גליון מכסליו תש"ס (בצבע צהוב) על דברי הרבי מלובאוויטש.

טענה:

אמונה היא עניין שתלוי בנפש ולכן ייתכן שאדם יהיה גם לא מאמין.

תשובה:

א. יש מקום מוצק לסברה שבתוככי נפשו, של כל אדם יש אמונה בבורא המשגיח עליו. שאלונים שהוגשו למשל בנושא זה לכל חברי הכנסת גילו שיש בודדים החורגים מכלל זה (לטענתם). בפרט נכון הדבר לגבי נשמתו של יהודי שיש בה אמונה בד' גם אם הוא טוען אחרת. לא רק זאת, אלא, יהודי בשורש נשמתו רוצה לעשות רצון ד'. וזאת על פי דעת גדול המקובלים האחרון -  האר"י. לדעת האר"י הוא כביכול מתוכנת לכך. גם הרמב"ם וגם האר"י סבורים שיהודי שבאמת ובתמים אינו מאמין, הרי כנראה אינו מזרע ישראל. זוהי גם דעת ההלכה בהלכה המפורסמת בהלכות גירושין ובעצם בכל ההלכות שהרי "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". אם הנחה זו לא הייתה נכונה היו בטלים כל ההלכות שבש"ס במסכתות דלהלן: ראש השנה  ו עמוד א, יבמות קו עמוד א, קידושין דף נ עמוד א, בבא בתרא דף מח עמוד א, ערכין דף כא עמוד א. מתוך נסיון במלחמות ישראל עד כה, הרי נצפה לעין כל כיצד מימוש סכנת המוות גילתה בלבות כל החיילים (למעט בודדים שכנראה גויים היו) את אמונתם בגלוי (בדרכים שונות).

ב. אין בקונטרס הביקורת שום הוכחה לשלילת האמונה בד'. לעומת זאת יש ראיות מתחומים שונים, הנמצאים בדברי ההגות של יהודים ואף נכרים, לא רק למציאותו של ד' אלא גם להשגחתו המתמדת.

טענה:

גם לחילונים יש מצפון.

תשובה:

ניתן לגשת לנושא על בסיס של ניתוח פילוסופי. על כך נשפכו נחלי דיו. דוגמה לדיון כזה נמצא באנגלית בקובץ "בדד" שבהוצאת אוניברסיטת בר אילן כרך 1 עמודים 47-58. אין צורך לפרט כאן מה היא מסקנת הכותב כפי שאין טעם לפרט מה תהיה מסקנתו של כותב שיכתוב על נושא זה בבמה השייכת לאוניברסיטת ת"א. גישה אחרת יכולה להיות גישה של מדידה. זו היא הגישה המקובלת במדעים. היינו בדיקה סטטיסטית של אנשים חילונים מול דתיים בשעות מבחן מוסריות. מדידות כאלו נעשו כבר לא פעם. התקבלו תוצאות מובהקות מאוד. יצויין שבעיר בני ברק - עיר מאוכלסת בצפיפות, בעלת צביון חרדי, הרי למרות הממוצע הסוציו אקונומי החלש אין תחנת משטרה. פשוט אין בה צורך. למעט שכונת פרדס כץ שהיא שכונה חילונית בפאתי בני ברק, בה יש תחנת משטרה. גם במסחר ביהלומים יש שיעור גבוה מאוד של שלומי אמוני ישראל. דבר זה לא היה יכול להיות לולי הנסיון של כל העוסקים בענף שאנשים אלו ישרים ואמינים. הרי לנו תשובה לשאלה.

טענה:

לאדם חילוני יש מצפון שהרי הוא דוגל בשוויון דמוקרטיה וכו' בניגוד לדברי הרבי המתעלם מכך.

תשובה:

א. המושג מצפון אינו נוגע למושגי החיים אודות שוויון וכיו"ב. הוא נוגע למה שמתרחש במקום הצפון מעיני בשר ודם. היינו בנפשו של בעל המצפון. במקרא מתייחס המושג ליראת ואהבת הבורא ולכוונה הצפונה בלב האדם. גם אם יש מי שרוצה לשנות את משמעות המושג המקראי לא יוכל להימלט מן המשמעות הפשוטה שהמדובר הוא במוצפן ולא בדבר בו דוגלים באשר דגילה היא ענין פומבי גלוי ולא מצפון. אשר על כן העובדה שאדם דוגל בדמוקרטיה שוויון וכו' אין בינה לבין מצפון מאומה. יכול אדם לדגול בערכי שוויון ודמוקרטיה בגלוי, ובסתר להיות רוצח נתעב. אדרבא לפשעיו והסתרתם תהיה בדגילה זו תועלת.

ב. הערכים של דת הדמוקרטיה השוויון וכו' נראים נפלאים רק בעיני מי שמאמין בצדקתם. הרבה דתות היו בתולדות האנושות שהיו נחלת ציבורים גדולים מאוד. זה לא הרשים את התרבות היהודית במיוחד. דת השוויון והדמוקרטיה לא מקובלת בעם ישראל מדורי דורות. רעיון זה חל בתרבותנו רק ואך ורק על אנשים המקבלים עליהם ערכים יסודיים מסויימים (יעויין שולחן ערוך חשן משפט סימן קסג בדברי הרמ"א). לדעתנו אדם שאינו מקבל ערכי יסוד כאלו עשוי להיות בנסיבות מסויימות מסוכן הרבה יותר מחיית טרף (כפי שנאמר בספר אילימה רבתי מהרמ"ק). דוגמות היסטוריות לא תחסרנה (רק בדורותיים האחרונים: היטלר [שעלה לשלטון בדרך דמוקרטית] וסטלין ימ"ש, שפעלו כאתאיסטים דווקא ושפכו דמיהם של עשרות מיליוני בני אדם).

גם בימינו אלה, הרי מדינות דמוקרטיות רבות תומכות בפועל בדרכי התחזות מתחסדת וכיו"ב, במעשי הרצח הנתעבים של הערבים  בילדים תמימים, נשים ועוברי אורח בפיגועים המתמשכים.

טענה:

דת ישראל אינה שוויונית ודמוקרטית.

תשובה:

על פי הרעיונות של שוויון ודמוקרטיה היה מקום לבדוק שוב ושוב על בסיס של משאל של כל בני האדם או לפחות אלו הדרים במזרח התיכון אודות צדקת קיומה של מדינת ישראל. הרי משאל על בסיס של ריבונות אינו משקף שוויון אלא את "כוחו" של הריבון. ומה הוא הקשר בין כח לצדק?! יחסינו לגויים מושתתים אמנם על מצפון אך גם על הדדיות. אנו מניחים שבדרך כלל גויים לא מתייחסים אלינו לפי עקרונות של הגינות. הנחה זו הוכחה אין ספור פעמים. ההצבעות באו"ם מוכיחות זאת גם היום (לעיתים 3:150). גם ההסכמים עם ארצות ערב בעת אחרונה, משקפים כולם מעטה שקר ליחס אמיתי הסותרם.

טענה:

היחס לגוי הינו יחס כאל אדם מסוג ב'.

תשובה:

לא מדויק. היחס אל גוי אינו כאל אדם סוג ב', אלא, חמור יותר, כאל בן אנוש ממין אחר (רמח"ל וכל המקובלים ששיטתם הפילוסופית היא זו שכבשה למעשה את ההגמוניה ביהדות). הדבר אינו נובע מסיבות ביולוגיות  גנטיות או גזעיות שהרי אותו הגוי לאחר שקיבל עליו גרות תושב (היינו 7 מצוות בני נוח בבית דין כראוי) שינה את מעמדו לחלוטין. ואם קיבל עליו תרי"ג מצוות שינה שוב את מעמדו לחלוטין והפך להיות לישראל. השקפת עולם הרואה בבני אדם יצורים בעלי ערך על פי השקפותיהם ושיוכם החברתי לטוב ורע עדיפה לאין ערוך על זו המתעלמת מהיבט זה ומתייחסת לשוויון החומרי הגנטי בלבד. דוגמה טובה לכך הינה ההבדל בין כלב לזאב. מן הבחינה הגנטית הכלבים הינם זן של זאבים, הם גם ברי הכלאה. בכל זאת, למרות הזהות במוצא הגזעי הגנטי והביאולוגי הם נחשבים למינים שונים, באשר, כללית, הכלב נחשב בד"כ למועיל והזאב למסוכן ומזיק.

באנלוגיה גסה ורחוקה (באשר נשמתו של יהודי נתפסת כקשורה בעצם לאלוקים חיים), נתפסים ישראל בעיני ד' ככלבים בעיני בני האדם ואילו הגויים נתפסים בעיני ד' כזאבים בעיני בני אדם. קצת לימוד של דברי ימי היחסים בין יהודים לגויים תלמד עד כמה אנלוגיה זו נכונה.

טענה:

למה אין להשיב אבידה לגוי?

תשובה:

אבידה היא ממון שיצא מחזקת המאבד. בתורת ישראל יש דרישה מיוחדת הנוגעת לאחווה שבין יהודים לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר אבידה, למרות שמעיקר הסברה, האבידה יצאה מחזקת המאבד. עם כל זאת יש רשות ובהיבטים מסויימים גם מצוה (לא חיוב), מטעמים של קדוש ד' להחזיר אבידה לגוי. לכן אם יש או תהיה קבוצה כל שהיא של גויים שתאמץ לעצמה בפועל הנהגה הדדית אמינה של החזרת אבידה ליהודים הרי אז יש להניח שיחול חיוב להחזיר לקבוצה זו גם כן את אבידותיה. יתירה מזו קבוצה כזו משתווצר, הרי כמעט ודאי הדבר, שכל בי"ד יהיה מוכן לקבל על קהלו נסיון התנהגות כזה, כשישראל יהיו הנבחנים הראשונים לכך.

טענה:

למה מלווים לגוי בריבית ולישראל לא.

תשובה:

הלוואה ללא ריבית ליהודי היא פעולת אחווה שלפנים משורת הדין. מעיקר הסברה ראוי שבעל הון יקבל פירות עבור הונו המושקע. יש להניח שהקרבה הנפשית שבין גויים קרובי משפחה, קטנה מזו שבין יהודים שאינם בני משפחה טבעית. אמנם במקרים מסויימים, גויים, ברצותם לגלות אצילות נפש, אינם נוהגים לקחת ריבית בהלוואות מבני משפחותיהם הקרובים. זה בוודאי ניתפס אצלם כמעשה שלפנים משורת הדין אפילו כלפי קרוביהם. היות והמימד הרוחני אצל יהודים עדיף על המימד החמרי - ביאולוגי, הרי האחווה הרוחנית שלנו חשובה לא פחות ואף יותר מן האחווה המשפחתית המקובלת בסתם בני אדם (כתובות פה:). אין לנו אחווה עם גויים, לא חמרית וודאי לא רוחנית ולכן אין גם סיבה להלוותם בלי ריבית.

טענה:

פיקוח נפש של גוי אינו דוחה שבת.

תשובה:

תרבותנו מתייחסת לשבת כערך בעל משמעות גבוהה מאוד. שמירתה מגלה ששומרה נמצא בקבוצת האנשים המקבלים את הרעיון שהקב"ה ברא את העולם ומשגיח עליו. בלי רעיון זה אין יהדות. מחלל שבת בפרהסיה, עם היותו נחשב למתנה יקרת ערך למשיח צדקנו באחרית הימים (ישעיהו סו כ, ועוד), הרי הוא נחשב למשומד/מומר כל זמן שלא שב בתשובה (יעויין מבוא לכרך ג' הלכות שבת ב"משנה ברורה"). מצינו בספר מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו מניעת מלחמה בשבת גם בשעת סכנה מחמת קדושתה וחשיבותה, כל זאת משום שעדיין לא מצאו אז, לפחות באותו מעמד, חכמי ישראל אז, את הדרך להתיר חילול שבת להצלת נפשות. אז בדיעבד הביאה גישה זו לאובדן נפשות ישראל יקרות. הימנעות מחילול שבת להצלת גוי אינה מחמת שנאת הגוי אלא מחמת קדושת השבת. הצלת נפש יהודי בשבת הינה מחמת השבת עצמה או ערכי היסוד המובילים אליה. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא טז-יז) דרשו חז"ל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וכן - "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח ה) וגם כאן דרשו חז"ל "וחי בהם {במצוות התורה, כולל שבת} ולא שימות בהם". עם כל זאת נציל גויים בשבת ונחזיר להם אבידה וכיו"ב אם תהיה לנו סיבה להאמין שהם שייכים לקבוצה חברתית שתגמול לנו גם כן כך. זוהי גם הפסיקה בפועל כיום. יש לנו ענין כן ליצור מערכת גומלין אמיתית כזאת עם גויים, דווקא מחמת חיבת שמירת השבת ואומת שומריה.

טענות

טענות שונות על מעמד האשה.

תשובה

היות וד"א טרחו להרחיב את היריעה מאוחר יותר בקונטרס מיוחד הנוגע למעמד האשה. הרי ניתן  בתשובות לקונטרס הזה שם תשובות. אין טעם לכתוב פעמיים אותו הדבר.

טענה:

היתה שכחת התורה כנלמד לדעת ד"א מן הפסוקים שהביא.

תשובה:

יעויין "פרי צדיק", רבי צדוק הכהן מלובלין, על הפסח מהדורת שניידמעסער ע' 58-59. בקיצור יאמר שלכל הדוגמאות המקראיות היתה סיבה ענינית לתאר את מציאת התורה כחידוש. יעויין בפירוט אחת מן התשובות לאמור בתשובות לגליון ד"א מס' 9 .

טענה:

התורה לא נשתמרה בידינו בצורתה המקורית שהרי שינו את שמות החדשים לשמות פרסיים ובבליים וכו'.

תשובה:

לא מובן כלל מדוע השינוי של שם החודש מן החודש הראשון לחודש ניסן מוכיח שהתורה לא נשתמרה בידינו. הרי עד היום הזה נשמרים בידינו שתי קבוצות השמות, היינו השמות המסופוטמיים - פרסיים ומספריהם העבריים.

טענה:

תרבותנו הושפעה מתרבויות אחרות ומלשונותיהן.

תשובה:

וכי יש מי שטען אחרת?! תרבות התורה איתנה דיה כדי לקלוט מושגים מתרבויות אחרות ולגייסן על פי יתרונותיהן למטרותיה. זה הוא בדיוק מה שהתורה בספר בראשית אומרת – "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם".

טענה:

התורה לא יכולה להיות העדות לעצמה.

תשובה:

זאת טענת בדאי. וכי התורה היא המעידה על נכונותה?!. לא התורה היא המעידה אלא המחזיקים בה ובעצם גם המתנגדים לה, דור אחרי דור בהמוניהם. גם המבקר בעצמו מחזיק בידיו תנ"ך את נוסחו הוא רוצה לקעקע ובכל זאת הוא לא ממהר להדפיס נוסח מתוקן או לטעון שכתוב בידיו אחרת. אם יעשה כך יודע הוא שימצא בדאי. הוכחות היסטוריות הבנויות על חפצים ארכיאולוגיים מפוקפקות ביותר. לו היינו מוצאים את קסדתו ושלדו של חניבעל לא היינו לומדים מהם לכשעצמם ולא כלום. פעלו של חניבעל ידוע בראש וראשונה מהמסורת האנושית ההיסטורית.

טענה:

ישראל לא היו במצרים שהרי אין לכך עדות חיצונית צולבת.

תשובה:

להלן רשימת מקורות המפריכים טענה זו כליל:

א. אסטלת מר-נ-פתח  II

ב. אנציקלופדיה עברית כד 234 וכן לא 228.

ג. כל ספריו של הפרופ' עמנואל וליקובסקי (שייתכן ולא היה שומר מצוות) שערך על כך מחקרים מקיפי עולם. כל קהילת הכופרים באמונה בתנ"ך (שאינם מעטים) ערכה נגדו בשל כך מלחמת חרמה.

ד. ISRAEL in EGYPT, Prof. JAMES K. HOFFMEIER

                            הוצאת OxfordUniversity Press

ה.

A TEST OF TIME, THE BIBLE  FROM MYTH TO HISTORY, Prof. DAVID ROHL

האיש היה העורך של Journal of the Ancient chronology Forum  בשנים 1986-1992 למנינם.

ו. Biblical Archaeology Review. September/October 1990 pp21-38

ז. הפרסום הנ"ל July/August 1993 pp 44-45

ח. הפרסום הנ"ל March/April 1993 pp 48-95

ט. הפרסום הנ"ל March/April 2000 pp 28-69

י. פרסומי הJerusalrm Post  באינטרנט ב10 עמודים מן התאריך 17 יוני 01 למנינם:

Wysiwyg://6/http://www.jpost.com/Edition12/Jewishvalues/jewishvalaish.28027.html

טענה:

יש שגיאה בשיקולים באשר לביצי כינים שהרי עכ"פ מספיקא יש להחמיר ולאסור הריגת כינים בשבת.

תשובה:

א. יעויין בהקדמות א ה.

ב. יש מקום לסברה שמסורת חז"ל היא בעלת תוקף חזק ונפוץ יותר מזו הנובעת מבדיקות מדעיות שנעשו במעבדה. למען האמת הטענה לכשעצמה אינה סתורה שהרי בכל זאת תנאי המעבדה אף פעם לא מצליחים לחקות את התנאים הקיימים בטבע במלואם. מטעם זה לא חשש לכינים היוצאים מביצים תחת בקרה שהערכתו הסטטיסטית הינה שהם מיעוט. זוהי בדיוק נמרץ דעת הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה קעט). בהלכה אנו הולכים אחרי הרוב. יצוין שהמושג כינים, לפי הנראה מן המקורות מתייחס לקבוצת בעלי חיים רחבה לפי מפתח טקסונומי הלוקח בראש ובראשונה את סבל האדם מקבוצות אלו. זאת על פי ההשקפה שהאדם הוא נזר הבריאה והמיפתוח הטקסונומי צריך שיתייחס בראש ובראשונה אליו. לדוגמה: - שלושה עשר דברים נאמרו בפת שחרית:... והורגת כינה שבבני מעים. (בבא מציעא קז:). משמע שמדובר בטפילים דוגמת השרשור. - ... לא כינה ורקבובית בפירות ולא יין מחמיץ ולא שמן מבאיש (ספרי דברים מ). משמע שמדובר במזיקים לצומח. - ... (הצעה רפואית) ליתי כינה דזכר ונקבה, וליתלי ליה לאיש באמה ולאשה באותו מקום (גטין סט:). אם יש זכר ונקבה משמע שידוע שהם פרים ורבים. - ארבע עשרה מיני כינים הביא הקב"ה על המצריים, ואלו הן:...(אליהו רבה ח). היות וידועות לנו רק כיני הראש, הבגדים והערווה הרי משמע שמדובר בעוד מינים אחרים שאינם מה שאנו מכנים היום כינים. - הרגה מאכולת (כינה), הרי זו תולה בה. עד כמה היא תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול; ואף על פי שלא הרגה. ותולה בבנה או בבעלה (משנה נידה ח ב). משמע שמדובר כנראה בקרציה. שהרי כינה שמצצה דם לא תכתים בגד בדם המתפשט על גודל של גריס של פול. - יש בפסחים קיב: יחוס צרעת לכינים. מה שמצביע על אפשרות ריאלית מאוד שגם אקריות הגורמת למחלות עור, גם הן נחשבו לכינים. מעניין מה היתה השקפת ה"מדע" הרלוונטי היווני: אריסטו, גדול חוקרי הטבע היוונים (322-384 לפני ספירת הגויים) (ספר החיות 5, 31) כתב:(מתורגם לעברית) "בריאת כינים מתחילה עם התהוותן של בועות קטנות ללא מוגלה. אך תיקוב בהן נקב כל שהוא, מייד יגיחו מתוכן כינים. בועות אלה, כשתעלינה על גוף המכיל ליחות רבה, עלולות לההפך למחלה, אשר תגרום לעיתים אף למותו של החולה. הכינים מרובות אצל ילדים יותר מאשר אצל מבוגרים ואצל נשים יותר מאשר אצל גברים". ההבדל בין המדע היווני למדע היהודי הוא בכך שהמדע היווני סבר שזו היא המציאות האמיתית. לעומת זאת חז"ל ידעו שהדברים לא פשוטים. ידיעותיהם בנושא זה, מסתבר שהיו דומות לידיעות המדע המודרני. מצינו בתוספתא (מקור קדום יותר מן המשנה) שבת טז כא-כב בית שמאי אומרים אין הורגין את המאכולת בשבת ובית הלל מתירין.יש רגלים לדבר שהתוספתא הזו חוברה בתקופתו של אריסטו, מה שמצביע שראוי לשקול בחיוב את הרעיון שהידע המדעי של עם ישראל היה בתקופת אריסטו רחב יותר מזה של היוונים. בשבת קז: מצאנו: "רבי אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת". כידוע היה רבי אליעזר בעל נטיות של בית שמאי. דבר זה גם מתבטא כאן להלכה שהרי פסק כבית שמאי. עיון בסוגיא שם ילמד שאין שום ראיה לכך שרבי אליעזר סובר שכינים לא פרות ורבות. הסברה נותנת שרבי אליעזר סבור שהן פרות ורבות שהרי הגמרא לא מקשה עליו מדוע הוא אינו סובר כרבנן (היינו בית הלל). לא רק זאת, אלא, ששם בסוגיה יש קושיות על השיטה של בית הלל ממה שהקשה אביי "יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים" היינו הן פרות ורבות. אמנם הקושיה נדחתה אך משמע שיש אמורא חשוב - אביי, שאף הוא סובר כבית שמאי בעניין זה. אם כן יוצא לנו שיש אסכולה של חכמי ישראל - בית שמאי וההולכים לאורם ועוד חכמים נוספים, סברו שהכינים כן פרות ורבות. הפירוש היותר מקובל ליסוד המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל הייתה השאלה האם אנחנו פוסקים לבני אדם לפי אמיתת הדברים בצורה האובייקטיבית. או שאנו פוסקים להם על פי התפיסה הסובייקטיבית שלהם. דוגמה לכך מצינו בכתובות יז. "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'?! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק - ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?! הוי אומר ישבחנו בעיניו". בית הלל אומרים שהעובדה שהחתן בחר באשה זו לכלתו מלמדת שבעיניו היא נאה ולכן יש לשיר גם בחתונה של אשה מכוערת באופן אובייקטיבי, משום ש"כלה נאה וחסודה" שהרי בעיניו סובייקטיבית היא נאה. כך הדבר גם במחלוקות רבות אחרות שבהן האמת התיאורטית היא המנחה את בית שמאי. ספרות על מחלוקות בית שמאי ובית הלל והרציונל שלהן יש רבה. כך גם בענינינו, בית הלל הולכים לפי תפיסת האמת הסובייקטיבית. לפי תפיסה זו הכינים (במובן הטקסונומי הרחב של חז"ל) לא ניצפו בד"כ כשייכים לקבוצת בעלי החיים הפרים ורבים מחמת קטנותן. מטעם זה היה אפשרי להניח שהן נבראות מן הזיעה שהרי סובייקטיית כך זה נראה לכאורה. לעומת זאת בית שמאי שהאמת שלהם הינה אמת אובייקטיבית מוחלטת טענו שהיא כן פרה ורבה ולכן אסורה הריגתה.

יצויין שאנו מקובלים שלעתיד לבוא תחזור הלכה להיות כבית שמאי דווקא. כלומר לענינינו יש להניח שמתקרב הרגע, שהיה צפוי כבר מראש, דורות רבים בעבר הרחוק, שהכינה תחשב לפרה ורבה כמקובל במדע המודרני האובייקטיבי. נובע מכאן שההלכה הנקוטה היום אינה טעות אלא שקול דעת מפוקח. למען האמת הבנת התפיסה של בית הלל כמחייבת להלכה, נראית מיום ליום, עם התפשטותו של הידע המדעי וחלחולו לתודעת הרבים, יותר ויותר קשה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שיש פוסקים שחשו גם היום לאמת האובייקטיבית (פחד יצחק). מה יהיה כשתחודש הסנהדרין, ימים יגידו. עכ"פ הנחת הפוסקים, הממשיכים ביסוד הדברים  את בית הלל  הינה שתופעות שאינן בתחום תפיסת החושים אינן מחייבות להלכה. אם היינו מחשיבים את התחום הבלתי נראה כמחייב להלכה לא היינו יכולים לאכול דבר באשר האוויר המים והמזון מלאים בחיים בתחום הניתן לגילוי בנקל במיקרוסקופ. תהליכי הפריה והרבייה של הכינים אינם בתחום הנצפה במציאות. התחום הנצפה הוא של היותם בוגרות בדמות האסורה באכילה בתור שרץ אך לא כפרה ורבה. זה מה שמחייב להלכה. דיון מקיף למדי אודות התחום הבלתי נראה בהלכה ניתן למצוא  ב"הליכות שדה" בהוצאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה, מס' 50, במאמר שנכתב על ידי הרב אליקים שלנגר. אמנם יכול שיקשה מדוע אם כן לא שייכו חז"ל לזבובים ויתושים העדר פריה ורביה. מסתבר שהתשובה לכך היא שקבוצות בעלי חיים אלו נצפים בפועל על ידי כל ילד כעוסקים בהזדווגות.

ג. נקיטה על פי פסקי חז"ל בתום לב אינה מחייבת את המחזיק בפסק זה בעונש גם אם היתה בפסיקה טעות אינה נחשבת לחטא אפילו לא חטא של שוגג. זוהי אחריות הסנהדרין שתתכונן במהרה.




אתר הזה הוקם על ידי "Volunteers for the Sanhedrin Initiative Online" בהתייעצות עם בית הדין של 71.
 האתר מאושר להפיץ מידע בנושא הזה. אף על פי כן, החומר הוצג כאן לא בהכרח עבר הגהה מנציגי בית הדין.
 2006-2008 © כל הזכויות שמורות webmaster@thesanhedrin.org