרימיטיבי יותר נכונים מן היהדות. בכל זאת התרחקו שלומי אמוני ישראל ממגע עם תרבויות אלו משום שהוא נעשה בתנאים של חוסר שוויון וסיכוי הוגן. שיג ושיח בין בני תרבויות עומד תמיד תחת צילה של המציאות החברתית השולטת באותו זמן. גדולי הפילוסופים (כמו היגל בעניני הנצרות, ואפלטון בהקדישו תרנגול לעבודה זרה אווילית ועוד) התבטאו לעיתים בצורה מגוכחת בזכות הדת השלטת משום שחיו בתוך סביבת השפעתה. מי שהיה קם וטוען אז שהיגל או אפלטון שרלטנים באמרם דברים אלו היה נתפס כטפשון. כאן בארץ מנהיגי כלי התקשורת - שדרנים פרשנים והוגי דעות "מוכרים" נבחרים לתפקידם ומרואיינים, בצורה מכוונת, בעיקר מבין אנשי הציבור ה"חופשי" וחבריהם הגויים בהיותם יחד רוב. רוב זה זוכה לייצוג שהוא הרבה מעבר ליחסו המספרי באוכלוסיה. הוגי דעות דתיים (ובעצם במידת מה גם הוגי דעות לאומיים) מועלים על נס בעיקר כאשר דעותיהם עולות בקנה אחד עם ההשקפות ה"כפרניות" הנוהגות (לדוגמה - מבלי לנסות להמעיט כאן מדמותו, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל). גם בתי המשפט כך. בשעה שבני הציבור הדתי מונים שליש מן היהודים בארץ (על פי יצוגם בכנסת, למרות שיש שומרי מצוות לא מעטים שלא מצביעים מטעמים עקרוניים או כאלו שמצביעים למפלגות שאינן מוצהרות כדתיות) הרי בבית המשפט העליון יושב שופט עליון אחד חובש כיפה מתון ומאופק שבעצם גם הוא נבחר על ידי אנשים "חפשים" על דעת להיות "עלה תאנה" ו"Yes Man" ("אומר הן"), אין כאן כוונה לקבוע  שהוא אכן מממש זאת, אם כי, אין ספק שהוא יודע למה עשו לו את ה"חסד" הזה - מינוי לשופט עליון.

הפחד של האוכלוסיה החילונית מן ההשפעה של יהודים חרדים על הנוער שקופה והוא בא לידי ביטוי באיסור הופעה של מרצים בעלי צביון זה בצבא בתיכונים ובאוניברסיטאות ואף במאבקים מכוערים למניעת יכולת של מרצים ורבנים כאלו לדבר באופן חופשי באולמות אותם מנסים לחסום בפניהם גם תוך הפרת חוזים (המעוניין יוכל לקבל מהרב אמנון יצחק אינפורמציה עשירה). הגיגיהם של אישים דתיים מועלמים ביד רמה בלי בושה. לדוגמה ידועים ומפורסמים ברבים הגיגיהם של לוחמי צ.ה.ל. במסגרת החיבור ה"מונומנטלי" "שיח לוחמים". מי יודע שבמסגרת הראיונות עם הלוחמים לקראת עריכתם כיצירה מוגמרת המשקפת את לוחמי צ.ה.ל. רואיינו גם אנשים שומרי תורה. הם כמובן השמיעו הגיגים שונים מאלו של ה"בון טון" של החילונים. התוצאה הציבור התמים סבור שזהו דבר ה"ישראלי" ה"חכם" וה"רגיש"... . היינו לא פחות ולא יותר מזיוף תרבותי (יעויין על כך בעתון "הארץ" מ11 יוני 02 למנינם שמצא לנכון לפרסם זאת אחרי עשרות שנים, כאשר לגילוי הזיוף לא היה כבר ערך ציבורי משמעותי).

כך זה גם בבטחון. כבר 50 שנה לא היה מעולם אלוף שומר תורה בתפקידי פיקוד - מפקדי פיקודים, מפקדי חיל ים ואוויר, מפקדי אגפי מבצעים, אפסנאות, או כח אדם, סגן רמטכ"ל, מפקד אמ"ן, ראשי השב"כ והמוסד; ניצבי המשטרה וכיו"ב. מדובר במאות קצינים "לדורותיהם", מתי השתנתה המדיניות הזאת?! כאשר התברר שחניכי החינוך החילוני הפסיקו להיות אוהבי הארץ, יורדים בהמוניהם, מתמרדים כנגד הצלחה בקרבות כמו במלחמת לבנון 1 כאשר מפקד חטיבה חניך חילוני החל, תוך כדי הקרבות, במחאה על ה"כיבוש" בלשון אחרת לצבא אין כבר ברירה הוא אינו יכול לסמוך על קצינים שאינם מזדהים עם יהדותם ועם העם היהודי ובוודאי לא עם ארץ ישראל. עם כל זאת, עדיין תפקידי רמטכ"ל ומפכ"ל (מדובר בעשרות) סגורים בפני אנשים שומרי תורה. האפליה שקופה. אפילו איש "מאומרי הן" דתי לא מונה לתפקיד כזה. זאת למרות שיש נוער דתי המתגייס לצבא. נוער זה מתנדב לכל תפקיד ברצון ומאייש את היחידות הקרביות בשיעור גבוה יותר מזה של האוכלוסיה החילונית באופן ניכר (סקרים שהתפרסמו בעתונות בשבת ערב ראש חודש מנחם אב תשס"א). הוא גם ממלא את שורות הקצונה הזוטרה ולאחרונה גם הבכירה. מעבר למספרו באוכלוסיית החיילים. אך שליטי הצבא ה"חופשיים" היונקים כוחם הפוליטי באופן ניכר מאוד משליש האוכלוסיה הלא יהודי של המדינה, מונעים ממנו (לעיתים, ללא בושה, באמירה בפה מלא, שלא רוצים אנשים דתיים בדרגות גבוהות מדי) להגיע לתפקידי פיקוד מכריעים בשיטות שונות. מבחינה זו יחסם אל הדרוזים עדיף.
(גם זה יעבור כי אפילו קומץ מוכשר ונאמן לעמו מקרב החילונים יתקשה הצבא למצוא).
המדינה הנשלטת בידי "חופשים" מתערבת גם במינוי הרבנים בארץ בערים ובצבא שלא כדין (שלחן ערוך חשן משפט קסג) לכן יש הטוענים שמינוי הרבנים ותשלום שכרם הוא, מהיבט מסויים, בצורה סמויה, בגדר נסיון לתשלום דמי שתיקה. האם רב בתפקיד רב ראשי מעיז לומר בהיותו בתפקיד כזה את מה שיעיז לומר כשאינו רב מטעם המדינה. האם אין הבדל בין מה שאומר רב בתפקיד "ראשון לציון" לבין מה שיאמר כאיש פרטי?!. המדינה מתערבת גם בדרכי ההדרכה החינוכית של בני הנוער הדתיים. חינוך ממלכתי דתי לדוגמה, הינו בעצם, במידה רבה, חינוך לשמירת תורה ומצוות לפי תפיסתו של שר החינוך שהינו בד"כ מי שאינו בגדר שומר תורה. הגורמים הללו יחד מחזקים איש את רעהו. זו ישות אחת רב זרועית. כמובן שכל זה יוצר תנאי הידברות שיח וויכוח הרחוקים מאיזון, ואף ניכור למדינה ולמוסדותיה. לדוגמה- יש טענת ביקורת קשה על בני הנוער החרדים על השתמטות מגיוס לצבא. כידוע הצבא נהנה מחסיון צנזורה. לחייל אין רשות לפנות לגורמי חוץ בקשר לטענותיו. הוא יכול לעשות זאת רק כאשר התקשורת ומערכת המשפט יתמכו בו, הנסיון מראה שגורמים אלו בולמים פניות כאלו. חיילים דתיים רבים, רבים מדי, רואים בגורמים אלו סוכנים של גורמים הלוחמים בכל גילוי של אמונה יהודית. האם מי שהוא במדינה שמע על בעיות הכשרות המקיפות את מרבית מטבחי הצבא. מי שהוא יודע על דרכי העקיפה בהן נוקטים מפקדים בצבא לגבי מחויבויותיהם לתת לחיילים שומרי מצוות להתפלל שלא תחת לחץ. מי דן למעשה את אלפי הקצינים העושים שבתם חול ומפעילים את המערכות הצבאיות שלא לצורך תוך הצגת מצגות בדבר כורח צבאי חיוני באין ביקורת סבירה. ומה בדבר ניבול הפה הזימה ופורנוגרפיה היום יומיות בהן נתקל צעיר בצבא?!. הפרות פקודות הצבא בענייני דת (שנוסחו על ידי הצבא, שבראשו פיקוד חילוני, ולא ע"י רבנות כלשהי) הן בגדר לחם חוק לכל חייל דתי בכל יחידת שדה. האם הבנות בצבא אכן מוגנות מניצול מיני?! (יעויין בדוחות נציב קבילות החיילים). האם באמת יש לחייל דתי אל מי לפנות בבעיותיו?! האם מי שהוא מגן עליו ביעילות מפני מעשים של כפיה דתית, אם בזדון אם בכחש ואם בהיתממות, לחלל שבת וחג , או הכשלה באכילת מאכלי איסור וכיו"ב בטענות כזב. כמה מפקדים נענשים על כך?!, איך מענישים אותם?! מי מעניש אותם?! הרי זהו בדיוק נמרץ הסיפור של החתול השומר על השמנת. המצב הדתי המחמיר בצבא גורם כבר להעלאת ספקות מצד הקיצונים שבמחייבי השרות הצבאי כמצווה דתית. האם מי שהוא עשה מחקר מה היה קורה במצב הפוך, היינו, מה היה שיעור המשתמטים משרות צבאי מבין הציבור החילוני אילו היו נתונים במשטר של ממשלה ופקוד בעלי רוב דתי?! בעצם כמה מבני ציבור זה היו נשארים "ציונים"?! כמה מהם היו נשארים בכלל בארץ?!. הציבור הדתי נמצא גם בלחץ כלכלי מסוים, מסיבות שונות, מהן הנוגעות לאורח חייו ומהן למבנה החברתי והכלכלי בארץ, ולחוקי התעסוקה והמס. לדוגמה זוג נשוי עם ילדים, ולו גם רבים, משלם עבור עסקם המשותף מס כאילו ההכנסה היא של אחד מהם בלבד, היינו מס פרוגרסיבי גבוה מאוד. בד"כ מעדיף זוג שומר מצוות לעבוד יחד ולא לעבוד במקומות זרים מטעמי צניעות וטיפול מתואם בילדי המשפחה הרבים. אם האם לא תוכל לעבוד עם האב היא קרוב לוודאי תתקשה בכלל לעבוד כי הטיפול בפעוטות המשפחה ימנע זאת ממנה. לעומתו זוג שאינו זוג רשמי (מנהג חילוני מתפשט) מתחלקת הכנסתו למעשה בין שני השותפים החייבים לפי חוקי המס במס נמוך מאוד.

אב ל10- ילדים שירצה להעניק למודי נגינה לילדיו, גם אם הוא מוכן לעבוד קשה לשם כך. הרי עודף הכנסותיו בגין תוספת עבודתו "יאכל" כמעט כליל ע"י רשויות המס ה"פרוגרסיביים" כשהפיצוי של הביטוח הלאומי יהיה אפסי. לכן, הוא לא יוכל להעניק זאת לילדיו.

אם יולדת שומרת תורה בד"כ אינה מקבלת חופשת לידה בשכר. כי לפני לידתה היתה עסוקה בגידול פעוטותיה הקודמים. לשרותו של הציבור ה"חופשי" עומדת בעצם כל הפוליטיקה והתרבות העולמית ואף התקשורת העולמית. הוא חלק ממנה. גם נכרים מיובאים לכאן ארצה בהמוניהם בתואנות שונות על מנת להגביר את כוחם של המתווכחים ה"חופשיים" ב"וויכוח" עם שומרי המצוות ולהבטיח את הניצחון ה"דמוקרטי" ב"ויכוח". ציבור שומרי התורה נמצא במצב שקרוי בפי המקובלים "גלות ערב רב" אט אט הופכת גלות זו לגלות בין נכרים באשר הריבוי הטבעי של הציבור ה"חופשי" נוטה להיות שלילי ואת החסר ממלאים ה"חפשיים" בנכרים. בקום המדינה היו האזרחים הנכרים 11% היום הם כבר יותר מ 30%. אחוז התושבים הגויים (שחלק ניכר מהם עתיד להתאזרח) מגיע לשיעור של 40%. ה"חפשים" מתנהגים לפי הכלל הנבואי הידוע "אכל ושתה כי מחר נמות". בתנאים כאלה קשה לערוך ויכוח.

ידועים הניסויים הפסיכולוגיים אודות השפעה סביבתית חברתית אפילו על שיפוט החושים (בכל ספר מבוא לפסיכולוגיה).  שומרי התורה קלטו כבר היטב את משמעה של מלכודת תרבותית זו.

כל זה יחד מביא כמובן לצעד היותר נבון - הסתגרות. ישראל היו מאז ומעולם "... עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר פרק כג פסוק ט).  ההסתגרות היא כלי התגוננות מצויין. כשצבא (יעויין הקדמה ו') מותקף בתנאים לא נוחים, עליו להתבצר להסתגר ולאסוף כח. המצב היום זהה למדי. אמנם הסתגרות פוגעת בהיבטים מסוימים ביכולות של בני ציבור זה. בכל זאת, בכל הדורות, הרי בני ציבור זו היו בממוצע, במובהקות סטטיסטית, יותר בני תרבות. הם השקיעו יותר זמן ממוסד ומזדמן בלימודים והיו לכן גם יותר אינטליגנטיים (תלמידי בתי הספר התיכוניים הדתיים והישיבות התיכוניות עוברים בשיעור יותר, גבוה ב 5%, את בחינות הבגרות למרות העומס הרב של לימוד תורה רב ולמרות המוצא הסוציו אקונומי היותר נמוך). הם פחות שיכורים ומסוממים, פחות מעורבים במעשי רצח שוד גניבות ותאונות דרכים (ססטיסטיקות של חב' הביטוח), משפחותיהם יותר יציבות, הם ניחנים בהרבה חסד ספונטני וממוסד ובהסתפקות במועט. יוצאי חלציהם מקפידים יותר שלא להזניחם לעת זקנתם ומטפלים בהם לעת שיבתם. הם גם אינם מקימים משפחות חד הוריות אמיתיות שמשמען נטל כבד על החברה באשר ילדי מסגרות אלו נושאים עימם משקעים נפשיים קשים והוצאות כספיות ציבוריות לסיוע. הם אינם מקיימים משפחות מדומות כאלו כשהאשה מקבלת בטוח לאומי ממיסים ללא סוף בשעה שלמעשה היא חיה במסגרת משפחתית (תופעה המקיפה רבבות שודדי בטוח לאומי). ילדיהם בריאים בנפשם חולים ומתים פחות מסיבות ברורות. (יעויין:  Goren J.J.Medaile J.H., Neufeld N.H., et al:An epidemiologic investigation of hypertension and ischemic heart disease within a defined segment of the adult male population of Israel. Israel J. Med.Sci., 4:177 1968) או גם מה שפורסם ב"מעריב" 27 מאי 96 אודות מחקר שבוצע באוניברסיטה העברית ופורסם ב American Journal of Public Health אודות שיעורי הבריאות בקיבוצים דתיים מול חילונים. נמצאה מובהקות לתמותה נמוכה יותר בכל סוגי המחלות בקרב חברי הקיבוצים הדתיים, גם בשידורי ישראל ברשת ב' ביום שני ח' בכסלו ה'תשס"א פורסם שתוחלת החיים של תושבי העיר החרדית בני ברק הם הגבוהים ביותר בארץ. לקיים מה שנאמר בתורה ונקרא בקריאת שמע "למען ירבו ימיכם..." גם לפי הפשט לעיני השמש, לכן בס"ה, בסופו של דבר, מעמיס ציבור שומרי התורה את מערכות המשפט, משטרה, בתי סוהר בריאות ועוד, פחות. בבנק הדם מעדיפים תרומות של שומרי תורה באשר דמם בטוח הרבה יותר מסיכוני מחלות דם קטלניות -AIDS  צהבת   Bוכנראה עוד מרעין בישין. השוואה כזו על בסיס סוציו-אקונומי נתנה תמיד תוצאות עוד יותר מובהקות. המסקנה המתבקשת הינה הפוכה. דווקא בני הציבור ה"חופשי" חוששים. השבר של הורים שומרי מצוות שנוכחו בהתפקרותם של ילדיהם לפני 80 עד 40 שנה (לעיתים בחטיפתם באלימות ובכחש בצורה מלאה או חלקית) כשעוד לא ידעו להסתגר או התקשו להסתגר (כי בשל כך מנעו מהם את היכולת להתפרנס), החל להתחלף, בעקבות ההסתגרות ההתבצרות וההתבססות, ב"זעקות השבר" ההולכות ומתרבות על בנים ובנות החוזרים בתשובה. ספרם (גדוש הבדיות) של הזקנים הבלים של משפחת מלר הכואבת הוא דוגמה חיה. המשכיותה היהודית של משפחת מלר, כנראה המשכיותה בכלל, נותבה כולה לבנה ה"סורר". הבנים ה"סוררים" הללו הם בסופו של דבר עתיד האומה. מהחופשים ה"נורמליים" לא ישאר ברבות הימים זכר יהודי. אם בכלל ישארו להם צאצאים כל שהם. עונש הכרת החל עליהם לפי התורה, לדאבוננו, נצפה בפועל. אם האוכלוסיה ה"חופשית" היתה בטוחה בכוחה לא היתה מהססת לשתף את בני ציבור שומרי המצוות בכל התפקידים על פי חלקם באוכלוסיה ואף לא היתה נזקקת ל"בני ברית" נכרים כמו המתייוונים לפני אלפיים שנה או המתבוללים ברוסיה הצארית והייבסקציה בבריה"מ הקומוניסטית. כנראה שההסבר היותר מעמיק הוא שיש חשש מתרבות האמת החסונה ביותר בתולדות האנושות. הדעת נותנת שיש לפחדים אלו ולאיבה הבאה בעקבותיה גוונים דומים לאלו שהיו לנו כבר במהלך אלפי שנים. הנומרוס קלאוזוס 0 בצבא ו 1 בבתי המשפט מוכיח זאת. כתובות האיבה והביזוי כמו "דרוס כל דוס" ודומותיהן הן בס"ה היבט מוכר של יחסים בין יהודים לגויים עם שם מוגדר היטב. בסגנון "שיתוף" כזה יש צידוק להגבלת ההתענינות בתרבות "החפשית".




אתר הזה הוקם על ידי "Volunteers for the Sanhedrin Initiative Online" בהתייעצות עם בית הדין של 71.
 האתר מאושר להפיץ מידע בנושא הזה. אף על פי כן, החומר הוצג כאן לא בהכרח עבר הגהה מנציגי בית הדין.
 2006-2008 © כל הזכויות שמורות webmaster@thesanhedrin.org