הקדמות
א. על טעויות.
יש להבחין היטב בין דעות אישיות של חכמי ישראל בדורות השונים לבין עקרונות האמונה היהודית. כל אמירה, דעה של כל חכם הינה מטבע הדברים מטרה לבקורת לכל אדם בישראל, בחינה ובדיקה חוזרת. זו המלאכה התרבותית העיקרית של האומה היהודית לדורותיה. היו חכמי ישראל רבים ממשה ועד לדורנו שדעותיהם בוקרו והלכה נפסקה או הוכרעה שלא כפי חשבו. ספק אם יש חכם חשוב אחד שלא בוקר על השקפתו ההלכתית. חכמי ישראל הם בשר ודם. מותר להם גם לטעות. יחס הכבוד שלנו לחכמי ישראל נובע מרדיפת האמת שהייתה נר לרגליהם. לא רק במובן הסכולסטי אלא גם בחייהם בפועל. הם לא בושו להודות ליריביהם בויכוח אם טעו. יחס זה מחייבנו להיזהר מלמהר ולשלול דעה שהושמעה על ידי חכם זה או אחר. עם זאת אין הדעה חסינת בקורת. ייתכן שבעקבות דיון בקורתי תישלל.
אין אהדה בשום תרבות לכינוי פעולות מנהיגיה הרוחניים בשם "טעות". הדבר מקטין את יחס הכבוד לדברים. האם מי שהוא שמע פעם בשרותי שידור של איזו שהיא מדינה שבית המשפט העליון שלה טעה !?. יתירה מזאת התמחותם המחשבתית והיצירתית של חז"ל הייתה בתחום המשפט המחשבה והאמונה. להתמחותם במדעים הגיעו חז"ל, בד"כ, כפועל יוצא מבעיות הלכתיות שהובאו בפניהם בתחום החקלאות, הזואולוגיה, הפיסיקה וכיו"ב. עם כל זאת תמצא בתרבותנו, תרבות האמת ללא משוא פנים, שאפילו למשה רבנו מיוחסות, על פי המשתמע מן התורה עצמה, טעויות, כאמור ברש"י: במדבר פרק לא פסוק כ"א " 'ויאמר אלעזר הכהן וגו' ' - לפי שבא משה כלל כעס בא לכלל טעות... וכן אתה מוצא בשמיני למילואים, שנאמר (ויקרא י, ט"ז) 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר', בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י - יא) 'בשמעו נא המורים' ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה".
מצינו בתלמוד ירושלמי שתנא טען לרבי עקיבא, שהיה גדול התנאים, בצורה בוטה, אתה טועה: תענית פרק ד' ה"ה: "דרך כוזבא מיעקב רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא".
{תרגום הארמית מן המילה "כד" – כשהיה רואה את בר כוכבא, היה אומר זה הוא המלך המשיח.}
אפילו הסנהדרין יכולה לטעות. שני פרקים הראשונים במסכת הוריות עוסקים בענין זה.
על הרמב"ם נאמר, 'ממשה עד משה לא קם כמשה'. בכל זאת קמו מחכמי ישראל ואמרו שהרמב"ם טעה. (יעויין שו"ת הריב"ש מ"ה וכן שו"ת יכין ובועז חלק א סימן קל"ד דבור המתחיל "ומה שהקשית". וכן בשו"ע יו"ד קע"ט בפירוש הגר"א ס"ק [י"ג]).
כך גם מצאנו בדברי רבנו סעדיה גאון יעויין אוצר הגאונים חלק התשובות גיטין ס"ח: שאין אנו חייבים לקבל דעת חז"ל בעניני טבע ורפואה רק אם הדבר מקובל גם כן על פי ידיעותינו.
כך גם מצינו בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם – מאמר על דרשות חז"ל דריש ספר עין יעקב ד"ה "דע כי אתה"
כנראה שהטעות היא היתרון הגדול של הבריאה. יש כאן פרדוקס, אסור לך לטעות אבל יכולתך לטעות היא הנותנת ערך למעשיך והשקפותיך. הרבה מן התרופות אמצאות תגליות וכיו"ב נבעו מטעויות. שרידות של מיני החיים השונים על פני האדמה ייתכן והיא מותנית באפשרות שתהיינה טעויות בשכפול התאים. הוא הדין בטעויות חז"ל. הטעויות הללו חיוניות להתפתחותה של השקפת העולם היהודית והצלחתה להסתגל למציאויות התרבותיות המגוונות על מנת לבלוע אותן לעכל אותן ולהפכן לעניין אלוקי. דעה של תנא/אמורא הנאמרת במקום ובזמן פלוני יכול שתהיה דחויה כליל ואילו במקום ובזמן אחר ייתכן שתהיה בעלת תוקף. אמנם הרמח"ל ב"מסילת ישרים" כ' אומר שהלכה כבית הלל לעולם, אולם, מסורת בידינו (מבית מדרשם של המקובלים והחסידים תלמידיהם) - הלכה כבית הלל ולעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי ("ויקהל משה" לר' משה גראף תנ"ט מה.) מה שנראה היום כבלתי אפשרי, כמו לדוגמה עכבר שחציו אדמה. ייתכן ובעוד 50 שנים יהיה אפשרי. או אז יתברר שהדברים שנאמרו בעניין יהפכו להיות מאוד שייכים ועניניים. מסתבר שזו הסברה של מאמר חז"ל (ברכות דף לד עמוד ב): "דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" היינו הטעות המתוקנת שחווה בעל תשובה עושתהו לפי השקפה זו כעדיף על מי שלא חטא כלל. משום מה זה דומה לאותם חלקיקי היקום המתנהגים בו זמנית כחומר וכגל. דבר מושלם אינו שייך כנראה לעולם החיים: בראשית רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה "בתורתו [בלומר בחידושי תורתו] של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד והנה טוב מות". כלומר טוב מאוד = טוב מות (ח"ו). מסתבר שעדיין אין לנו מספיק ידע והבנה בהכרת עולמנו וודאי לא בדרכי הבורא כדי להבין פרדוקסים אלו.
ב. מורשת ישראל.
התורה מרגע שניתנה לעם ישראל הינה רכושו הרוחני ("תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" דברים לג ד). כביכול הקב"ה כפוף לפסיקה ההלכתית של ישראל. לעיתים גם אם יש בה טעות. מהותו הרוחנית של עם ישראל היא הרצון להשתית את דבר ד' בעולם. הואיל והאומה היהודית חיה בתוך עולמנו המורכב כפי שהוא, היינו, כולל גויים רבים ותרבויות רבות, הרי מטבע הדברים נמצאת השקפת התורה בקשר גומלין מתמיד עם תרבויות אחרות.
השקפות, מושגים, מטבעות לשון ומילים של תרבויות שונות נקלטות בתרבותנו כאשר האומה היהודית משמשת לדעות אלו כור היתוך וזיקוק שלעיתים משתרע על דורות. לכן ייתכן למצוא השקפות זרות שהתקבלו כהוויתן בתרבותינו ויש שקבלו גוון שונה, שונה לחלוטין ואף הפוך. מבחינה זו נתפס עם ישראל כשליחי הקב"ה בעולם לשיפור וטיוב של כל המצוי כאן בעולם הזה.
שליחות זו תופסת גם לגבי דעות של גויים, כך שיהיו בעלי תוכן ומשקל חיובי להפצת דבר ד' ושכינתו בעולם. זהו חזון עתיק המובע בבלי מגילה ט. על הפסוק בחומש בראשית ט " 'יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם' - יפיפיותו של יפת – יוון, יהא באהלי שם", משקלו של ישראלי עולה לאין ערוך על משקלו של מלאך. מבחינה זו מצליח עם ישראל בשליחותו (כדברי הרמב"ם) עובדה היא שהיקף האלילות בעולם פוחת והולך.
ג. הגמרא/תלמוד.
אמנם הגמרא הינה, בדיעבד, כנראה הסמכות האחרונה של קביעת הלכה לכל ישראל (יעויין הקדמת הרמב"ם לספרו משנה תורה), אולם:
1. יש נקודות סתומות רבות בגירסת הגמרא (בעיקר בגלל התערבותם של הצנזורים הגויים והמשומדים) ובהבנת הגמרא מה שגרם וגורם למחלוקות ולביקורת.
2. סמכות זו מוקנית לגמרא רק ואך ורק בתחום ההלכתי. באשר לדעות והשקפות בהוויות עולם, מדע, אגדות וכיו"ב הרי כל זמן שאין להן משמעות הלכתית אין להן פרשנות מחייבת. היינו ניתן לפרשן בכל דרך והמפרש לא יחשב כבעל דעות פסולות (מבוא התלמוד לרבי שמואל הנגיד, רמב"ן – "ויכוח הרמב"ן עם פאולוס"). בגמרא עצמה יש הודאה בדבר טעויות של חכמי ישראל מול חכמי הגויים. חכמי ישראל חשבו שיש מקרים בהם חכמי אומות העולם צודקים יותר ואף הסכימו שיש חכמה בגויים (כמובן על פי הבנתם המדעית אז): בבלי פסחים דף צד עמוד ב "אמר רבי: ...ונראין דבריהן מדברינו". וכן מצינו בדברי הרמב"ם "מורה נבוכים" חלק ג פרק יד. כמובן יש מקום לעיון מחדש בדברים על פי הידיעות המתחדשות באשר לעיתים ייתכן שמה שהודו טעו.
ד. מעמד הנביא.
כשהנביא פועל כחכם יחול על דבריו האמור בהקדמה א.
ה. סנהדרין.
התרבות התורנית היום פועלת במצב של נכות. העדר סנהדרין מונע קבלת הכרעות נחוצות חיוניות בתחומים שונים ועדכון פסקי הלכה רבים באשר בכל מערכת משפטית אין חוק מתפרש או נתקן אלא על ידי הרשות העליונה הסמוכה לכך (למעט תקנות מקומיות אד הוק שלגביהן יש סמכות מצומצמת וידועה). הערכה פשוטה היא שלכשתקום הסנהדרין יהיה זה צעד מכריע בתהליך הגאולה. המצב הנוכחי דומה למצבה של חברה שאין לה בית משפט עליון ולא רשויות אכיפה.
ו. שוויון.
עם ישראל אינו פועל כחברה שוויונית אלא כחברה פונקציונלית בשליחות. מבחינה זו דומה החברה היהודית לצבא, כאמור בתורה "ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים" שמות יב מב. רעיון השוויון הינו ביסודו רעיון דתי. רעיון זה מבוסס על ההנחה שלכל אדם יש נשמה, וזו, בהיותה ניצוץ אלוקי ממעל, אינה מדידה. כך מובא בתנא דבי אליהו רבה פרשה י: "וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו". עם כל זה, מחמת אהבת ישראל את ד' ורצון ישראל לעשות נחת רוח לבוראנו, הרי, משקל רעיון השוויון נמוג ומתבטל מול רעיון היעילות. היינו חלוקת התפקידים בישראל נעשית לא על בסיס השוויון אלא על בסיס תועלת להגברת כוח השפעת תורת ד' בישראל ואף על התרבות הכלל עולמית. גוף שוויוני פחות יעיל. זו הסיבה שבמלחמה מופעל צבא שבעצם הגדרתו אינו פועל כגוף שוויוני. בצבא למעשה אין שוויון בסמכות.
ז. ערך עליון.
בראש סולם הערכים של יהודי עומד רצון ד'. ערך זה גובר על כל ערך אחר, שאם לא כן מעמידים אנו את עצמנו כאלהות נפרדת בעלת תוקף עדיף ח"ו, (על פי התקדים הראשון - עקידת יצחק, ובעקבותיו על ידי מקדשי השם באש ובמים ברבבותיהם בכל הדורות).
לעצם הטענות: