ב"ה

כ"ד בכסלו ה'תשס"ז

תשובות לקונטרסי "דעת אמת"

ע"י דב שטיין רחל אמנו 47 ירושלים 93228

טל.  5661962 - 02  5664137 - 02      סלולרי   0508221537      פקס    02-5664137

dbtcactcom.com

אתר אינטרנט – http://www.thesanhedrin.org/he/daat

 קיבל הסכמתם וברכתם של הרבנים

יוסף שמחה גינזבורג נ"י, רבה של עומר

ויואל שוורץ נ"י, מחברם של ספרים רבים

תודה נתונה לאישים שסייעו בהשגת מידע בתחומים שונים:

פרופ' אליהו ריפס, המכון למתמטיקה האוניברסיטה העברית.

פרופ' דניאל מיכלסון, מכון ווייצמן למדע.

הרב ד"ר מרדכי הלפרין, המכון לרפואה על פי ההלכה.

פרופ' מרדכי כסלו, אוניברסיטת בר אילן.

ד"ר שמעון בולג, בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים.

 

הדברים הנכתבים כאן נועדו להתייחס לטענות קשות שהועלו כנגד תורת עמנו ומסורותיו בקונטרסים רצופים שפורסמו תחת הכותרת "דעת אמת".

הכתוב כאן נועד לאנשים שומרי תורה ולאלה שאינם שומרי תורה עדיין.

בשלב זה, הדברים ערוכים בצורת קובץ ממוחשב. בלי נדר, לכשתסתיים העריכה לשלב מתקדם דיו, נדפיס זאת. הקובץ ניתן לפתיחה למקבלו בדיסקט באמצעים פשוטים במחשבי PC  או גם באינטרנט.

הקובץ יעבור שיפורים מתמידים על פי מידע שילוקט במשך הזמן. עדכנותו תזוהה באמצעות תאריך המסמך.

ניתן ומותר להעתיק את הקובץ במחשב ולהפיצו. אסור להפיצו בשינוי.

 

לעיתים יעשה שימוש בנוטריקונים:

אה"ע = אבן העזר

או"ח = אורח חיים

אר"י = אדוננו רבי יצחק.

בס"ד = בסיעתא דשמיא

ד' = כינוי לשמו של הקדוש ברוך הוא.

ד"א = דעת אמת, הכוונה היא לקונטרסים המכונים "דעת אמת" ולמחבריהם.

ד"ה = דבור המתחיל (היינו המילים הראשונות של הקטע).

דה"א = דברי הימים א'.

הקב"ה = הקדוש ברוך הוא.

זיע"א = זכרו יגן עלינו אמן.

ח"ו = חס ושלום, חס וחלילה.

חו"מ = חושן משפט

יו"ד = יורה דעה.

מוהר"ר = מורנו הרב רבי.

נבג"מ = נשמתו בגנזי מרומים.

נ" = נרו יאיר

ס"ק = סעיף קטן.

פה"י = פסח היום.

רמ"א = רבי משה איסרליש (שכתב בין השאר את מנהגי אשכנז בשו"ע).

רמב"ם = רבי משה בן מיימון.

רמב"ן = רבי משה בן נחמן.

רמח"ל = רבי משה חיים לוצאטו.

רמ"ק = רבי משה קורדוברו.

רש"י = רבי שלמה יצחקי.

ר"מ = ריש מתיבתא,  היינו רב של קבוצת תלמידים בישיבה.

שה"י = שבת היום.

שו"ע = שולחן ערוך.

שו"ת = שאלות ותשובות.

ש"ס = שישה סדרים, הכוונה לכל המשנה או לכל התלמוד.

בציון שם מסכת, הכוונה היא למהדורתה התלמודית הבבלית.

דף בתלמוד (גמרא) יצוין לעיתים, על פי סימון האותיות הסודר, בליווי נקודה לעמוד א' לדוגמה:

"פז." ושתי נקודות לעמוד ב' של הדף לדוגמה: "פז:" .

 

הכנת החומר אינה ממומנת על ידי תקציבים ציבוריים כל שהם.

 

חבל שצריך לנהל דו שיח כזה, באשר יש בסגנון זה מטעמם של הויכוחים המרים שהתנהלו בימי הביניים בין חכמי ישראל לכמרים נוצרים (שרבים מהם היו משומדים). מה גם שיש מן הטענות הדומות להפליא לטענות דאז {לדוגמה בענייני הנבואה - ויכוחו של ר' יוסף קמחי, ספר הברית, ילקוט הויכוחים (58 ע' 16)}. חלק ניכר מדברי הביקורת מבוססים על הנחות מקדימות מוטעות (אולי בשוגג), אך גם לדאבון הלב, מתוך נגיעות כספיות, תוך ניצול כספים ציבוריים.

כמו בכל מקום שמתנהל דיון בין בני תרבות, נחוץ שהוא יעשה מתוך כבוד ויושר ולא למטרות ניגוח. הקונטרסים המכונים "דעת-אמת" לא עומדים באבן בוחן זו. הם מגמתיים.

ניתן היה כמובן לפרט את תולדותיו של מנהל הפרוייקט "דעת אמת", שציבור שומרי התורה קבלו בעת חזרתו בתשובה בצורה חמה ויפה. איפה בדברים שכתב יש משום רדיפת האמת, ואיפה יש משום הצדקת כישלונו בשמירת מצוות בחייו הפרטיים עד שהרס משפחה גדולה ויפה, לקורא אשאיר את השיפוט. המעוניין יוכל לפנות לישיבה ביישוב "רכסים".

כדאי מאוד להביא סיפור מעניין בקשר לכך:

בשלהי המאה ה- 19 כיהן כרב בעיר בריסק "רבי חיים סולובייציק" שהיה גם ראש ישיבה. יום אחד הגיע לבקרו אחד מתלמידיו לשעבר. ורבי חיים גילה לתדהמתו כי תלמיד זה הקדיח את תבשילו והתפקר.
פתח התלמיד ואמר לרבו לשעבר: "יש לי מספר שאלות וקושיות בענייני דת, אולי יוכל מורי ורבי לענות עליהם?" רבי חיים שתק.

המשיך התלמיד והקשה על הדת עוד ועוד.  ורבי חיים ממשיך ושותק.

התלמיד לא נואש והטיח עוד שורה של קושיות ושאלות על הא-ל, על היהדות, על התלמוד ועל הדת. ורבי חיים ממשיך ושותק.

לבסוף שבר רבי חיים את שתיקתו ושאל את התלמיד: "תלמידי, לאחר שסיימת את שאלותיך וקושיותיך, יש לי שאלה אליך: האם שאלות אלו עלו בדעתך לפני שרצית להתפקר, או שמא אחרי שרצית להתפקר?"

התלמיד גמגם ולבסוף הודה:" כן.. שאלות אלו אכן עלו בדעתי לאחר שטעמתי מחיי העולם הזה וביקשתי להתפקר. אך מה זה קשור, הרי השאלות כה קשות, ואני בטוח שרבי הגאון יוכל להאיר את עיניי בהם!"

נענה רבי חיים ואמר: "תלמידי לשעבר. אני יודע לענות תשובות על קושיות. גם על קושיות מהסוג שהעלית יש לי תשובות מפורטות. הבעיה היא, ששאלות אלה, אימצת לך כתירוצים להתפקרות. אתה לא מציג לפני שאלות, אתה מציג לפני תירוצים. 'על שאלות יש לי תשובות, על תירוצים אין לי תשובות!'".

לכן אין בדברים הנכתבים להלן גדר של תשובות לאנשי ד"א. שהרי בעייתם היא שאינם רוצים לשמור תורה ומצוות. בפי המקובלים נקרא הדבר פגם בבחינת ה"כתר". הדברים להלן נכתבים לאלו שלא נפגעו בשורש השרשים, היינו ברצון, אלא דברי הקונטרסים המופצים עוררו אצלם שאלות הנוחצות תשובה כנה.

בתולדות ישראל היו שני גדולי דור מפורסמים שהחמיצו: ירבעם בן נבט ושבנא הסופר. הראשון שבהם, פתח, מחמת פגיעה בכבודו, את תהליך אובדנם של עשרת השבטים מישראל (סנהדרין קב.). השני, לפי הנראה, מחמת העדר אמונה והתבטלות לתרבות האשורית, כמעט הצליח להגיע למטרה דומה בקשר לשבטים הנותרים (סנהדרין  כו.).

למרות זאת גם כאשר יהודי מגיע לעברי פי פחת במלחמותיו בקדוש ברוך הוא, הרי כל התסכולים והכעסים על בורא עולם לא ינתקו אותו ממנו (שמואל ב פרק יד פסוק יד: "...לבלתי יִדַּח ממנו נִדָּח"). אדרבא, איש כזה, לכשיחזור בו, ייתכן שיביא בכך שמחה וקידוש השם בעולם, ויתקן בכך יותר ממה שקלקל עד כה. לכבוד ייחשב לו הדבר. בכך יממש תכליתה של ענווה שהיא מידתו של משה רבנו. אשר על כן יהיו הדברים שייכתבו, במידת האפשר, מתונים ומתוך רצינות לטענות לגופן.

תיעשה השתדלות להפריד בין הטענות השונות ולהתייחס אליהן בהתאמה. אם אתה הקורא מתרשם  שדולגה טענה והיא ללא מענה, שטוחה בקשתנו להעיר על כך, כדי שתהיה התייחסות לכך.

 היה נעים לגלות שהקונטרסים משקפים אכן חיפוש אמת ולא שנאה ונקמנות. הדברים הכתובים כאן נועדו בעיקר אל אלו המחפשים אמת. בין כך ובין כך הרי חלק מן השאלות המועלות, נוגע בבעיות יסודיות, וזוקק חתירה ועיון בהשקפות יסוד ביהדות. שאלות רבות הינן בעצם שאלותיהם של גדולי ישראל לדורותיהם, פעמים רבות בלעדי תשובותיהם אם בשוגג ואולי לצער הלב בזדון.

התמוה הוא, שד"א היה יכול לעשות שימוש בחידושי התורה של גדולי ישראל רבים, שבהם יש קושיות עצומות על הש"ס, שכל אחת מהן לכשתוצג לפני הקורא התמים יחשוב שעולם התורה חרב. וכמובן לא כך הדבר. אלא זוהי דרכה של תורת אמת. מתוך כבוד הדדי ומתוך רדיפת האמת, עוסקים שלומי אמוני ישראל בחקירה, בערעור ובתירוץ של דברי התורה, כדי לרדת לעומק תכליתה, היינו, לעומק תכלית "רצון" בוראנו מאיתנו, שהרי לא נבראנו אלא כדי לשמש את קוננו.

 קרוב לוודאי שהשאלות ופתרונן, בדיעבד יביאו דווקא ברכה רבה להגברת האמונה ולימוד התורה, ואז תימצא מחשבת הפצת הקונטרסים, בדיעבד, מביאה להיפך כוונת מפיציהם.

הניתוח של הדברים נעשה מתוך כוונה לילך בקו האמת. היינו, הגנה על השקפות היהדות, ובמקביל תהיות על השקפות עוינות, צריך שתינקנה ממקורות מוצקים. הכוונה כאן בניתוח שלנו להימנע מלהגן על ערכים חשובים שאין להם בסיס השקפתי הכרחי בתורתנו. מאידך כשנחוץ לא ניתן מלהימנע מלהציג גריעותן של השקפות זרות.

בגוף הדברים. נזכרים לעיתים המושגים חילונים חופשים וכיו"ב. כינויים אלו בעיתיים ביותר באשר חלק ניכר מן הקבוצות הללו פשוט נלכדו או/ו נחלשו הם או אבותיהם ואמהותיהם לדורותיהם בלחץ של גלות מרה, הכוללת רצח המונים ושוד סיטונאי, מניעת יכולת ללמוד תורה, הרחקה מחברה יהודית, השמדת ספרות שריח יהדות בה, שלילת שפת עבר, שידורי רדיו וטלויזיה וכיו"ב עשרות דרכים של כפיה ישירה ועקיפה להאמין באמונות שונות הנראות כאמת פשוטה וברורה. עד כדי כך שקבוצות אלו הצטרפו יותר מאוחר מי בתום לב ומי "לתיאבון" הם ובניהם אחריהם לתרבותם של מצירינו לאורך כל הגלות. זהו המצב לאשורו. מצבם של חילונים, חופשים וכיו"ב שחיים היום בסביבה בה ניתן ללמוד ולשחזר את תרבותם המקורית בצורה אותנטית, נעשה מבחינה מסוימת יותר קל. הדבר בא לידי ביטוי בתנועה הולכת וגדלה של חוזרים בתשובה.

אולם יש לזכור שתהליך של חזרה בתשובה נעשה לא לפני שמוחו של מחפש הדרך כבר שטוף באלפי מושגים שגויים הנוגדים את תורת ישראל ומפריעים לו לאמץ אותה גם לאחר זמן רב. חלק גדל והולך מקבוצות אלו מתחיל להבין מה עוללה הגלות המרה וספיחיה. הוא מתחזק וזונח אותם. אולם תמיד תמיד יש מי שהשבר הרעיוני והמאמץ אינם נראים לו לפי כוחותיו. במקביל נוצרת הזדהות הולכת וגדלה של קבוצות אלו עם התרבויות הנכריות ששבו אותן. לדאבוננו הם גם חוברים למצירינו בפועל. לכן הביטוי חילוני וכיו"ב הנאמר כאן מתייחס לאובדים שיש כורח חיוני לעשות מאמצים אחרונים להצלתם היהודית משמד גמור. אלו שבויי מלחמה (מלחמת תרבות עם כל העולם האלילי שעלתה לנו דמים רבים תרתי משמע) שלנו, ובניהם אחריהם, שאיבדו את הקשר עם תרבותנו. לדאבון לבנו, בלחץ הגלות ארוכת הטווח, לעיתים קרובות, הצטרפו למלחמת התרבות הכלל עולמית נגד יהודים או/ו יהדות ובכך הפכו להיות לבוגדים בפועל (ירמיהו ט א-ב, תהילים קיט קנ"ח). מי שלא יספיק לעשות מבין שבויים אלו את התפנית החשובה, עשוי תוך שנים לא רבות להימצא בתהליך התבוללות כמו המשומדים במהלך כל הדורות, אם לאחר ירידה מן הארץ, או אפילו גם פה בין שכנינו הישמעאלים, הגויים מרוסיה, ה"עובדים הזרים" המציפים את ארץ קדשנו ו"כוחות השלום" הבינלאומיים המרגלים בתוכנו. תהליך זה נמצא כבר עתה בעיצומו, בוודאי לגבי הישראלים היורדים, המתבוללים בנכר יותר מהר מכל יהודי התפוצות. גם פה בארץ, כבר, לדאבון לב, יש רבבת נשים יהודיות שהתחתנו בישמעאלים.

הקדמות

 

א. על טעויות.

 

יש להבחין היטב בין דעות אישיות של חכמי ישראל בדורות השונים לבין עקרונות האמונה היהודית. כל אמירה, דעה של כל חכם הינה מטבע הדברים מטרה לבקורת לכל אדם בישראל, בחינה ובדיקה חוזרת. זו המלאכה התרבותית העיקרית של האומה היהודית לדורותיה. היו חכמי ישראל רבים ממשה ועד לדורנו שדעותיהם בוקרו והלכה נפסקה או הוכרעה שלא כפי חשבו. ספק אם יש חכם חשוב אחד שלא בוקר על השקפתו ההלכתית. חכמי ישראל הם בשר ודם. מותר להם גם לטעות. יחס הכבוד שלנו לחכמי ישראל נובע מרדיפת האמת שהייתה נר לרגליהם. לא רק במובן הסכולסטי אלא גם בחייהם בפועל. הם לא בושו להודות ליריביהם בויכוח אם טעו. יחס זה מחייבנו להיזהר מלמהר ולשלול דעה שהושמעה על ידי חכם זה או אחר. עם זאת אין הדעה חסינת בקורת. ייתכן שבעקבות דיון בקורתי תישלל.

אין אהדה בשום תרבות לכינוי פעולות מנהיגיה הרוחניים בשם "טעות". הדבר מקטין את יחס הכבוד לדברים. האם מי שהוא שמע פעם בשרותי שידור של איזו שהיא מדינה שבית המשפט העליון שלה טעה !?. יתירה מזאת התמחותם המחשבתית והיצירתית של חז"ל הייתה בתחום המשפט המחשבה והאמונה. להתמחותם במדעים הגיעו חז"ל, בד"כ, כפועל יוצא מבעיות הלכתיות שהובאו בפניהם בתחום החקלאות, הזואולוגיה, הפיסיקה וכיו"ב. עם כל זאת תמצא בתרבותנו, תרבות האמת ללא משוא פנים, שאפילו למשה רבנו מיוחסות, על פי המשתמע מן התורה עצמה, טעויות, כאמור ברש"י: במדבר פרק לא פסוק כ"א " 'ויאמר אלעזר הכהן וגו' ' - לפי שבא משה כלל כעס בא לכלל טעות... וכן אתה מוצא בשמיני למילואים, שנאמר (ויקרא י, ט"ז) 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר', בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י - יא) 'בשמעו נא המורים' ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה".

מצינו בתלמוד ירושלמי שתנא טען לרבי עקיבא, שהיה גדול התנאים, בצורה בוטה, אתה טועה: תענית פרק ד' ה"ה: "דרך כוזבא מיעקב רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא".

{תרגום הארמית מן המילה "כד" – כשהיה רואה את בר כוכבא, היה אומר זה הוא המלך המשיח.} 

אפילו הסנהדרין יכולה לטעות. שני פרקים  הראשונים במסכת הוריות עוסקים בענין זה.

על הרמב"ם נאמר, 'ממשה עד משה לא קם כמשה'. בכל זאת קמו מחכמי ישראל ואמרו שהרמב"ם טעה. (יעויין שו"ת הריב"ש מ"ה וכן שו"ת יכין ובועז חלק א סימן קל"ד דבור המתחיל "ומה שהקשית".  וכן בשו"ע יו"ד  קע"ט בפירוש הגר"א ס"ק [י"ג]).

כך גם מצאנו בדברי רבנו סעדיה גאון יעויין אוצר הגאונים חלק התשובות גיטין ס"ח:  שאין אנו חייבים לקבל דעת חז"ל בעניני טבע ורפואה רק אם הדבר מקובל גם כן על פי ידיעותינו.

כך גם מצינו בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם – מאמר על דרשות חז"ל דריש ספר עין יעקב ד"ה "דע כי אתה"

כנראה שהטעות היא היתרון הגדול של הבריאה. יש כאן פרדוקס, אסור לך לטעות אבל יכולתך לטעות היא הנותנת ערך למעשיך והשקפותיך. הרבה מן התרופות אמצאות תגליות וכיו"ב נבעו מטעויות. שרידות של מיני החיים השונים על פני האדמה ייתכן והיא מותנית באפשרות שתהיינה טעויות בשכפול התאים. הוא הדין בטעויות חז"ל. הטעויות הללו חיוניות להתפתחותה של השקפת העולם היהודית והצלחתה להסתגל למציאויות התרבותיות המגוונות על מנת לבלוע אותן לעכל אותן ולהפכן לעניין אלוקי. דעה של תנא/אמורא הנאמרת במקום ובזמן פלוני יכול שתהיה דחויה כליל ואילו במקום ובזמן אחר ייתכן שתהיה בעלת תוקף. אמנם הרמח"ל ב"מסילת ישרים" כ' אומר שהלכה כבית הלל לעולם, אולם, מסורת בידינו (מבית מדרשם של המקובלים והחסידים תלמידיהם) - הלכה כבית הלל ולעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי ("ויקהל משה" לר' משה גראף תנ"ט מה.) מה שנראה היום כבלתי אפשרי, כמו לדוגמה עכבר שחציו אדמה. ייתכן ובעוד 50  שנים יהיה אפשרי. או אז יתברר שהדברים שנאמרו בעניין יהפכו להיות מאוד שייכים ועניניים. מסתבר שזו הסברה של מאמר חז"ל (ברכות דף לד עמוד ב): "דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין"  היינו הטעות המתוקנת שחווה בעל תשובה עושתהו לפי השקפה זו כעדיף על מי שלא חטא כלל. משום מה זה דומה לאותם חלקיקי היקום המתנהגים בו זמנית כחומר וכגל. דבר מושלם אינו שייך כנראה לעולם החיים: בראשית רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה "בתורתו [בלומר בחידושי תורתו] של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד והנה טוב מות". כלומר טוב מאוד = טוב מות (ח"ו). מסתבר שעדיין אין לנו מספיק ידע והבנה בהכרת עולמנו וודאי לא בדרכי הבורא כדי להבין פרדוקסים אלו.

 

 

 

 

ב. מורשת ישראל.

 

התורה מרגע שניתנה לעם ישראל הינה רכושו הרוחני ("תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" דברים לג ד). כביכול הקב"ה כפוף לפסיקה ההלכתית של ישראל. לעיתים גם אם יש בה טעות. מהותו הרוחנית של עם ישראל היא הרצון להשתית את דבר ד' בעולם. הואיל והאומה היהודית חיה בתוך עולמנו המורכב כפי שהוא, היינו, כולל גויים רבים ותרבויות רבות, הרי מטבע הדברים נמצאת השקפת התורה בקשר גומלין מתמיד עם תרבויות אחרות.

השקפות, מושגים, מטבעות לשון ומילים של תרבויות שונות נקלטות בתרבותנו כאשר האומה היהודית משמשת לדעות אלו כור היתוך וזיקוק שלעיתים משתרע על דורות. לכן ייתכן למצוא השקפות זרות שהתקבלו כהוויתן בתרבותינו ויש שקבלו גוון שונה, שונה לחלוטין ואף הפוך. מבחינה זו נתפס עם ישראל כשליחי הקב"ה בעולם לשיפור וטיוב של כל המצוי כאן בעולם הזה.

שליחות זו תופסת גם לגבי דעות של גויים, כך שיהיו בעלי תוכן ומשקל חיובי להפצת דבר ד' ושכינתו בעולם. זהו חזון עתיק המובע בבלי מגילה ט. על הפסוק בחומש בראשית ט " 'יפת אלקים  ליפת וישכן באהלי שם' - יפיפיותו של יפת – יוון, יהא באהלי שם", משקלו של ישראלי עולה לאין ערוך על משקלו של מלאך. מבחינה זו מצליח עם ישראל בשליחותו (כדברי הרמב"ם) עובדה היא שהיקף האלילות בעולם פוחת והולך.

 

ג. הגמרא/תלמוד.

 

אמנם הגמרא הינה, בדיעבד, כנראה הסמכות האחרונה של קביעת הלכה לכל ישראל (יעויין הקדמת הרמב"ם לספרו משנה תורה), אולם:

    1.  יש נקודות סתומות רבות בגירסת הגמרא (בעיקר בגלל התערבותם של הצנזורים הגויים והמשומדים) ובהבנת הגמרא מה שגרם וגורם למחלוקות ולביקורת.

    2.  סמכות זו מוקנית לגמרא רק ואך ורק בתחום ההלכתי. באשר לדעות והשקפות בהוויות עולם, מדע, אגדות וכיו"ב הרי כל זמן שאין להן משמעות הלכתית אין להן פרשנות מחייבת. היינו ניתן לפרשן בכל דרך והמפרש לא יחשב כבעל דעות פסולות (מבוא התלמוד לרבי שמואל הנגיד, רמב"ן – "ויכוח הרמב"ן עם פאולוס"). בגמרא עצמה יש הודאה בדבר טעויות של חכמי ישראל מול חכמי הגויים. חכמי ישראל חשבו שיש מקרים בהם חכמי אומות העולם צודקים יותר ואף הסכימו שיש חכמה בגויים (כמובן על פי הבנתם המדעית אז): בבלי פסחים דף צד עמוד ב "אמר רבי: ...ונראין דבריהן מדברינו". וכן מצינו בדברי הרמב"ם "מורה נבוכים" חלק ג פרק יד.  כמובן יש מקום לעיון מחדש בדברים על פי הידיעות המתחדשות באשר לעיתים  ייתכן שמה שהודו טעו.

 

ד. מעמד הנביא.

 

כשהנביא פועל כחכם יחול על דבריו האמור בהקדמה א.

 

ה. סנהדרין.

 

התרבות התורנית היום פועלת במצב של נכות. העדר סנהדרין מונע קבלת הכרעות נחוצות חיוניות בתחומים שונים ועדכון פסקי הלכה רבים באשר בכל מערכת משפטית אין חוק מתפרש או נתקן אלא על ידי הרשות העליונה הסמוכה לכך (למעט תקנות מקומיות אד הוק שלגביהן יש סמכות מצומצמת וידועה). הערכה פשוטה היא שלכשתקום הסנהדרין יהיה זה צעד מכריע בתהליך הגאולה. המצב הנוכחי דומה למצבה של חברה שאין לה בית משפט עליון ולא רשויות אכיפה.

 

ו. שוויון.

 

עם ישראל אינו פועל כחברה שוויונית אלא כחברה פונקציונלית בשליחות. מבחינה זו דומה החברה היהודית לצבא, כאמור בתורה "ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים" שמות יב מב. רעיון השוויון הינו ביסודו רעיון דתי. רעיון זה מבוסס על ההנחה שלכל אדם יש נשמה, וזו, בהיותה ניצוץ אלוקי ממעל, אינה מדידה. כך מובא בתנא דבי אליהו רבה פרשה י: "וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו". עם כל זה, מחמת אהבת ישראל את ד' ורצון ישראל לעשות נחת רוח לבוראנו, הרי, משקל רעיון השוויון נמוג ומתבטל מול רעיון היעילות. היינו חלוקת התפקידים בישראל נעשית לא על בסיס השוויון אלא על בסיס תועלת להגברת כוח השפעת תורת ד' בישראל ואף על התרבות הכלל עולמית. גוף שוויוני פחות יעיל. זו הסיבה שבמלחמה מופעל צבא שבעצם הגדרתו אינו פועל כגוף שוויוני. בצבא למעשה אין שוויון בסמכות.

 

ז. ערך עליון.

 

בראש סולם הערכים של יהודי עומד רצון ד'. ערך זה גובר על כל ערך אחר, שאם לא כן מעמידים אנו את עצמנו כאלהות נפרדת בעלת תוקף עדיף ח"ו, (על פי התקדים הראשון - עקידת יצחק, ובעקבותיו על ידי מקדשי השם באש ובמים  ברבבותיהם בכל הדורות).

 

 

 

 

 

 

 

לעצם הטענות:

גליון מס' 1.

 

טענה:

למשה רבנו נמסרו בסיני 50 שערי בינה חסר אחד (ראש השנה כא.). ואיך אם כן חכמי ישראל טעו בהבנת תהליכי החיים בכך שהאמינו שיש יצירת חיים ספונטנית.

 

תשובה:

א. השקפת העולם של חז"ל בענין זה אכן תואמת למדי את השקפות שרווחו בעולמם המדעי של בני דורותיהם. יש מקום להניח שאם היתה סנהדרין קיימת היום היו ההלכות הנוגעות לענין זה נבחנות מחדש על פי הידוע לנו היום. יעויין, הקדמה ה', שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – סנהדרין ו וכן על פי הכלל – לא בשמים היא.

ב. עם כל זאת עסקו בשאלה זו רבנים בדורות האחרונים כמו למשל רבי יצחק למפרונטי (פחד יצחק) שפסק לכן, שלא כמקובל, להחמיר שלא להרוג כינה בשבת.

ג. הדעת נותנת שאין יצירת חיים ספונטנית (שלא מחיים), אולם מקובל גם הכלל "לא ראיתי אינה ראיה". ידוע גם ידוע על מחלוקת בין המיקרוביולוגים המומחים בימינו על האפשרות ליצור חיים מדומם (יעויין למשל – ערך "חיים" באנציקלופדיה העברית כרך י"ז ע' 375). דברי תורה הם נצחיים וניתנו גם עבור דורות בהם אולי יצליחו המיקרוביולוגים ליצור חיים. ליתר תוקף יאמר שההשקפה לפיה לא ניתן ליצור חיים כפי שמאמין בה ד"א נוחה מבחינה תעמולתית (שטחית) הרבה יותר. היא נותנת יותר תוקף לכך שיש בורא המכוון את הבריאה שרק בכוחו ליצור חיים.

ד. שלומי אמוני ישראל מקבלים זאת, כאמור בגמרא ר"ה ב. ועוד עם כל זאת מי שלא מאמין בכך אינו  כופר בעיקר. יעויי בהקדמה ג'.

 

טענה:

יש רק תרי"ב מצוות (ולא תרי"ג) כי מצוות שרצים חלה על דבר שלא היה ולא נברא  (רמב"ם לא תעשה קעט) היינו "האיסור לאכול 'שרצים המתהווים מן העיפושים' ".

 

תשובה:

א. יעויין בתשובה לטענה הקודמת.

ב. הרמב"ם במסגרת תאור ענין השרצים מתייחס לשרצים כאלו וכך הם תוארו בגמרא. המקור הוא הספרא.   יעויין  בהקדמות א ג .

ג. מנין המצוות הינו ענין של מסורת. גם אם תתבטל ספירת מצוה מסויימת עדיין יש מחלוקות רבות וידועות היטב אודות השאלה מה הן תרי"ג מצוות. שיטת הרמב"ם אינה יחידית.  לדוגמה הרמב"ם אינו מונה מצוות ישוב א"י  וכן מונה מצוות אמונה  ומשיגו הרמב"ן להיפך.

ד. יש לנו במסורתנו תמיהות רבות מסוג זה. כמו למשל האגדה הידועה לפיה עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשר לויתן לעתיד לבוא (בבלי בבא בתרא עה.) לא מובן כלל מה זה לוויתן. לכשתתכונן הסנהדרין כנראה נדע. יעויין גם שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן יט ד"ה "ואמרתי כי".

ו. יש מן היצורים שאכן נוצרים מן העיפושים. הם נוצרים מביצים או גלמים וכיו"ב שאינם נחזים לעיני אדם רגיל, ולו גם חד ראיה. כשם שיצורים בגודל כזה אינם אסורים לאכילה באשר אינם נחשבים לישות הלכתית, כך גם אינם נחשבים לישות לצורך יצירת חיים הנראים לעין האדם. מטעם זה הטענה שיצורים נבראים מן העיפוש אפשרית (יעוין משה ויא - בדיקת מזון כהלכה ע' 97, שפתי חיים ח"ב מג-קפ, עלי יונה ע"ז פ"ג, מכתב מאליהו ח"ד שנ"ו בהערה, חזו"א חולין ה ג).

 

טענה:

חז"ל טעו בהבנת המציאות באשר האמינו שיש עכבר שחציו אדמה, ולכן הגיעו למסקנות מופרכות.

 

תשובה:

א.עיין הקדמות א' ב'.

ב. פסיקת הלכה על בסיס של טעות הינה ישות מוכרת בכל מערכת חברתית. יש מקרים משפטיים שבעולם עורכי הדין של כל מדינה מקובל לחשוב שבית המשפט העליון שלה טעה. עם כל זה, הרי כל בית משפט בערכאה נמוכה יותר חייב לקבל הלאה את הכרעת הטעות של בית המשפט העליון של אותה חברה עד שהכרעה זו תתוקן על ידי בית המשפט העליון בעצמו (ולו גם בהרכב אחר). כך זה גם בחברה התורנית. זאת הסיבה לכן שאפילו ה"משנה ברורה" יקבל לצורך ההכרעה ההלכתית שלו את הדבר הזה שמקובל היום כטעות. מבחינה זו אכן אנו שבויים במערכת הכרעות המצפה לעיון מחדש על ידי הסנהדרין שאנו מצפים שתתכונן במהרה בימינו ותדון ותבחן זאת מחדש. יש להעריך שתקום סנהדרין כשצבור שומרי התורה ישכיל להתאחד, אולי עוד לפני שיהיה רוב בארץ הקודש. עד אז אין לנו רשות כציבור מאורגן אחראי לסור מהכרעות שנתקנו בהליכים תקינים.

ג. פסיקת הלכה על פי דיון תיאורטי שאין לו משמעות ישומית בעת הדיון בו או אפילו שום ישות במציאות הינה דבר רגיל בדיונים בגמרא. הוא אחד מן היתרונות המחשבתיים של התרבות היהודית. דבר זה נעשה בסוגיות "בן סורר ומורה"," עיר הנידחת" וכיו"ב. שיטת חשיבה זו מרגילה את לומדיה להפשטה. אין כאן מקום להרחיב את הדיון במשמעות של אינטליגנציה יהודית הנובעת מסגנון דיון כזה. לכן גם הלכה זו ייתכן שבשלב זה היא בגדר דיון מופשט ואילו תוך זמן, עם התפתחות מקצועות המיקרוביולוגיה, ובמיוחד, כנראה, ההנדסה הגנטית, יהיה הדבר מציאותי.

ד.  המקור ממנו הובאה המובאה עליה מצביע ד"א כשגויה הינו דיון עם קליאופטרה המלכה המצרית הגויה. הדוגמה בה השתמשו חכמינו כדי לענות לה באה להפיס את דעתה על פי אמונותיה שלה. אין מכאן ראיה לדעתם של חז"ל לכשעצמם.

:

 

מאמר חז"ל "הסתכל באורייתא וברא עלמא" הוא מאמר ילדותי. וכי ייתכן שהטעות של אמורא או תנא חל עליהם שם אורייתא שעל פיו נברא העולם?!.

 

תשובה:

א.העולם נברא עם היכולת לטעות. עיין הקדמה א. לכן חל על דברי תנא ואמורא שם אורייתא שעל פיו נברא העולם.

ב. הטענה גם מוקשה על פניה מדברי ההמשך המצוטטים מן הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג פרק יד. שהרי הטוען מודה אם כן שהוא מתפרץ לדלת פתוחה. שהרי חכמי ישראל פעלו בענין מתוך ידיעה ומודעות מלאה.

ג. ד"א נתפס למילה "תורה" שהיא רבת אנפין.  לדוגמה אנו מאמינים שהכל רמוז ומתוכנן בתורה. אם כן גם דבריהם של בעלי ד"א הינו תורה, למרבית האבסורד. עם כל זה במובן של הכוונה, קונטרסים אלו בוודאי אינם תורה, אלא, הפכה.

 

טענה:

חינוך להסתגרות מוכיח חולשה. החולשה נובעת מכך שהאמת נמצאת בידי הציבור ה"חופשי" דווקא.

 

תשובה:

אכן נכון הדבר שציבור שומרי התורה נמצא בעמדת חולשה. זו לא נובעת בהכרח מכך שהאמת נמצאת ב"כיסו" של הציבור ה"חופשי" דווקא. (הערת אגב - הכינוי "חפשי" מפוקפק למדי שהרי מעשני סמים ושתיינים אינם "חפשיים" כך גם אנשים המשועבדים לתאוות עריות וצריכים לחשוש בהתמדה ממחלת AIDS או צהבת הכבד B וכיו"ב). ייתכנו הסברים אחרים. כדי להסביר את הדברים צריך להיכנס למסכת כואבת של יחסים בין "חופשיים" למאמינים. היה מקום להימנע מלכתוב זאת אם היחס לשומרי תורה היה יותר מאופק. אמנם הקו החינוכי הרשמי במוסדות החינוך מנסה היום לעצב יתר מתינות וכבוד הדדי. עם כל זה, היום, בשעה שלכלי התקשורת כוח גדול יותר בעיצוב דעות חניכי מערכת החינוך, מסתבר שסמי מכאן כבוד הדדי להיפך, כמעט כל מידע המוצג בתקשורת מעוות מבזה ומסית (זאת אני אומר מנסיון אישי כשנוכחתי לפני כעשרים שנה שראיון שהוקלט ב"קול ישראל" עם שנים מחברי "ארגון יוצאי צבא נאמני תורה" בו סיפרו שבצ.ה.ל. יש בעיות דתיות חמורות, לא פורסם. כשביררתי עם המראיינים למה, נעניתי "זה לא מעניין"...). אולם, בלית ברירה, כיוון שהוטל דופי באינטליגנציה של שומרי התורה יש אילוץ לענות תוך פריסת היריעה ומתוך כוונה לענות לטענה ותו לא. חולשה כמו זאת הנטענת היתה לאורך כל שנות הגלות מול דעות רבות שלא היה בהן שמץ של ממש. וכי הנצרות האלילית והאיסלאם הפרימיטיבי יותר נכונים מן היהדות. בכל זאת התרחקו שלומי אמוני ישראל ממגע עם תרבויות אלו משום שהוא נעשה בתנאים של חוסר שוויון וסיכוי הוגן. שיג ושיח בין בני תרבויות עומד תמיד תחת צילה של המציאות החברתית השולטת באותו זמן. גדולי הפילוסופים (כמו היגל בעניני הנצרות, ואפלטון בהקדישו תרנגול לעבודה זרה אווילית ועוד) התבטאו לעיתים בצורה מגוכחת בזכות הדת השלטת משום שחיו בתוך סביבת השפעתה. מי שהיה קם וטוען אז שהיגל או אפלטון שרלטנים באמרם דברים אלו היה נתפס כטפשון. כאן בארץ מנהיגי כלי התקשורת - שדרנים פרשנים והוגי דעות "מוכרים" נבחרים לתפקידם ומרואיינים, בצורה מכוונת, בעיקר מבין אנשי הציבור ה"חופשי" וחבריהם הגויים בהיותם יחד רוב. רוב זה זוכה לייצוג שהוא הרבה מעבר ליחסו המספרי באוכלוסיה. הוגי דעות דתיים (ובעצם במידת מה גם הוגי דעות לאומיים) מועלים על נס בעיקר כאשר דעותיהם עולות בקנה אחד עם ההשקפות ה"כפרניות" הנוהגות (לדוגמה - מבלי לנסות להמעיט כאן מדמותו, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל). גם בתי המשפט כך. בשעה שבני הציבור הדתי מונים שליש מן היהודים בארץ (על פי יצוגם בכנסת, למרות שיש שומרי מצוות לא מעטים שלא מצביעים מטעמים עקרוניים או כאלו שמצביעים למפלגות שאינן מוצהרות כדתיות) הרי בבית המשפט העליון יושב שופט עליון אחד חובש כיפה מתון ומאופק שבעצם גם הוא נבחר על ידי אנשים "חפשים" על דעת להיות "עלה תאנה" ו"Yes Man" ("אומר הן"), אין כאן כוונה לקבוע  שהוא אכן מממש זאת, אם כי, אין ספק שהוא יודע למה עשו לו את ה"חסד" הזה - מינוי לשופט עליון.

הפחד של האוכלוסיה החילונית מן ההשפעה של יהודים חרדים על הנוער שקופה והוא בא לידי ביטוי באיסור הופעה של מרצים בעלי צביון זה בצבא בתיכונים ובאוניברסיטאות ואף במאבקים מכוערים למניעת יכולת של מרצים ורבנים כאלו לדבר באופן חופשי באולמות אותם מנסים לחסום בפניהם גם תוך הפרת חוזים (המעוניין יוכל לקבל מהרב אמנון יצחק אינפורמציה עשירה). הגיגיהם של אישים דתיים מועלמים ביד רמה בלי בושה. לדוגמה ידועים ומפורסמים ברבים הגיגיהם של לוחמי צ.ה.ל. במסגרת החיבור ה"מונומנטלי" "שיח לוחמים". מי יודע שבמסגרת הראיונות עם הלוחמים לקראת עריכתם כיצירה מוגמרת המשקפת את לוחמי צ.ה.ל. רואיינו גם אנשים שומרי תורה. הם כמובן השמיעו הגיגים שונים מאלו של ה"בון טון" של החילונים. התוצאה הציבור התמים סבור שזהו דבר ה"ישראלי" ה"חכם" וה"רגיש"... . היינו לא פחות ולא יותר מזיוף תרבותי (יעויין על כך בעתון "הארץ" מ11 יוני 02 למנינם שמצא לנכון לפרסם זאת אחרי עשרות שנים, כאשר לגילוי הזיוף לא היה כבר ערך ציבורי משמעותי).

כך זה גם בבטחון. כבר 50 שנה לא היה מעולם אלוף שומר תורה בתפקידי פיקוד - מפקדי פיקודים, מפקדי חיל ים ואוויר, מפקדי אגפי מבצעים, אפסנאות, או כח אדם, סגן רמטכ"ל, מפקד אמ"ן, ראשי השב"כ והמוסד; ניצבי המשטרה וכיו"ב. מדובר במאות קצינים "לדורותיהם", מתי השתנתה המדיניות הזאת?! כאשר התברר שחניכי החינוך החילוני הפסיקו להיות אוהבי הארץ, יורדים בהמוניהם, מתמרדים כנגד הצלחה בקרבות כמו במלחמת לבנון 1 כאשר מפקד חטיבה חניך חילוני החל, תוך כדי הקרבות, במחאה על ה"כיבוש" בלשון אחרת לצבא אין כבר ברירה הוא אינו יכול לסמוך על קצינים שאינם מזדהים עם יהדותם ועם העם היהודי ובוודאי לא עם ארץ ישראל. עם כל זאת, עדיין תפקידי רמטכ"ל ומפכ"ל (מדובר בעשרות) סגורים בפני אנשים שומרי תורה. האפליה שקופה. אפילו איש "מאומרי הן" דתי לא מונה לתפקיד כזה. זאת למרות שיש נוער דתי המתגייס לצבא. נוער זה מתנדב לכל תפקיד ברצון ומאייש את היחידות הקרביות בשיעור גבוה יותר מזה של האוכלוסיה החילונית באופן ניכר (סקרים שהתפרסמו בעתונות בשבת ערב ראש חודש מנחם אב תשס"א). הוא גם ממלא את שורות הקצונה הזוטרה ולאחרונה גם הבכירה. מעבר למספרו באוכלוסיית החיילים. אך שליטי הצבא ה"חופשיים" היונקים כוחם הפוליטי באופן ניכר מאוד משליש האוכלוסיה הלא יהודי של המדינה, מונעים ממנו (לעיתים, ללא בושה, באמירה בפה מלא, שלא רוצים אנשים דתיים בדרגות גבוהות מדי) להגיע לתפקידי פיקוד מכריעים בשיטות שונות. מבחינה זו יחסם אל הדרוזים עדיף.

(גם זה יעבור כי אפילו קומץ מוכשר ונאמן לעמו מקרב החילונים יתקשה הצבא למצוא).

המדינה הנשלטת בידי "חופשים" מתערבת גם במינוי הרבנים בארץ בערים ובצבא שלא כדין (שלחן ערוך חשן משפט קסג) לכן יש הטוענים שמינוי הרבנים ותשלום שכרם הוא, מהיבט מסויים, בצורה סמויה, בגדר נסיון לתשלום דמי שתיקה. האם רב בתפקיד רב ראשי מעיז לומר בהיותו בתפקיד כזה את מה שיעיז לומר כשאינו רב מטעם המדינה. האם אין הבדל בין מה שאומר רב בתפקיד "ראשון לציון" לבין מה שיאמר כאיש פרטי?!. המדינה מתערבת גם בדרכי ההדרכה החינוכית של בני הנוער הדתיים. חינוך ממלכתי דתי לדוגמה, הינו בעצם, במידה רבה, חינוך לשמירת תורה ומצוות לפי תפיסתו של שר החינוך שהינו בד"כ מי שאינו בגדר שומר תורה. הגורמים הללו יחד מחזקים איש את רעהו. זו ישות אחת רב זרועית. כמובן שכל זה יוצר תנאי הידברות שיח וויכוח הרחוקים מאיזון, ואף ניכור למדינה ולמוסדותיה. לדוגמה- יש טענת ביקורת קשה על בני הנוער החרדים על השתמטות מגיוס לצבא. כידוע הצבא נהנה מחסיון צנזורה. לחייל אין רשות לפנות לגורמי חוץ בקשר לטענותיו. הוא יכול לעשות זאת רק כאשר התקשורת ומערכת המשפט יתמכו בו, הנסיון מראה שגורמים אלו בולמים פניות כאלו. חיילים דתיים רבים, רבים מדי, רואים בגורמים אלו סוכנים של גורמים הלוחמים בכל גילוי של אמונה יהודית. האם מי שהוא במדינה שמע על בעיות הכשרות המקיפות את מרבית מטבחי הצבא. מי שהוא יודע על דרכי העקיפה בהן נוקטים מפקדים בצבא לגבי מחויבויותיהם לתת לחיילים שומרי מצוות להתפלל שלא תחת לחץ. מי דן למעשה את אלפי הקצינים העושים שבתם חול ומפעילים את המערכות הצבאיות שלא לצורך תוך הצגת מצגות בדבר כורח צבאי חיוני באין ביקורת סבירה. ומה בדבר ניבול הפה הזימה ופורנוגרפיה היום יומיות בהן נתקל צעיר בצבא?!. הפרות פקודות הצבא בענייני דת (שנוסחו על ידי הצבא, שבראשו פיקוד חילוני, ולא ע"י רבנות כלשהי) הן בגדר לחם חוק לכל חייל דתי בכל יחידת שדה. האם הבנות בצבא אכן מוגנות מניצול מיני?! (יעויין בדוחות נציב קבילות החיילים). האם באמת יש לחייל דתי אל מי לפנות בבעיותיו?! האם מי שהוא מגן עליו ביעילות מפני מעשים של כפיה דתית, אם בזדון אם בכחש ואם בהיתממות, לחלל שבת וחג , או הכשלה באכילת מאכלי איסור וכיו"ב בטענות כזב. כמה מפקדים נענשים על כך?!, איך מענישים אותם?! מי מעניש אותם?! הרי זהו בדיוק נמרץ הסיפור של החתול השומר על השמנת. המצב הדתי המחמיר בצבא גורם כבר להעלאת ספקות מצד הקיצונים שבמחייבי השרות הצבאי כמצווה דתית. האם מי שהוא עשה מחקר מה היה קורה במצב הפוך, היינו, מה היה שיעור המשתמטים משרות צבאי מבין הציבור החילוני אילו היו נתונים במשטר של ממשלה ופקוד בעלי רוב דתי?! בעצם כמה מבני ציבור זה היו נשארים "ציונים"?! כמה מהם היו נשארים בכלל בארץ?!. הציבור הדתי נמצא גם בלחץ כלכלי מסוים, מסיבות שונות, מהן הנוגעות לאורח חייו ומהן למבנה החברתי והכלכלי בארץ, ולחוקי התעסוקה והמס. לדוגמה זוג נשוי עם ילדים, ולו גם רבים, משלם עבור עסקם המשותף מס כאילו ההכנסה היא של אחד מהם בלבד, היינו מס פרוגרסיבי גבוה מאוד. בד"כ מעדיף זוג שומר מצוות לעבוד יחד ולא לעבוד במקומות זרים מטעמי צניעות וטיפול מתואם בילדי המשפחה הרבים. אם האם לא תוכל לעבוד עם האב היא קרוב לוודאי תתקשה בכלל לעבוד כי הטיפול בפעוטות המשפחה ימנע זאת ממנה. לעומתו זוג שאינו זוג רשמי (מנהג חילוני מתפשט) מתחלקת הכנסתו למעשה בין שני השותפים החייבים לפי חוקי המס במס נמוך מאוד.

אב ל10- ילדים שירצה להעניק למודי נגינה לילדיו, גם אם הוא מוכן לעבוד קשה לשם כך. הרי עודף הכנסותיו בגין תוספת עבודתו "יאכל" כמעט כליל ע"י רשויות המס ה"פרוגרסיביים" כשהפיצוי של הביטוח הלאומי יהיה אפסי. לכן, הוא לא יוכל להעניק זאת לילדיו.

אם יולדת שומרת תורה בד"כ אינה מקבלת חופשת לידה בשכר. כי לפני לידתה היתה עסוקה בגידול פעוטותיה הקודמים. לשרותו של הציבור ה"חופשי" עומדת בעצם כל הפוליטיקה והתרבות העולמית ואף התקשורת העולמית. הוא חלק ממנה. גם נכרים מיובאים לכאן ארצה בהמוניהם בתואנות שונות על מנת להגביר את כוחם של המתווכחים ה"חופשיים" ב"וויכוח" עם שומרי המצוות ולהבטיח את הניצחון ה"דמוקרטי" ב"ויכוח". ציבור שומרי התורה נמצא במצב שקרוי בפי המקובלים "גלות ערב רב" אט אט הופכת גלות זו לגלות בין נכרים באשר הריבוי הטבעי של הציבור ה"חופשי" נוטה להיות שלילי ואת החסר ממלאים ה"חפשיים" בנכרים. בקום המדינה היו האזרחים הנכרים 11% היום הם כבר יותר מ 30%. אחוז התושבים הגויים (שחלק ניכר מהם עתיד להתאזרח) מגיע לשיעור של 40%. ה"חפשים" מתנהגים לפי הכלל הנבואי הידוע "אכל ושתה כי מחר נמות". בתנאים כאלה קשה לערוך ויכוח.

ידועים הניסויים הפסיכולוגיים אודות השפעה סביבתית חברתית אפילו על שיפוט החושים (בכל ספר מבוא לפסיכולוגיה).  שומרי התורה קלטו כבר היטב את משמעה של מלכודת תרבותית זו.

כל זה יחד מביא כמובן לצעד היותר נבון - הסתגרות. ישראל היו מאז ומעולם "... עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר פרק כג פסוק ט).  ההסתגרות היא כלי התגוננות מצויין. כשצבא (יעויין הקדמה ו') מותקף בתנאים לא נוחים, עליו להתבצר להסתגר ולאסוף כח. המצב היום זהה למדי. אמנם הסתגרות פוגעת בהיבטים מסוימים ביכולות של בני ציבור זה. בכל זאת, בכל הדורות, הרי בני ציבור זו היו בממוצע, במובהקות סטטיסטית, יותר בני תרבות. הם השקיעו יותר זמן ממוסד ומזדמן בלימודים והיו לכן גם יותר אינטליגנטיים (תלמידי בתי הספר התיכוניים הדתיים והישיבות התיכוניות עוברים בשיעור יותר, גבוה ב 5%, את בחינות הבגרות למרות העומס הרב של לימוד תורה רב ולמרות המוצא הסוציו אקונומי היותר נמוך). הם פחות שיכורים ומסוממים, פחות מעורבים במעשי רצח שוד גניבות ותאונות דרכים (ססטיסטיקות של חב' הביטוח), משפחותיהם יותר יציבות, הם ניחנים בהרבה חסד ספונטני וממוסד ובהסתפקות במועט. יוצאי חלציהם מקפידים יותר שלא להזניחם לעת זקנתם ומטפלים בהם לעת שיבתם. הם גם אינם מקימים משפחות חד הוריות אמיתיות שמשמען נטל כבד על החברה באשר ילדי מסגרות אלו נושאים עימם משקעים נפשיים קשים והוצאות כספיות ציבוריות לסיוע. הם אינם מקיימים משפחות מדומות כאלו כשהאשה מקבלת בטוח לאומי ממיסים ללא סוף בשעה שלמעשה היא חיה במסגרת משפחתית (תופעה המקיפה רבבות שודדי בטוח לאומי). ילדיהם בריאים בנפשם חולים ומתים פחות מסיבות ברורות. (יעויין:  Goren J.J.Medaile J.H., Neufeld N.H., et al:An epidemiologic investigation of hypertension and ischemic heart disease within a defined segment of the adult male population of Israel. Israel J. Med.Sci., 4:177 1968) או גם מה שפורסם ב"מעריב" 27 מאי 96 אודות מחקר שבוצע באוניברסיטה העברית ופורסם ב American Journal of Public Health אודות שיעורי הבריאות בקיבוצים דתיים מול חילונים. נמצאה מובהקות לתמותה נמוכה יותר בכל סוגי המחלות בקרב חברי הקיבוצים הדתיים, גם בשידורי ישראל ברשת ב' ביום שני ח' בכסלו ה'תשס"א פורסם שתוחלת החיים של תושבי העיר החרדית בני ברק הם הגבוהים ביותר בארץ. לקיים מה שנאמר בתורה ונקרא בקריאת שמע "למען ירבו ימיכם..." גם לפי הפשט לעיני השמש, לכן בס"ה, בסופו של דבר, מעמיס ציבור שומרי התורה את מערכות המשפט, משטרה, בתי סוהר בריאות ועוד, פחות. בבנק הדם מעדיפים תרומות של שומרי תורה באשר דמם בטוח הרבה יותר מסיכוני מחלות דם קטלניות -AIDS  צהבת   Bוכנראה עוד מרעין בישין. השוואה כזו על בסיס סוציו-אקונומי נתנה תמיד תוצאות עוד יותר מובהקות. המסקנה המתבקשת הינה הפוכה. דווקא בני הציבור ה"חופשי" חוששים. השבר של הורים שומרי מצוות שנוכחו בהתפקרותם של ילדיהם לפני 80 עד 40 שנה (לעיתים בחטיפתם באלימות ובכחש בצורה מלאה או חלקית) כשעוד לא ידעו להסתגר או התקשו להסתגר (כי בשל כך מנעו מהם את היכולת להתפרנס), החל להתחלף, בעקבות ההסתגרות ההתבצרות וההתבססות, ב"זעקות השבר" ההולכות ומתרבות על בנים ובנות החוזרים בתשובה. ספרם (גדוש הבדיות) של הזקנים הבלים של משפחת מלר הכואבת הוא דוגמה חיה. המשכיותה היהודית של משפחת מלר, כנראה המשכיותה בכלל, נותבה כולה לבנה ה"סורר". הבנים ה"סוררים" הללו הם בסופו של דבר עתיד האומה. מהחופשים ה"נורמליים" לא ישאר ברבות הימים זכר יהודי. אם בכלל ישארו להם צאצאים כל שהם. עונש הכרת החל עליהם לפי התורה, לדאבוננו, נצפה בפועל. אם האוכלוסיה ה"חופשית" היתה בטוחה בכוחה לא היתה מהססת לשתף את בני ציבור שומרי המצוות בכל התפקידים על פי חלקם באוכלוסיה ואף לא היתה נזקקת ל"בני ברית" נכרים כמו המתייוונים לפני אלפיים שנה או המתבוללים ברוסיה הצארית והייבסקציה בבריה"מ הקומוניסטית. כנראה שההסבר היותר מעמיק הוא שיש חשש מתרבות האמת החסונה ביותר בתולדות האנושות. הדעת נותנת שיש לפחדים אלו ולאיבה הבאה בעקבותיה גוונים דומים לאלו שהיו לנו כבר במהלך אלפי שנים. הנומרוס קלאוזוס 0 בצבא ו 1 בבתי המשפט מוכיח זאת. כתובות האיבה והביזוי כמו "דרוס כל דוס" ודומותיהן הן בס"ה היבט מוכר של יחסים בין יהודים לגויים עם שם מוגדר היטב. בסגנון "שיתוף" כזה יש צידוק להגבלת ההתענינות בתרבות "החפשית".

גליון מס' 2.

 

טענה:

אין לחיות הדורסות ארס.

 

תשובה:

א. טענה זו אינה נכונה ביודעין. המושג "ארס" פירושו חומר העשוי להמית. בבסיס הטענה נמצאת ההנחה שאך ורק חומרים התוקפים במבניהם הכימי הישיר את מערכות העצבים או הדם וכיוצא בזה הם ורק הם יקראו בשם "ארס". זוהי אמונתו המעושה של ד"א בלבד. מי שלמד ושנה חושב אחרת. החיות הדורסות עסוקות תדיר, מטבע ברייתן, בטרף של חיות אחרות. לכן נשארים בפיהן ובציפורניהן, תדיר, שאריות של דם ובשר הנטרפים. שאריות אלו מטבען מרקיבות תוך זמן לא רב. מי שהיה בקרבת חית טרף חש יפה בריח הרקבון הזה. כשחית טרף נועצת צפורניה בגוף הנטרף הרי נוצרת סכנת הרעלה חיידקית וויראלית. החיידקים הללו, (במיוחד לכשהם מתרבים) מפרישים רעלנים (חומרים ארסיים) הממיתים את הנטרף (חומרי הארס של החיידקים הללו אינם פחות מסוכנים בארסיותם מאלו של נחשי ארס) זוהי הסיבה שבגללה נזהרים כל הטורפים מקרבות הדדים ביניהם ומנסים לסיים את המריבות ביניהם על ידי הפגנות כוח. אבוי גם למנצח. כמובן שהרעלה כזו היא גם שאלה של כמות החומר הנפרש מן הטפרים של הטורף. מעבר לטווח מסוים הופכת ההרעלה לחזקת וודאי. כשהטפרים המעוקלים שננעצו בנטרף נשלפים החוצה הם "מתנקים" על ידי לחץ העור והבשר של הנטרף ואז נשאר כמעט כל החומר הרקוב בגוף הנטרף. זהו זיהום חמור יותר מן הזיהום הקורה כאשר הטרף ננעץ ולא נשלף. יתירה מזאת, היות והצפרנים המעוקלות נשלפות מן הטרף הרי בדרך כלל הן גם קורעות את העור והרקמות באזור וגורמות לזיהום סביבתי חמור יותר. זיהום זה הינו כמובן יחסי. באשר שריטה של חתול שתיעשה בחמור אינה משפיעה בצורה מרחיקת לכת והחמור יתגבר עליה בכוחות עצמו באמצעות כדוריות הדם הלבנות וחיסונו הטבעי. לא כך יהיה כאשר החתול יתנפל על יונה. דבר זה בא לידי ביטוי מפורש בהלכה בהלכות טרפות בשלחן ערוך יורה דעה בתחילתו, שם יש הבחנה בגדרי דרוסים על פי המעורבים. חיות הטרף כידוע תוקפות את הטרף בעיקר בפיהן וב"ידיהן" ולא ברגליהן. לכן יש הבדל בין דריסה ביד לדריסה ברגל באשר ברגל הזהומים של בשר רקוב אינם חמורים ויש להם סיכוי הרבה יותר גדול לנקיון טבעי. מכאן נובע שדברי הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק ה הלכה ג) אותם מנסה ד"א לסתור שרירים וקיימים. הזלזול של מחבר ד"א בדברי הרב פרידלנדר ב"מכתב מאליהו" כרך ד' עמוד 355 הוא זלזול של קלות דעת. יתרה מזאת  ד"א ידע ששם נמצאת תשובה נכונה לטענותיו ובכל זאת טען טענות מטעות.

ב. יעויין הקדמות א ב ג ה שגם אם כל הנ"ל לא היה נכון די היה בהם לדחות הטענות.

 

טענה:

הרשב"א דבר על שלשה חללים שבלב. כך גם פסק השלחן ערוך יורה דעה סימן מ' ועוד טענות אנטומיות.

 

תשובה:

א. יעויין הקדמות א ב ג ה שדי בהם כדי לענות לטענה.

ב. מסתבר שכותב ד"א בעצמו ראה שחכמי ישראל מתעדכנים בחקר המציאות ומטפלים במשתמע מכך כפי שהביא בעצמו מ"יד יהודה" הלכות טריפות. אם היה נשאר בגדר שומר מצוות היה יכול, כמובן בדרך של כבוד, כמקובל בין בני תרבות, לכתוב קונטרס השגות על פסקי ההלכה המופיעים בשו"ע. במקרה כזה יש להניח שהיה זוכה גם להתייחסות רצינית. בעצם, ההשגות אינן חדשות. השגות כאלו ניתן למצוא בדברי הגות של רבנים יראי ד' בני דורנו. לדוגמה מאמר על חידוש הסנהדרין שפורסם באחד מקונטרסי "מעין" על ידי ידידינו הרב משה צוריאל מבני ברק (מחברם של כמה ספרים בעלי משקל) גם הוא משיג השגות אנטומיות מעין אלו (ניתן להשיג אצלו חומר רב ומתעדכן בנושאי חידוש הסנהדרין והשלכותיו). ד"א, בדבריו, משול לשוטה המגלה בימינו את אמריקה, אם לא ידע מכך; והרי הוא בדאי, אם העלים זאת.

ג. באשר ללב, הרי לכאורה היה ניתן לטעון שבשעה שהענין נדון וסוכם בשלחן ערוך יורה דעה סימן מ' לא היתה הרפואה האנטומית והפתלוגית מפותחת ולכן ההערכות היו מבוססות (כמקובל בעולם הרפואה והמדע בימי הביניים) על ספרות ולא על בדיקה (בעצם, גם היום, רק מיעוט זעיר מאוד של חוקרים נזקקים לבדיקה במעבדה של תוצאות מחקר שפורסמו בעתונות המקצועית. בד"כ רובם ככולם מסתמכים על פרסומים בעתונות המדעית מבלי שהם נזקקים לבדיקה מאמתת במעבדה). ההסבר לכך שבדברי הפוסקים מצוי בכל זאת דיון המבוסס על שלשה חללים שבלב נובע כנראה מכך שהפרוזדור השמאלי, קטן יותר משאר החללים שבלב, ולכן נחשב כאגן ניקוז של וורידי הריאה ולא לחלק של הלב (יצויין שבזוחלים יש אכן רק 3 חללים). מסתבר לכן שמדובר בסמנטיקה שונה לידע שווה. יתירה מזאת אופי המחיצות בין הפרוזדורים לבין החדרים אינו זהה ולכן השאלה תהיה האם כל מחיצה שבין חדר לעליה תהיה בגדר מחיצה גמורה לצורך מניית חללי הלב. יצויין שיש בספרות היהודית גם חלוקה של הלב לשני חללים מטעמים דומים. בחלוקה לשני חלקים הרי מסתבר שהמחיצות בין חללי הלב לא תמיד נחשבות למחלקות. קשה מאוד להבין אחרת את הדברים שהרי בפסיקת ההלכה בנושא עסקו אישים שהובאו לפניהם בפועל לבבות לניתוח ובדיקה של טרפות וקשה לומר שהם לא ראו את כל חללי הלב. עם כל זאת גם אם יש כאן ביסוד ההלכה הזו טעות, פתוחה הדרך להשיג. להלכה כל נקב בכל אחד מן החללים שבלב המובא היום לפני כל רב פוסק יפסול את הבהמה הבדוקה. אף רב לא יטען שהנקב הוא בחלל שלא נזכר בפוסקים.

 

טענה:

כיצד זה חכמים המסתייעים ברוח הקודש שוגים בהגיגיהם?!

 

תשובה:

 כדי לדייק יאמר שהמושג רוח הקודש אינו חד משמעי.  האם הכוונה לסוג של נבואה במדרגתה הנמוכה ביותר, או אולי בסיוע משמים למעשים. עכ"פ אם ד"א מתכווין לסוג של נבואה טעות בידו.

האמונה שחז"ל בפסיקתם הסתייעו ברוח הקודש אינה מעיקרי האמונה. למעשה בהיבטים מסוימים ההפך הוא הנכון. חז"ל לא קיבלו שום הוכחה שהתקבלה כתוצאה מהתערבות של כוחות עליונים. להלן מספר מקורות המאששים זאת:

א. בבלי מסכת בבא מציעא  נ"ט: "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי (דברים ל) "לא בשמים היא"? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה שמות כ"ג "אחרי רבים להטת". אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני".

ב. בבלי מסכת תמורה ט"ז. "אמר רב יוסף: דופי של סמיכה קתני. והא יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג בסמיכה! אמרו לו ליהושע שאל! אמר להם: "דברים ל " לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה".

ג. ירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג דף פא עמוד ד הלכה א "חיתכו חוליות ונתן חול בין חולייא לחולייא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמין זה תנורו של חכיניי אמר רבי ירמיה חכך גדול נעשה באותו היום כל מקום שהיתה עינו של רבי אליעזר מבטת היה נשדף ולא עוד אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף וחצייה לא נשדף והיו עמודי בית הוועד מרופפים אמר להן רבי יהושע אם חברים מתלחמים אתם מה איכפת לכם ויצאה בת קול ואמרה הלכה כאליעזר בני אמר רבי יהושע לא בשמים היא".

ד. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ד "...וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שד' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל.

 

עם כל זאת היות ויש השגחה פרטית בעולמנו אנו מניחים שהקב"ה מתערב בנעשה בעולם בצורה זו או אחרת. סבירות גבוהה יש להנחה שיש סיעתא דשמיא במעשי בית דין ובפסיקת חכמים. אדרבא אם טעה בית דין במעשהו הרי, כנראה, מן השמים גלגלו טעות זו ובצדק".

 

טענה:

רבנים שונים תקפו את מחבר קונטרסי "דעת אמת" על חוסר דרך ארץ וציטוטים מסולפים בשעה שאינם כאלו.

 

תשובה:

א. נכון הוא שבשעה שיש רצון להשמיץ הרי לשון החלקות לא תוכל לכסות על כוונת הקונטרסים. לכן צדקו הרבנים.

ב. לגופו של ענין אכן יש סילופים בקונטרסים ואותם נציין גם בדברי התשובה לקונטרסים הבאים שם הם מצויים לא מעט. הסילוף היותר כבד (הניכר כבר עתה) הוא ההתעלמות מכך שכל שלומי אמוני ישראל מתפללים 3 פעמים ביום, מדי יום ביומו בתפילת עמידה, "השיבה שופטינו כבראשונה...". ידוע יפה מאוד שתפילה זו לא נאמרה כדי לבטא את הרעיון שהשופטים הללו, להם אנו מייחלים, ישבו על כסאותיהם בלשכת הגזית יגרדו פדחותיהם ויפהקו בקול רם. הסיבה המביאתנו להתפלל תפילה זו היא בדיוק נמרץ כל הסדקים והבקיעים, שניבעו מאז בטלה הסנהדרין לפני אלפיים שנים, כתוצאה מהשינויים בידע האנושי הכללי (שחלו כצפוי על פי האמור בזהר על שנת ת"ר. יעויין בספר קול התור מהרב כשר) המוכפל כעת כל 4 שנים, ומן המצבים המדיניים והחברתיים החדשים ומהתארכות הגלות. אנו זקוקים לסנהדרין כדי שידונו מחדש בדיני הטרפות, קביעת רגע המוות לצורך השתלת איברים, אחוד המנהגים של העדות וחיסול המחלוקות על ידי הכרעה, היגוי עברי מדוייק ואחיד, עיצוב אופנת לבוש יהודית, בדיקת המועד המתאים לתפיסת ארץ ישראל עד הפרת. פיתוח שיטת הסברה בעולם כולו לשמירת 7 מצוות בני נוח וניהוג יישומה, בדיקת אבני בחן לשהותם של גויים בארץ ישראל, חישוב מעודכן של תקופות השנה ועוד הרבה בעיות קשות פתוחות. הקונטרסים הללו מתחילה ועד סוף כל ענינם הוא לחפש בדיוק את הנקודות הכואבות הללו. לפחות בכך מביאים קונטרסים אלו ברכה, (אמנם מתוך רצון לקעקע את ביצתם של ישראל). הם מחדדים יותר את הצורך הדחוף בסנהדרין.

גליון מס' 3.

 

באופן כללי נכתבו כמה חיבורים בעניין ידיעות חז"ל במדעי הטבע כמו:

א. חיבור של הפרופ' יהודה פליקס על "פרק זרעים - חיבור ארץ ישראלי קדמון על טבע היצורים עם מבוא ביאור והשלמות" הודפס בתוך הספר "הלכות ארץ ישראל מן הגניזה".

ב. ספרו של פרופ' יהודה לוי על ידיעות חז"ל במדעי הטבע.

ג. אסופות מאמרים חשובים רבים נוספים כמו: - "בדד" כתב עת לעניני תורה ומדע בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. - קבצי "תורה ומדע" בהוצאת אגודת אנשי מדע שומרי תורה - תחומין. ועוד. ידיעות חז"ל היו, כמו ידיעות היוונים, לא תואמות את הידוע לנו היום. לעיתים היו נושאים שחז"ל דייקו יותר ולעיתים היוונים דייקו יותר. עם כל זאת, יש בדברי חז"ל לעיתים קרובות ידע מעניין וחדשני המפתיע כל המעיין בו. לדוגמה עיבורו של נחש הינו בסוגי נחשים מסויימים ארוך טווח מאוד ומשתרע על כמה שנים. באשר הנקבה שומרת את זרע הזכר בגופה במשך שנים.

 

טענה:

החזון איש והרב בלוך ראש ישיבת טלז יחסו לחכמים ידע נבואי.

 

תשובה:

כמובן שכאשר מוציאים דברים מהקשרם הכולל יש מקום ל"לשאלות" על חכמי ישראל. גם לא אחד מן האישים הללו סבור כנגד גמרא מפורשת הקובעת שחג י זכריה ומלאכי היו אחרוני הנביאים.

עיין בהקדמות פסקות א ב ג. אמנם שלומי אמוני ישראל נוטים להעריך את חכמי ישראל לדורותיהם כמי שניחונו בסיעתא דשמיא. עם כל זאת בחינתם של דבריהם נעשית ביסודה על פי הגיון דבריהם לגופם של דברים.

 

טענה:

השפן והארנבת אינם מעלים גרה בנגוד לאמור בתורה בספר ויקרא פרק יא פסוק ה.

 

תשובה:

כמבוא לכל דיון תשאל השאלה האם תורה שניתנה בסיני במעמד ששים ריבוא אינה אמינה דיה לקביעת העובדה הזו. מי שאינו מוכן עקרונית לקבל מקור מידע זה, הרי רק לגביו נחוץ להיכנס לדיון בנושא. השאלה הנשאלת היא מי הם שני בעלי חיים אלו. מן הבחינה הזואולוגית היסטורית ידועה לנו היטב זהות הארנבת, לא כך הדבר לגבי השפן. בעלי החיים הראשוניים שראוי שנבחן בהקשר לכך הינם 3 בעלי חיים הבאים המזוהים היום לפי הטקסונומיה כלהלן: שנים השייכים למשפחת הארנביים - .Hare סוג הארנבון -Oryctolagus  זהו ה"שפן" של ספרי הילדים. סוג הארנבת - Lepus   גדלה בר בארץ. שפן - (באנגלית Procovia syriaca ,(Syrian Coney ,Hyrax גדל בר בארץ. יצוין שלגבי שלושת בעלי חיים אלו יש תרגומים שונים באשר יש מילונים המתרגמים את המונחים תוך ערוב תחומים: מילון אלקלעי שפן, ארנבת  Rabbitארנבת, ארנב  Hare גם בלשונות העמים שמות בעלי חיים אלו מתחלפים. ידוע לנו כנראה הזיהוי של הארנבת המקראית. זוהי ככל הנראה על פי המקורות המשווים הידועים ממהלך ההיסטוריה ומתרגום השבעים הארנבת דלעיל. לגבי השפן הזיהוי המקראי ייתכן והוא שפן הסלעים המצוי הרבה בארץ. אך ייתכן והשפן המקראי היינו דווקא הארנבון. ואולי מדובר בבע"ח אחר. ייתכן גם כן שזהו אחד מבעלי החיים שנכחד כליל מן העולם כמו בעלי חיים רבים שהיו ואינם עוד (כמו הממותה, נמר הסיף, פיל ננסי וכיו"ב). זוהי בעיה טקסונומית הטעונה בירור נוסף. לא ידועות לנו ראיות לזיהוי השפן כמה שמכונה היום "שפן הסלעים". יש אולי ראיה לכאורה שבעל החיים המכונה בשם "שפן הסלעים" אינו השפן המקראי. זאת משום שהשם "שפן" מופיע במקרא כמתייחס לבני אדם - גברים. אם אכן היה השפן המקראי אותו השפן המוכר לנו היום הרי אז קשה להבין כיצד ייתן יהודי, החי בתרבות של אמונה ומצוות, לבנו כינוי - שם של בעל חי פחדן טמא. אמנם מצינו בדורות מאוחרים תופעה של קריאת שמות של בעלי חיים טמאים ליהודים - אריה דב זאב אך בכולם מדובר בבעלי חיים אמיצים ותקיפים וכנראה גם בהקשר בעל משמעות דתית לאומית (אריה- גור אריה יהודה = כינוי לשבט יהודה, דב- דב אורב הוא לי ארי במסתרים = כינוי לקב"ה, זאב- בנימין זאב יטרף=כינוי לשבט בנימין). מה גם שהאישים המקראיים הנושאים שם זה היו בעלי מעמד וחשיבות גבוהים מאוד במידרג החברתי הדתי שבדורם, ואז יקשה לנו מה ראו לדבוק בשם כזה המתייחס לבעל חיים פחדן. עם כל זאת ייתכן וכוונת התורה היא שהשפן הינו הארנבון וזוהי אולי גם הסיבה לכתיבת שני בעלי החיים הללו יחד בפסוק אחד בתורה בחומש דברים יז ג "ואת הארנבת ואת השפן" שהרי הגמל השונה מהותית מהם נכתב בפסוק נפרד. הכתוב בתהילים קד יח "סלעים מחסה לשפנים" מוביל למיגוון אפשרויות רחב מאוד, שהרי סלעים משמשים מחסה למגוון רחב של בעלי חיים. הארנביים מעלי גרה אמנם בדרך שונה ממעלי הגרה הרגילים. בעלי חיים אלו מעכלים את המזון עיכול דו שלבי המכונה קופרופוגיה. לאחר שלב ראשון של העיכול הם מוציאים אותו דרך פי הטבעת ישר לתוך פיהן במצב חצי מעוכל ובשלב השני הם לועסים ומעכלים אותו עיכול סופי. מניעתן מלעשות כך פוגעת בבריאותן באשר חלק חשוב מחומרי המזון, שגופן זקוק לו, לא יופק מן המזון באשר כל אחד מן השלבים הללו נעשה בדרך שונה מבחינת תהליכי העיכול. מבחינה זו שונה מנהגן מזה של חזיר הניזון מצואה סתם באשר הוא "חזירי"... . יוצא אם כן שמאכליהן ירדו למערכת העיכול והועלו שוב לגרון. המילה "גירה" יכול שתיגזר מן השרש "גרר" (יעויין בספר השרשים לרבנו דוד קמחי מגדולי המדקדקים). סביר שהמילה נגזרת מן המילה "גרון". שיטת עיכול זאת היא העברת המזון תהליך דו שלבי מובהק המעורב במעבר המזון פעם שניה דרך הגרון אחרי העלאתו אליו. בכך דומה התהליך לזה של מעלי הגרה בעלי הפרסות השסועות ובעלי 4 קיבות. שיטת עיכול דו שלבי כזאת משותפת גם לחיות אחרות, כמו למשל החולדה. נראה ששאר החיות הנוהגות כך נכנסות להגדרות של התורה ביחס לשרצים. יצוין שתופעת העלאת גרה בשיטות העלאת גירה אחרות, היינו פחות קיבות או העלאת גירה חיצונית כרוכות מטבען בערעור מה של תוקף הסימן כסימן כשרות. זוהי אולי הסיבה לכך שהתורה מציינת שבחיות הטמאות איסורן נובע מכך שהן מעלות גירה ואינן מפריסות פרסה שסועה. הרי לכאורה מפתיע למה התורה מציינת את העלאת הגירה כסיבה לפסלות. אלא, משמע, כנראה, משום שמעלי הגרה הקלאסיים מקיאים את המזון לפיהם מאחת מן הקיבות שלהם ובולעים אותו שוב לקיבה המתאימה להמשך העיכול. דברי רש"י המפרש שהעלאת גירה מתייחסת, להקאה מבפנים, נסובים דווקא, לפי ההקשר בדבריו, על עניין העלאת גירה של מעלי הגרה הקלאסיים היינו חיות הבר - צבאים, איילות, יעלים וכיו"ב ועל בהמות הבית - היינו צאן ובקר, הנאכלים. לכן אין הם מהווים קושיה על מעלי הגירה האחרים כפי שרוצה לטעון ד"א. גם אם היה ניתן להוכיח שרש"י לא דייק בדבר הרי אז חזרנו להקדמה א. לגבי הארנביים מצאנו מקור בספרות המדעית. יעויין בספר: ,1997 K. Schmidt - Nilson, Animal Physiology  5-th Edition, Cambridge university press.   p 149כך גם בספר החי והצומח של א"י  - עזריה אלון חלק שביעי ע' 90. לגבי בעה"ח המכונה "שפן הסלעים"  אולי אין מידע מספיק היום. היינו לא מצאנו בספרות המדעית מקור המטפל בענין בצורה יסודית. בעצם לא ידוע לנו בשלב זה אם בתחום מדעי החי מקובל שבעל חי זה מוכר כמעלה גרה או לאו. קיימת האפשרות הפשוטה לגבי בעל חי זה שהיות והעלאת גירה אצל החיות הטמאות אינה מושלמת, נמצא הוא בגבול הקיצוני של העלאת גירה גרועה בכך שהוא עושה העלאת גירה כפעולה חזותית חיצונית גרידא. זו אולי הסיבה לכך שבמסכת חולין נט. נזכרו רק הגמליים כמעלי גרה. ייתכן והנושא מזמין מחקר מתאים שננסה לממשו. היינו האם בעל חי זה נוהג כמנהג הארנביים או לאו. יש סימנים לכך שייתכן וה-Hyrax  אכן מעלה גירה בצורה כל שהיא. זאת משום שהשגנו מידע המצביע על כך שיש לצואתו אופי שונה לפי העונות. כמו כן בספר "החי והצומח של א"י"  - עזריה אלון חלק שביעי ע' 234 נמצא כתוב שבלעיסתו יש העלאת גירה. וכן יעויין בספר "שיחת חולין" - אמיתי בן דוד עמ' ת"י על מבנה מערכת העיכול שיש בה דמיון מסוים לזה של מעלי הגרה. דבר זה בא גם לידי ביטוי בספרו של פרופ' יהודה פליקס - "מראות המשנה - החי במשנה" ע' 160, גם בבטאון התורני "קול התורה" ניסן תשנ"ו מובאת עדות תומכת מסוימת בכיוון זה. הדבר המניע ללעג של ד"א על אי העלאת הגירה של הארנבת והשפן הוא לא חיפוש האמת אלא מינות ואפיקורסות גרידא. שהרי לגבי הארנבת, שלגביה יש הוכחות לזיהויה, נכשל בהערכתו בוודאות מה שבא לידי ביטוי בהבדלים שבין המהדורות השונות של קונטרסיו המטפלים בעניין. מה שנשאר בידיו זה אך ורק דברי זלזול בהערכת התורה לבעל חי שאינו מזוהה עדיין בשום סוג של וודאות כ"שפן" המקראי. אם נשיג אינפורמציה מדעית נוספת הרי נעדכן את מי שיפנה אלינו בעניין. כהערת אגב יצוין שבעלי החיים המצוינים במקרא ושזיהויים ודאי, הרי התורה מדייקת בצורה מפליאה. לדוגמה (למעט השפן שאין זיהויו נהיר) הרי אין שום בעל חי בעולם כולו, גם לא בעולם החדש -  (אמריקה ואוסטרליה) שוודאי שלא היה מוכר למקבלי התורה, בעל תכונות כאלו מלבד בעלי החיים השייכים למשפחת הגמליים (כולל הגואנקו וצאצאיו המתורבתים מהרי האנדים שבאמריקה הדרומית וכלה בלמות הטיבטיות). גם החזיר הנזכר בתורה הינו היחידי הנזכר בתורה כמפריס פרסה ואינו מעלה גרה. הוא גם היחידי כזה במציאות. כך הוא המצב גם לגבי הדגים. יש כל הסיבות לכאורה להנחה שרק מיעוט מן הדגים היה ידוע למקבלי התורה ואח"כ לחז"ל. עם כל זאת כל בעלי החיים בעלי הקשקשים הם גם בעלי סנפיר בדיוק כפי שנפסק להלכה, היינו חתיכת דג לה יש קשקשת בידוע שהיא טהורה והדג ממנו נלקחה מצויד בסנפיר בוודאות. כמובן שאם ימצא דג שהינו מקושקש ואינו בעל סנפיר אין בכך סתירה לדברי התורה אלא רק מקרה פרטי בו חז"ל או

1.       התכוונו לבעלי החיים הידועים בעולם המדעי  של אז ואז גם אם יש חריג ניתן לסמוך על חזקת רוב גדול של בעלי הקשקשת.

2.        או יחול על המקרה  האמור בהקדמה  א.

 

לגבי המושג מעלי הגרה שבתורה יצויין שאין כלל הכרח לומר שרשימת בעלי החיים שאינם כשרים המעלים גרה מופיעים במקרא ממצים את עולם החי. כך גם לגבי החזיר המפריס פרסה שסועה. פרשנות כזאת אינה הכרחית, למרות שיש גישה פרשנית כזאת.

לדוגמה. נאמר בתורה- על כל דבר פשע על שור חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון האלהים ישלם שנים לרעהו (פרשת משפטים).

האם אין דין זה חל גם על גמל?! אנו מבינים את הרשימה שבפסוק כדוגמאות לבניית מודל מכליל. כך יש מקום מוצק לסברה שרשימת החיות בפרשת החיות הטמאות בונה מודל מכליל.

בתוספת לרעיונות דלעיל הרי ייתכן והשפן נמנה כך עקב היותו נראה כמעלה גרה באשר התורה מנתה מעלי גרה שאינם מעלי גרה מן הדומים יותר ועד הרחוקים יותר מהעלאת גרה. היינו הגמל אכן מעלה גרה אך אינו מעלה גרה מושלם באשר הוא מצוייד ב 3 קיבות בלבד שלא כמעלי הגרה האחרים הרגילים לכן גם תהליך העלאת הגירה שלו חסר מעט.

הארנבת מעלת גירה  חיצונית ואינה מצויידת כלל בקיבות כמעלי הגירה.

השפן הינו הגרוע שברשימה מבחינת העלאת גירה שלו ומעשיו הם בגדר דמיון של העלאת גירה.

 

טענה:

הרב שמשון רפאל הירש טעה.

 

תשובה:

עיין בהקדמות פסקאות א ב ג.

 

טענה:

בשו"ת "שרידי אש" טעה טעות לוגית.

 

תשובה:

א. עיין בהקדמה פסקאות א ב ג.

ב. בימינו יש להערת ה"שרידי אש" משקל. לו יצויר שבאמצעות הנדסה גנטית יצליחו להביא לעולם ארנבת "מתוקנת" בפרסות שסועות. הרי אז תעלה על הפרק השאלה האם הארנבת כשרה או לאו.

 

טענה:

משך עיבורם של בעלי חיים רבים המוזכר בחז"ל אינו תואם את הידוע לנו היום.

 

תשובה:

א. מוטציות שהתרחשו במהלך השנים ושינוי בתנאי החיים שינו תכונות זואולגיות בעולם החי. לדוגמה משקלו קומתו ואורך חייו הממוצעים של אדם בן ימינו סוטים באופן ניכר כלפי מעלה לעומת אדם ממוצע מלפני 100 שנה (למשל אורך חיי אדם ממוצע בימינו גדול בערך פי שתים המשקל גדול כנראה בכשליש והגובה בכ 15%).

ב.      הערכות חז"ל בתחום זה לא היו מדוייקות פחות מן ההערכות הזואולוגיות שהיו מקובלות בעולם המדע היווני. כנראה שהם דייקו יותר.

 

טענה:

יש לבדוק את המציאות כדי להעריכה.

 

תשובה:

א. בעל ד"א עצמו יודע (כי ציטט זאת) שאלו הם דברי הרמב"ם (יעויין רמב"ם הלכות קדוש החודש יז כד וכן "מורה נבוכים" ב ח, וכן יג יד) ובנו (מאמר אודות דרשות חז"ל המודפס בתחילת "עין יעקב") וכן דברי הרב ישעיהו מטראני תשובה סב וכן דברי הרמח"ל בספר "תבונות" ומה לו כי ילין.

ב. בכל תחום מדעי יש ניתוחים רבים המבוססים על ספרות ולא על בדיקה בשטח. הנחת הניתוחים הללו היא שהעבודות המופיעות בכתובים היו בדוקות היטב ולכן אין צורך לבודקן.

ג. ההנחה לכאורה בטענה הינה שבמדע יש רדיפת האמת לאמיתה. אולם יש אנשי מדע רבים שנתקלו בעוינות של הקהילה המדעית שלא רצתה לבדוק עובדות אם לא תאמו את תפיסת העולם המקובלת. דוגמה לכך היא הרדיפה של הקהילה המדעית כלפי הפרופ' עמנואל ווליקובסקי [שהיה איש מפתח בתולדות האוניברסיטה העברית -פרטים אודותיו ופעלו פורסמו ע"י האוניברסיטה העברית בניסן תש"ס בכתב העת של בוגרי האוניברסיטה ע'32] ולא היה כנראה דווקא יהודי שומר מצוות שטען שהאמור בתורה בעניין יציאת מצרים מתאים לממצאים על פני כל כדור הארץ במקומות שונים ואף הוכיח זאת. ניתן להזכיר את הניתוחים המדעיים שנעשו בזמנו על ידי מדענים שפעלו מטעם חברות הטבק אשר מצאו שאין סיכון ממשי בעישון. כך גם בדבר הנכונות לקבל תוצאות מחקריות אודות הבדלים גנטיים בין רמות המשכל של גזעים אנושיים. הקהילה המדעית מטעמים של הומאניסטיקה, דמוקרטיה, שוויון, תקציבים ומקובלות חברתית לא הייתה מוכנה לאשר את הממצאים ולתת במה כל שהיא לדיון בממצאים הגזעניים הללו. בס"ה המדע אינו תחום צרוף של חשיבה טהורה. יש בו קנוניות, אינטרסים כספיים, קבוצות לחץ ואף השקפות פילוסופיות שאין בינן לבין מדע ולא כלום. הרעיון שמדענים אינם טועים מופרך. יש ביניהם "הטועים" בכוונה.

ד. מדברי בעל ד"א משמע שחכמי ישראל אכן בדקו והגיעו למסקנה שיש שגיאות בתחשיב זמן כניסת ויציאת שבת. ידוע היטב לכותב שנפוצה למדי היום השיטה להחמיר ביציאת השבת כרבנו תם, היינו כדי הילוך 4 מיל לאחר השקיעה (72 – 96 דקות).  שיטה זו מציגה דעה הלוקחת בחשבון את טענות ד"א. כך שאין בדברי ד"א חידוש.

ה.יעויין בהקדמה א ב ג ה.

גליון מס' 4.

 

טענה:

לחז"ל הייתה תפיסת עולם אסטרונומית שגויה.

 

תשובה:

א. השקפות אסטרונומיות של העולם העתיק היו אלו שעמדו לפני בתי הדין האחרונים בישראל. התוקף הרב שיש לסנהדרין היא הסיבה לאי שינוי הפסיקות בהתאם לחידושי האסטרונומיה היותר מאוחרים. אין בנקיטה בדרך זו על ידי שלומי אמוני ישראל שגיאה כיוון שהתורה מצווה להישמע לסנהדרין והנשמע לו פטור מענישה ולהיפך.

ב. השקפת עולם מדעית היא בגדר דבר חולף. גם בימינו יש נושאים מדעיים שהתבררו כטעות ויש בוודאי כאלו שיתבררו כטעות בעתיד. לכן זניחת הפסיקה האחרונה של  הסנהדרין בנושא זה צריך שתישקל בכובד ראש. דיון כזה צריך שיעשה על ידי הסנהדרין החדשה שתיכון במהרה.

ג. הנכון הוא שיש תיקונים  לחומרה הלוקחים בחשבון את מה שהתפתח במדע מאז, כמו שיטת רבנו תם ביציאת השבת.

ד. ד"א בעצמו מפנה לרפרנסיה שממנה משתמע שבנושא זה היו חילופי דברים בין גדולי ישראל שהתלבטו בין התוקף של המדע העדכני לבין תוקפם של דברי הקדמונים. אם כן מה לו כי ילין?!

 

טענה:

הרקיע אינו כיפה. מחשבה כזו היא הבל מוחלט.

 

תשובה:

לא ברור ממה נגזרת המילה "כיפה". האם מן השרש "כפף" או שהמילה "כיפה" נגזרת מן המילה "קפלוס" היינו "ראש". בכל מקרה מדובר בעקימה רציפה כדוגמת כדור. הראש ביסודו כדורי למדי. לכן המילה כיפה עשויה להתפרש ככדור או כקטע של כדור. הרקיע, או הרקיעים, לפי התפיסה המודרנית הוא בעצם היקום כולו. אין לנו ידיעה ברורה על המבנה של היקום כולו. הדעת נותנת שיש לו צורה הנוטה להיות כדורית כדוגמת כל הגלקסיות וצבירי הכוכבים. אשר על כן יש מקום איתן לסברה שהרקיע הוא דמוי כיפה (כדור) בכל מקום בו צופה האדם אליו.

 

טענה:

השמש אינה עוברת דרך הרקיע.

 

תשובה:

באמירת ד"א מונחת ההנחה שחז"ל חשבו שהרקיע אינו היקום כולו. כמו כן מונחת ההנחה שחז"ל סברו שכדור הארץ אינו חלק מן היקום. לכך אין ראיה. ההנחה מניחה את המבוקש. לכן הרעיון לפיו השמש עוברת דרך עובי הרקיע אינו שגוי. היינו, היות והשמש עוברת את קו האופק הרי תמונת כיפת השמים של הפרט תכלול גם את גוף כדור הארץ. או אז אכן השמש נמצאת בעובי הרקיע. סימוכין לכך שחז"ל סברו שאכן השמש עוברת מתחת לארץ ולכן משתמע שכיפת השמים כוללת את כדור הארץ נמצא בהלכות "מים שלנו" שו"ע אורח חיים תנה.

 

טענה:

זמני היום והלילה נקבעים על פי סיבוב כדור הארץ סביב צירו.

 

תשובה:

אכן זו ההנחה המקובלת. הנחה זו עדיין לא סותרת טענת חז"ל. חז"ל קיבלו את ההנחה שהארץ סובבת סביב צירה כי הודו בכך לחכמי יוון. פסחים דף צד עמוד ב "אמר רבי: ...ונראין דבריהן מדברינו". וכן מצינו בדברי הרמב"ם "מורה נבוכים" חלק ג פרק י"ד. ד"א מתכוון אולי לטעון שלא עובי הרקיע הוא המפריע לאור השמש. אבל אז תשאל השאלה מי אמר שחז"ל לא כללו את כדור הארץ בעובי הרקיע בהיותו מעבר לאופק?! הדבקות של רבנו חננאל בהסבר המתקבל בעיניו לדברי חז"ל היא מן הבחינה המשפטית היהודית מוצדקת. הואיל ואין סנהדרין אין אפשרות בשלב זה לשנות פסיקות קודמו.

עם כל זה, יש לזכור שבלשון השוטפת מדברים על פי הנצפה בפועל ולא על פי השיקולם התיאורטיים הידועים. אין  פגם באמירה "השמש זרחה" למרות שמה שקרה בפועל, על פי המדע הנוהג, הוא "הארץ הזדרחה".

 

טענה:

הגאון רבי אליהו בפסיקתו, גרם לכך שכל ישראל הם בגדר מחללי שבת.

 

תשובה:

ד"א לא למד מסכת הוריות. המציאות לפיה כל ישראל שוגים בהלכה על פי הסנהדרין מטופלת היטב. לכשתקום הסנהדרין אם תתברר שגיאה יהיה בה הטיפול ידוע. שגיאה יכול שתהיה ח"ו גם בענייני עבודה זרה. בשלב זה, אם אכן יש טעות אזי, כנראה, ישראל, במקרה הגרוע, יחשבו רק כאנוסים הפטורים מכל.

 

טענה:

רק העיון והבדיקה הניסוי והתצפית הם הדרך אל המציאות האמיתית.

 

תשובה:

המשפט סתמי וסותר מיניה וביה. הרי ייתכן והעיון יביא למסקנה הפוכה מן התצפית. כל העוסק במדע יודע זאת. מלאכת האדם היא לבנות תמונת עולם הלוקחת בחשבון את התצפיות הידועות ואלו שהיו, כמו תצפיות אודות ליקויי חמה במהלך ההיסטוריה האנושית ותצפיות ששים ריבוא במעמד הר סיני וכיו"ב כדי לבנות תמונת עולם מדעית והתנהגותית מתאימה.

גליון מס' 5.

 

טענה:

חכמי ישראל היו נחותים בידיעות האסטרונומיות הבסיסיות.

 

תשובה:

א. ד"א לא התייחס כלל לשאלה מה היו אמצעי המדידה של הבבלים שהביאו אותם להישגיהם. עד היום לא ידוע מה היו אמצעים אלו. אמצעים אלו נחשבים גם יחסית לימינו כמעולים. אם יש עדיפות לאסטרונומיה הבבלית הרי היא לכן תמוהה. הבעיה בקביעת אורכו המדויק של חודש אינה מתמצית בחילוק הזמן שבין ליקוי חמה אחד לחברו, אלא, במדידת הזמן שבין הליקויים. ליתר דיוק יאמר שגם מדידת מועד הליקוי אינה דבר פשוט כלל ועיקר. ניתן להבחין בנקל בליקוי, אולם קשה מאוד לדייק באבחון מצב דומה בליקויים שונים עד כדי דיוק שיתן אח"כ שגיאה אפסית. לכן ייתכן מאוד שהבבלים קיבלו ידע באסטרונומיה מחכמי ישראל שעסקו בחישוב חדשי השנה לצרכים מעשיים חיוניים עוד הרבה לפני המאה ה-5 שלפני ספירת הנכרים (קרוב לאלף שנים לפני כן, זה אינו ותק של מה בכך). לכן מסקנתו של ד"א שחכמת התכונה בענייני חישוב תנועת הלבנה הייתה של הבבלים לפני הישראלים אין לה על מה שתסמוך. הדעת נותנת בנסיבות אלו שההפך הוא הנכון. מה שכתוב בגמרא משקף בסופו של דבר את כל חכמת הדורות הישראליים שלפני תקופת הגמרא. ייתכן מאוד שהדיוק הרב של חכמי ישראל הושג דווקא בנבואה. עובדה שאין לנו מושג כיצד נמדד הזמן הנקוב הזה לא על ידי הישראלים ולא על ידי הבבלים. לא היו אז שום אמצעים ידועים להערכות מדויקות כאלו של הזמן. מצינו מקורות יהודיים עתיקים ביותר על ידע מרחיק לכת בחישוב הזמנים. בתוספתא ברכות פא מצאנו חלוקת השעה ל 13824 רגעים. ובכן בה בשעה שאנו נוקבים בחלוקת הזמן הבבלית לפי 1080 חלקים היינו דיוק של שלוש שניות ושליש השניה. הרי במקורותינו אנו מוצאים דיוק של רבע שניה. בזאת מוסברת המסורת בעם ישראל שחכמה זו עברה דווקא מישראל לעמים. ד"א עצמו מביא בקשר לכך את דברי הרמב"ם בהלכות קדוש החודש יז כד.

ב. מתוך הדברים משתמע שד"א משתמש לניגוח בנושא שהוא עניין בין חכמי ישראל במסגרת מלחמתה של תורה. אין בדבריו חידוש אלא חזרה על דברים של חכמי ישראל במחלוקותיהם עם חכמי ישראל אחרים.

ג. עיין בהקדמות.

ד. ד"א מתעלם מן הידע האסטרונומי של חז"ל שלפי הנראה היה נחלתם ולא נחלת האסטרונומים הנכרים. לדוגמה חז"ל ידעו שהשמש נמצאת בנרתיק המונע את חומה מלכלות את העולם (בראשית רבה פ' ו'). האם מצא ד"א ידע כזה אצל האומות?! כך גם לגבי תחזיות בענייני כוכב השביט האלי (הוריות י), וכן לגבי כוכבים לא מאירים - מה שקרוי היום "חורים שחורים" (פסחים ב.). גם בזהר (ויקרא י) מצאנו ידיעות על סיבוב כדור הארץ הרבה לפני קופרניקוס והאסטרונומים של העת החדשה. גם בתורה מצאנו ידיעות שלא היו ידועות לחכמי האומות. כמו למשל מספר הכוכבים. בימי הבבלים וקודמיהם, בלעדי מכשירי המדידה האופטיים, נראו בתנאי ראות טובים רק כ 6000 כוכבים זאת בשעה שהתורה מתייחסת למספרים אדירים לאין ערוך, כפי שידוע לנו אפס קציהם היום (בראשית טו ה, כב יז, כו ד, שמות לב יג, דברים א י, י כב, כח סב נחמיה ט כג, דה"א כז כג, תהילים קמז ד). ברדיפתו למצוא שגיאות בדברי חז"ל, הוא נמצא ממעיט שלא כדין מכבודו של עם ישראל ואף נמצא מתחבר לשונאי ישראל. לא פלא הוא שבין אנשי ד"א יש המופיעים בהפגנות עם ערבים שונאי ישראל בדרישתם לבעלות על ארצנו.

 

טענה:

בברייתא שהביא אבן עזרא יש חשוב חודש לבנה שונה מחשוביו של רבן גמליאל ולכן רבן גמליאל אינו משקף מסורת עתיקה בעם ישראל.

 

תשובה:

הברייתא הזו היא לפי שיטתו של שמואל. שיטה זו לא נתקבלה להלכה באשר היא חסרה 73/1080 של שעה היינו לפי שעונינו שווים ל4.05555 דקות. המעיין בלשון הברייתא יווכח בנקל שמדובר בקרוב על בסיס עגול של חשבון שעות שהרי התנא ציין את אורך החודש בשעות בלבד. לכן בעצם גם שיטת שמואל אינה שגיאה אלא אומדן גס המתאים לנושאים מסוימים כמו כל אומדן גס בכל תחום. בעצם כל אומדן עשוי להתברר כגס. תלוי מה היא מטרתו.

 

טענה:

חלוקת השעה לתתר"ף (1080) חלקים אין לה אח ורע ומכאן ראיה שחז"ל לא ידעו אסטרונומיה היטב, שהרי אמצו שיטת חישוב זו מן הנכרים.

 

תשובה:

א. אמוץ חלוקת השעה לפי שיטות המקובלות בין גויים אין בה ראיה לאי ידיעה. וכי מי שנוקב היום בתאריך לועזי בהכרח אינו יודע את התאריך העברי?!. אתמהה!

ב. מצינו מקורות יהודיים עתיקים על ידע מרחיק לכת בחישוב הזמנים, חישוב מדויק יותר מזה של הבבלים. בתוספתא ברכות פא מצאנו חלוקת השעה ל 13824 רגעים. ד"א הביא מקור זה בעצמו בקונטרס זה. משום מה "שכח" זאת כשניסח את תואנתו.

 

טענה:

בדברי רבן גמליאל יש טעות. הנוסח בבבלי ראש השנה כה. לפיו אין חידושה של הלבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים הוא נוסח משובש בגמרא.

 

תשובה:

זה שבגמרא יש שיבושים אינו חידוש (עיין בהקדמה ג). ד"א משול שוב, במקרה הטוב, לאחד ממגלי אמריקה בימינו. הגמרא שם במקום אומרת במפורש שלעיתים בא בארוכה ופעמים שבא בקצרה. אם היה זה המינימום לא היה מובן כל מהלך הסוגיה. שהרי שם בסוגיה מצאנו שהירח בא גם בפחות ממשך זמן זה. פוסקי הדורות נזהרו לצטט את לשון הגמרא כהוויתה כאשר אין מקור סותר. זהו כלל ברזל בכל שימור מסורת. עליך להעביר את הלשון כהוויתה כל זמן שאין בידך מסורת מילולית בדוקה אחרת. זאת למרות שידעו היטב את הזמן האמיתי. אין ספק שעקב התנודות הגדולות של אורך חדש הלבנה האסטרונומי היו למעשה עדויות מידיות לפני רבן גמליאל של חודש קצר בהרבה מן המצוטט. פסקו של ה"משנה ברורה" אכן משקף זאת. היינו, הציטוט חייב להיות מדוייק שהרי אחרת לא תישאר אבן על אבן במסורת הכתובה של תורה שבע"פ. מצד שני פסק ההלכה מתייחס לממוצע באשר עד לממוצע יש מקום להניח שלא ניכר עדיין פחיתת הלבנה. שהרי ההלכה היא שעלינו להחזיק את הרוב כמקור לדין (לפי הכלל ההלכתי רובו ככולו) ברוב המקרים אורך החודש אינו עולה על 29.5 ימים ותשצ"ג חלקים (ואף אינו יורד ממנו).

 

טענה:

חז"ל לא הבינו מה בין מולד אמצעי לאמיתי.

 

תשובה:

ד"א נתפס ללשון הפורמלית של ה"משנה ברורה" בשו"ע סימן תכו כדי להסיק מסקנות מפליגות. לפי הערכתו, בעל ה"משנה ברורה" פסק הלכותיו בלי לדעת ולהבין את פשט המקורות בגמרא. הרי בגמרא נאמר שם מפורשות שמהלך הירח אינו יציב.

 

טענה:

חכמינו קבלו את הידע האסטרונומי מן היוונים.

 

תשובה:

א. מה הרע בכך. מקוים בהנהגה זו הכלל - איזה הוא חכם הלומד מכל אדם. האמת הדתית אינה מנותקת מן הידע הכלל אנושי. מצד אחד מלין ד"א שאיננו לומדים מאחרים (יעויין קונטרסו מס. 6) ואילו כאשר הדבר נעשה הרי הוא טוען שזו הוכחה לנחיתותם של חכמינו. ראוי שישתחרר מן השנאה העצמית שחלה בה.

ב. עיין בהקדמה ב'.

ג. עיין בתשובות לטענות הקודמות.

ד. הרי ד"א בעצמו העריך שהיוונים קנו חכמתם האסטרונומית מן הבבלים. מנין לד"א שהבבלים לא קנו חכמתם מן העברים?!

גליון מס' 6.

 

טענה:

הכיצד אנשי תורה בימינו מעיזים לעיין בספרים מדע חיצוניים.

 

תשובה:

א. העיסוק בחכמות חיצוניות היווה מאז ומעולם בעיה. מחד, העיון בחכמות חיצוניות חיוני להבנת סוגיות רבות בחכמת ישראל, מאידך, העיסוק בחכמות אלו כרוך, מטבע הדברים, בהטמעה לא מודעת של מושגי בסיס השקפתיים בעיתיים, באשר הגויים העוסקים בהם לוקים באמונות תפלות רבות. כמו"כ ההיקף של החכמות החיצוניות תופח והולך. העיסוק בהן, כך שהעוסק יגיע לרמה מקצועית טובה, עשוי לגזול זמן רב עד כדי אובדן הקשר היציב והמוצק לתורתנו. הרוצה לעיין בסוגיות אלו לעומקן יעיין בספרו של רקטור "ישיבה יוניברסיטי" בארה"ב הפרופ' לאם - "תורה ומדע". המעיין בספר ימצא אוסף נרחב של דעות חכמי ישראל לכאן ולכאן. כמובן אין כאן הכוונה לחייב או לשלול את מסקנתו של הרקטור המכובד שפעל בפועל בכיוון של שילוב. האירוניה הנשמעת בדברי ד"א מנגנת בדיוק על המיתר המתוח בין שתי דעות, בין זו הגורסת שיש לעסוק גם במלוא ההיקף במדע לבין זו הגורסת שיש להניח את העיסוק האינטנסיבי במדע באשר עיסוק בתורת ישראל בטהרתה יש לו עדיפויות השקפתיות וכיו"ב. אין כוונה כאן להכריע בין הדעות. עם כל זאת מעולם לא נמנעו חכמי ישראל להזדקק ל 7 חכמות כשהיה בהן צורך לפתרון בעיה הלכתית. לכן, התמיהה של ד"א על הזדקקותם של לומדי תורה בימינו לעיון בספרות מדעית זו או אחרת, בבסיסה, במקרה הגרוע, הינה התחזות כוזבת, ובמקרה הטוב, דעות קדומות השוכנות בראשיהם של עורכי ד"א.

 

טענה:

חכמי הדורות המציאו את המושג "תקופת רב אדא". ראיה פשוטה שזו המצאה גרידא הינה שלא מצאנוה בכל הגמרא.

 

תשובה:

אכן נושא העיבור הוא בבחינת חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, עם כל זה הוא כרוך היטב במושג עתיק - "סוד העיבור", לכן אין פלא שלא העלו על הכתב בגמרא דבר האמור להישמר בסוד. חכמתנו ובינתנו היא בכך שיצרנו לוח שיטתי מוצלח המשלב יפה את התנועות השונות של השמש הירח וכדור הארץ, שלושת גרמי השמים היסודיים בחיי האדם עלי אדמות, המתנהגים בצורה לא תואמת ולא יציבה, כך שהם יתאימו יחד למסגרת אסטרונומית ומתמטית לאורך זמן רב מאוד.  אין אף אומה אחרת שהצליחה לסגל לעצמה דבר כזה למעשה.

 

טענה:

יש בלבול רב בדברי חז"ל והפוסקים הבאים בעקבותיהם בקשר לקביעת הזמנים להלכה.

 

תשובה:

אילו עיסוקם של חז"ל היה בחיקור ופיתוח השקפות אסטרונומיות גרידא הרי אז היה בדברי הביקורת טעם. הבעיה היא שאת כל הידע האסטרונמי היה צריך לתרגם לשפת המעשה, היינו תאום הלוח וההלכות כך שהן תעמודנה במבחן האסטרונומיה. מטבע הדברים, היות ומדובר בשתי דיסציפלינות שונות מאוד הרי כל פתרון יזמין בקורת. ד"א שכח מתלמודו הרבה. בס"ה הרבה מאוד הלכות נקבעות לא לפי המציאות אלא לפי תודעת האדם. כך בדיני טומאה וטהרה וכך גם בדינים רבים אחרים. גישה זאת מתבררת היום כתופסת בעיקר בחקר חלקיקי היסוד של החומר. ברכת החמה על פי קריטריונים הלכתיים עגולים וכיו"ב, לאורך גלותינו המרה אין בה טעם לפגם. יש להניח שבבוא היום תידון הסוגיה שוב.

 

טענה:

אנו חוגגים את חג הפסח שלא במועד המותר להלכה.

 

תשובה:

הרב ד"ר יונה מרצבך זצ"ל שהיה ראש ישיבת "קול תורה" ומתימטיקאי בהכשרתו האקדמית עסק בנושא הלוח העברי בהעמקה מיוחדת. הוא הוכיח במאמר מסודר שסטייה עד 44 יום עדיין אינה חריגה הפוגעת בהלכה של עקרון "חודש האביב". לכן אין עדיין סטייה הפוגעת באמור בתורה. יעוין ב 16 מאמרים שכתב בנושא זה (בנו הפרופ' עלי מרצבך מהחוג למתימטיקה באוניברסיטת בר אילן ודאי יסייע למתעניין בנושא ברשימת המאמרים ומקומות פרסומם) במיוחד בספר "עלה יונה - אסופת מאמרים וכתבים" תשמ"ט. העובדה שאנו מגיעים כעת לתקופת הדמדומים של טווח הלכות קדוש החודש מלמדת כנראה שבית דינו של הלל השני שתקן את הלוח זכה במעשיו להשראת שכינה בחזותו את טווח הגלות הארוכה והמרה האחרונה, האמורה להסתיים לפי כל הנראה, בדורותינו - דורות עקבתא דמשיחא.

גליון מס. 7.

 

הקדמה:

 

לענין טומאת הנידה. טומאה אינה נושא המצוי בתחום חקירת מדעי הטבע. זו היא הערכה רוחנית שלילית. אין בין טומאה וטהרה מחד לבין זוהמה ונקיון מאידך ולא כלום. תיתכן טומאה בתנאים נקיים זכים ומעוקרים ותיתכן טהרה בתנאי רפש.

 

טענה:

המושג "נידה" משמעותו  - הרחקה והשפלה.

 

תשובה:

א. נכון שהכינוי הוא כינוי של הרחקה אך אינו ביטוי של השפלה. הוא מבטא רעיון דומה לרעיון המקובל היום בבתי חולים כלפי חולים החולים במחלה מדבקת - חדר בידוד. כשם שחדר בידוד אינו בא לבטא השפלה כך גם המושג נידה.

ב. המילה נגזרת לפי הנראה מן המילה נד (כמו נע ונד) ומשמעו שהאשה נודדת ממשכנה הקבוע בשיתוף עם בעלה. יוצע למעיין לבדוק במילונים אם יש מי שמסביר את המילה כהשפלה.

ג. בתורה שהינה המקור הראשוני לא נזכר התואר "נידה" לאשה במצב כזה אלא "דוה" שמשמעה "חולה". 

 

טענה:

הרחקת בני זוג אוהבים הינה גזירה רעה.

 

תשובה:

א. אכן זו גזירה. הביקורת המופנית לנוהג זה ממנה משתמע שזו גזירה רעה דווקא, סומכת על מחשבותיו העקרות של ד"א ותו לא. ד"א סבור שקשר רצוף מועיל לאהבה בין בני זוג. ראיות מחקריות לטענה זו אין. זו היא בס"ה, בשלב זה, סברת כרס של ד"א.

ב. התורה סבורה ההיפך. היינו הרחקה עונתית בין בעל לאשה מביאה תועלת לקשר שביניהם. הקשר בין בני זוג תלוי מאוד במתח שביניהם. מתח זה נוגע לאחד מן היצרים היותר בסיסיים של האדם - יצר המין. כמו כל יצר, סיפוקו וזמינותו במידה גדושה נוטל את טעמו. ילד האוהב ללקק גלידה יקוץ בה אם יקבלנה בלי גבול. כך כל היצרים. הדבר בא לידי ביטוי במאמר חז"ל - אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב (בבלי סוכה נב:) זהו מושכל פשוט הידוע ומובן לכל בר דעת. להשקפה זו, שלא כמו להשקפת ד"א, יש תימוכין במחקרים שנעשו בענין כבר מזמן: 1979 -The New Sex Therapy H.S. Kaolan  -On Sexual Apathy in the Male in An Analysis of  Human sexual Inadqacy N.Y. 1970

ג. הובא לידיעתנו על דוגמה הסותרת את טענת בעל ד"א. העורך האחראי של הקונטרסים הללו התגרש מאשתו לא לפני שכל בני משפחתו התפקרו.

 

טענה:

דם הווסת הינו דם רגיל כמו דם מהאף או מן הקיבה.

 

תשובה:

א. דם הווסת אכן בא ממערכת הדם הכללית כמו כל דם מכל פצע אחר. אולם דם הבא מן הרחם, במיוחד בעת המחזור החודשי, קשור קשר בל ינתק בהפרשות הורמונליות המתרחשות ברחם. הוא מלווה בתהליך של ניקוז שאריות של רקמות המעטפת הפנימית של הרחם וכן ריר מבלוטות שברחם. בידינו מסורת שחז"ל בזמנו, ידעו להבחין בין דם הנידות לדמים אחרים אף על פי שבאו מאותה מערכת דם ולא בכדי. בימינו אבדה המסורת לשיטות האבחנה.

ב. יש כל הסיבות הטובות לחוש לכך שדם הווסת וטומאת האשה בנידתה מזיקים לבריאות ואילו שמירה על דיני טהרת המשפחה מועילים לבריאות. השוואת אוכלוסיות נשים יהודיות לפני 80 שנה בעת שהן שמרו כולן על טהרת המשפחה לעומת נשים מבני עמים אחרים מוכיחה שהראשונות חלו פחות במחלות ממאירות בצורה מובהקת.

.1921 NonSurgical Treatment of Cancer Prof. L. Duncan Bulkley  The Relative Infrequency of Cancer of the Uterus in Women of the Hebrew Race July 1919.

ג. סכנות הזיהומיות שבקשר מיני בעת הווסת ידועות כבר מזמן. יעויין למשל בספר: מחלות נשים, ד"ר אריה סדובסקי 1949.

ד. שמירת טהרת המשפחה לא נעשית על ידי שלומי אמוני ישראל מטעמי פסיכולוגיה, היגיינה, רפואה וכיו"ב, אלא משום שזו גזירת מלכו של עולם.

 

טענה:

חז"ל האמינו באמונות הבל בדבר ההיזקים של דם הווסת.

 

תשובה:

האמונה הזו אינה אמונת הבל. היא מופיעה בכתבי עת מדעיים מלפני לא כל כך הרבה זמן: 1924 Journal of Pharmacological and Experimental Therapeutics  Vol 22, A Pharmacological Study of Menstural Toxin. Prof. David J Macht.כמובן שיש מקום לבדקה מחדש.

 

טענה:

הטענה "דם נעכר ונעשה חלב"  היא טענת הבל.

 

תשובה:

הדבר כלל אינו הבל. הלגלוג הוא הוא מעשה ההבל. לפי הנראה יש בו גם ניסיון להונאת דעת של קוראי הקונטרס ד"א. המקור לחלב האם הוא, בעל כורחם של דברים, מערכת הדם שמספקת את חומרי המזון המזינים את תהליך יצירת חלב האשה. ברור שחלק מן הנוזלים שבדם  הופכים להיות חלד. אין פשוט מקור נוזלי אחר היכול להזין את התהליך.

 

טענה:

הרמב"ם לא ידע לאשורה את הפיזיולוגיה של הווסת.

 

תשובה:

א. עיין  בהקדמה א'. הבנת הרמב"ם את תהליך הווסת אינה משנה את ההלכה שנקבעה בנושא זה בתורה.

ב. ד"א מתבסס בביקורתו על שמות מושגים השונים בימינו לעומת ימי הרמב"ם וחז"ל. יעויין בהמשך.

 

טענה:

חז"ל טעו במה שקבעו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה (נידה כח.) שהרי הכרומוזומים הם הם הקובעים זאת.

 

תשובה:

א. הנושא נמצא במחלוקת בגמרא במסכת נידה בסופה. שם יש דיעה שתפילה היא זו המועילה. מחלוקת "דומה" נתגלעה גם בין אנשי המדע שניסו לחקור את הנושא כאשר חלקם טענו שמועד הביוץ קובע ויש מולם שטענו שאין לו השפעה.

ב. הקביעה שהכרומוזומים הם ורק הם בלבד הקובעים את מין הילוד אינה נכונה. קביעת מין הילוד חשודה להיקבע על פי גורמי רקע חשובים נוספים כלהלן:

·        ההבדלים במהירות התנועה של תאי הזרע לפי מינם (מהירות זו שונה).

·        ההשפעה הפונקציונלית של מצע הרקע בו מצויים תאי הזרע על תאי הזרע לפי מינם.

·        עמידותם של תאי הזרע לפי מינם בתנאי סביבה שונים.

·        משך החיים של תאי הזרע לפי מינם.

·        גודל תאי הזרע לפי המין.

·        מועד הביוץ יחסית למועד ההפריה.

·        כמות שכבת הזרע וטיבו.

·        כושר ההפריה של תאי זרע ממין שונה.

יש להניח שיש עוד גורמים. יעויין:

How to Choose The sex of  Your Baby, Landrum B. Shettles M.D.,Ph.D

 and David M.Rorvik pp 62-99 1989

וכן ד"ר עמל בר טל רוזין, המדריך הישראלי להריון ולידה בהוצאת זמורה-ביתן ת"א 98 (למניינם) ע'32-31 שם  צויינו שיקולים אלו בפשטות כמציאות ידועה.

מסתמן הרעיון המתבקש שמדובר לכאורה בשרלטנות דעתנית.

ג. לא מצאתי את המקור לדברים, אולם, זכור לי שבמחקר שנעשה בין טייסי קרב התברר שלטייסי קרב (טיפוסים גבריים יותר מאחרים) יש באופן מובהק יותר בנות מבנים. כמובן שנושא זה צריך שייבדק גם על פי השיקולים דלעיל.

ד. יש ראיות נסיבתיות ברורות לכך שבפועל מלבד הכרומוזומים יש עוד גורמים המשפיעים על מין הילוד.ידוע, היטב שתאי המין של הגבר נוצרים על ידי חלוקת התאים במועד שלפני ההפריה. חלוקה זו אינה חלוקה רגילה אלא מינית. היינו מחצית מתאי המין נושאים את הגן x הקובע שהנולד מהם תהיה נקבה ומחצית את הגן  y הקובע שמין הילוד המופרה ממנו יהיה זכר דווקא. לכן גם מחצית התאים הללו יולידו זכרים ומחציתם נקבות. וראה זה פלא, מתברר שיותר ממחצית הילודים הם זכרים. מדובר בפער מובהק של אחוזים על פני מדגם של מיליונים מה שמבטיח למעשה מובהקות מוחלטת. לדוגמה בשנתון הסטטיסטי מס. 40 (1989 למנינם) עמוד 75 לוח ב/20 בגיל 0 נרשמו 50.8   אלפי זכרים  ואילו נקבות 48.5  היינו יש כ 5% זכרים יותר מנקבות. לכך מצטברת הסטטיסטיקה לפיה אחוז הנפלים ממין זכר גבוה בצורה מובהקת יותר מזה של הנקבות. משתמע ללא ספק שיש עוד גורמים המשפיעים על מין הילוד בניגוד לבטחונו המעושה של ד"א.

 

טענה:

בדברי חז"ל יש ערבוביא ואי הבנה במבנה הרחם ודיני טומאת נידה.

 

תשובה:

א. עיין בהקדמה א ב ג.

ב. יעויין בישוב הקושיות בנושא זה במאמרים :

"אסיא" כרך סא-סב ד"ר מרדכי הלפרין על משמעות המושג 'רחם' בלשון חז"ל ע' 105-109. כרך סג-סד

פרופ' יהודה לוי - משל משלו חכמים באשה... ע' 169-176 הרושם הוא שמשם עובדו דברי הבקורת החסרים של ד"א.

 

טענה:

לחז"ל היו אמונות תפלות במאגיה וכשפים ויחסו אותם לאשה נידה.

 

תשובה:

אמנם יש מחכמי ישראל שלא האמינו בכשפים אך רובם סברו שיש בהם ממש. ד"א לא בדק בניסויים אם למאגיה, כשפים וכיו"ב יש השפעה כל שהיא בעולם. הדברים שכתב הם בגדר תחום האמונות המקובל בימינו בין אנשים הנחשבים משום מה למשכילים. יש לשער שלא נעלמה מד"א העובדה שנושא הכוחות העל טבעיים אינו רק בתחום החשיבה של קדמונינו אלא גם בתחום החשיבה של מרבית העמים מאז ימי קדם ועד היום הזה ממש. פארפסיכולוגיה נחקרת היום באוניברסיטאות מכובדות באשר תופעות רבות בתחום זה נחזו מבלי יכולת להסבירן אלא בגישה טרנסצנדנטית. פאראפסיכולוגיה הוא ענין שתופס מקום בעל משקל. לא מתביישים לעסוק בכך גם מדענים מן השורה הראשונה, כמו למשל חתן פרס נובל לפיסיקה  B.D.Josephson (יהויין בדד כרך 5 ע' 50 ). הספרות המחקרית בנושא זה רחבת היקף להלן לקט חלקי:

-פאראפסיכולוגיה וכוחות הנפש ספר הספיריטואליזם - ח. גולדגרט

-החיים לאחר המוות - סקוט רוגו

-גוף ונשמה - כנ"ל

-בחיים כמוות - ד"ר קנת רינג

-חזרה מן המחר - ד"ר ג'ורג' ריצ'י

ניתן למצוא לקט רחב של מקורות בנושא בספר "מסילות לאמונה" - יוסף גבאי.

יצויין שכתבה על פיתוח שיטה פסיכיאטרית המבוססת על  גלגול נשמות פורסמה בין השאר במוסף ה"ארץ" בתאריך 23 אוג. 02 למנינם עמ' 48. הכתבה נבחרה על ידי מש. הבריאות להפצה בין גורמי הבריאות בארץ.

אילו היה ד"א מסתמך על מחקרים מדעיים מסודרים המפריכים אמונות "תפלות" אלו היה אפשר לקבל את הביקורת ברצינות. בשלב זה מדובר כנראה שוב בשרלטנות דעתנית. לעת עתה יש הוכחות רבות מדי לכך שלא כל הכוחות הפועלים בעולמנו אכן ידועים. ההופעות של אורי גלר ודומיו הם רק בגדר קצה קרחון.

 

טענה:

טענת הזהר לסילוק השכינה במקום הנידה (שצוטטו ע"י הרב ע. יוסף) גורמת לסילוק כבוד ד' ממקומות שונים ולכן כבודו לא מלא עולם...

 

תשובה:

א. ד"א לא למד להבחין בין כבוד ד' לשכינתו. השראת שכינה היא מדריגה גבוהה יותר של תחושת מציאות ד' מזו של כבוד ד'. היא קשורה למידת המלכות היינו המידה היותר תחתונה ויותר חשובה בהגות המקובלים.

ב. בנושא זה יש דעות שונות בין הפוסקים ויש שאינם סוברים כר' ע. יוסף.

ג. הזלזול של ד"א נובע מחוסר אמונה במושגי טהרה וטומאה בלבד ולא מתחום הדעת.

ד. המקור לדברים בסופו של דבר אינו ספר ה"זהר" אלא דברי התורה בחומש דברים ל"ו  - "פן יהיה בך ערות דבר ושב מאחריך"

 

טענה:

דם תינוקת שראתה מטמא ולכן הטומאה אינה קשורה למחזור.

 

תשובה:

ד"א מניח את המבוקש על ידו לצורך הבקורת. טומאת הנידות אינה קשורה למחזוריות דווקא אלא לתופעה של וסת גם כשזו אינה מחזורית שהרי גם זקנה או נערה בפעם הראשונה מטמאות בווסת. יצוין שתינוקת הרואה דם הוא מקרה המשקף תופעה הורמונלית פתלוגית קיימת.

 

טענה:

אשה המפילה דמות תנין וכיו"ב כנזכר בגמרא הרי זה הבלים.

 

תשובה:

ד"א כנראה לא ביקר בבתי ספר לרפואה כדי לראות עוברים שהופלו (בעיקר אלו הפתלוגיים), משומרים בפורמלין. הדמויות המצויות שם הן מעבר לכל דמיון. יצוין שתהליך ההתפתחות של עובר האדם עובר סדרה של דמויות הדומה לזו של בעלי חיים בדרגות שכלול שונות. קשה להבחין בין עובר אדם לעובר של יונקים אחרים, ואפילו של זוחלים, בשלבים הראשונים של ההריון.

 

טענה:

הרב וואזנר לא מבין בתהליך ההריון.

 

תשובה:

עיין בהקדמה א. גם אם אכן אינו מבין לכאורה, אזי אי הבנתו בענין זה לא מעלה ולא מורידה לגבי הלכות נידות וכיו"ב. האם מי שהוא מכיר אדם המבין לאשורם את כל המציאויות שסביבו?!.

 

טענה:

ההלכות הן יצירה אנושית שאף יתכן ושובשו במהלך צרות הגלות.

 

 

 

תשובה:

נכון שספרי ההלכות הן יצירה אנושית. אולם, המקורות שציטט ד"א מלמדים שמדובר בדיון לקביעת הלכות בהן יש מחלוקות מחמת צרות הגלות. אין בדבריו שום ראיה לכך שמקורות המסורות ה"משובשות" הללו אינן מהר סיני. להיפך, העובדה ששיבושי מסורת קרו (לא פעם) ונערך לגביהם דיון משחזר רציני מלמדת על כך שיש לתת אמון לתהליך המסורת באשר הוא נעשה בצורה אחראית ותחת ביקורת ציבורית. חלק ניכר מן הגמרא עוסק בנושא של בירור אמיתות משובשות. גם אם חל שיבוש, למרות זאת, נקיים אנו את התורה באשר לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבשר ודם העושים את מיטב המאמצים להיות נאמנים למקור. אין הקב"ה בא בטרוניה על כך אל בריותיו. להיפך, הוא נתן בידינו את מלוא הסמכות לכך ומה שנעשה על ידי חכמי ישראל הוא הוא המחייב. יעויין בהקדמה א ב.

גליון מס' 8.

 

הקדמה ישראל קודמים בחשיבותם לחשיבות התורה ולחשיבותו של כל ענין (בבראשית רבה פ"א ד וכן תנא דבי אליהו חלק א' פרק י"ד,זהר ח"ב קכ"א וכן רע"א ברעיא מהימנא ובח"ג רנ"ג א' ברעיא מהימנא  וברמ"ז שם אוה"ת תתרמ"ג וכן תתרל"ד ריש פרשת כי תבוא, וכן רבנו ניסים נדרים לט:, הרעיון היסודי הזה נמצא גם בספרות המדרשית הקבלית והחסידית למכביר כמו גם ב"יום טוב של ראש השנה -משך תרס"ו" מהאדמו"ר החמישי של שושלת חב"ד רבי שלום דובער נבג"מ) משקלה של התורה, תוכנה, נוסחה, ונוסח התורה שבע"פ הוא ענינם של ישראל, הם הבעלים המוחלטים של התורה. הקב"ה מקבל את התורה שבידי שלומי אמוני ישראל כמחייבת. הן זו שבכתב והן זו שבע"פ. הגיגיה של האומה היהודית - ציבור העומדים לפני השכינה בהר סיני (אין ציבור מת), היא רצון ד' בעולמו. אין בטענות של ד"א להפקיע דבר זה. הטענות בדבר הסמכות של תורה שבע"פ להחליט על תוקפה של תורה שבכתב אינן טענות. הן הן מהותה של תורה שבכתב. לתורה שבכתב אין משמעות, תוקף, אמינות ויכולת מבלעדי תורה שבע"פ המלוותה. אין אפשרות לדעת בלעדי  תורה שבע"פ מה הוא פירושן של מילים רבות בתורה  כמו טטפות, מה הם 4 המינים  וכיצד יודעים מה הן  המלאכות האסורות בשבת.

 

טענה:

תורה שבעל פה יצירה אנושית היא.

 

תשובה:

במידה מסוימת הדברים נכונים. אולם הנכון הוא שעמנו, מטבע הדברים, קיבל מסיני ידע נוסף (אולי מבחינתם לעיתים סתום) שהיה גם מעבר לידע המדעי של תקופת נתינת התורה. לא ייתכן שהדברים שנכתבו אז לא לוו בהסברים. הם אף קיבלו הלכות נוספות שהגיעו מהר סיני בע"פ כמו למשל דיני חציצין ומחיצין, הלכות תפילין ודרך עשייתן.

 

טענה:

חז"ל התאימו את האמת התורתית למדע שבכל דור ודור.

 

תשובה:

זוהי תכונתה של כל השקפה מדעית. כאשר יש אי התאמה בין ממצאים מדעיים שונים. מחפש המדע תיאוריה פונקציונלית אשר תיישב בין הממצאים תוך לקיחה בחשבון של משקלם.

 

טענה:

 

דיני טרפות אינם מעודכנים.

 

תשובה:

ייתכן. אך מה בכך. הרי מה שקובע כלפי הקב"ה זהו פסיקת חכמי ישראל כדלעיל.

 

טענה:

 

המציאות הרפואית המייחסת לאדם מיתה אם נחתכה רגלו מעל ארכובותיו מוכיחה שבבהמה טעו

חכמי ישראל.

 

תשובה:

מינהל התרופות של כל מדינה מתוקנת בעולם אוסר שיווק תרופות שנתגלו כמועילות בבעלי חיים לפני שהתברר שהן מתאימות גם לבני אדם. זאת משום שיש הבדלים בטבעים בין בני אדם וחיות. ד"א טועה בכך שהוא מניח כוודאי השוואת התכונות הרפואיות של בהמות ובני אדם.

 

 

 

טענה:

יש שינויים בהלכה לגבי מי שנחתכה רגלו מעל ארכובתו וכן הנולד לשמיני שמטלטלים אותו בשבת.

 

תשובה:

השינוי אינו בהלכה אלא במציאות בלבד. היינו מאז ומעולם נפסק מעמדו של כל דבר בעולם לפי חזקתו. במקרה של נפל, בתנאי הרפואה אז היתה חזקתו שהוא מת. היום חזקתו שהוא חי. ההלכה השתנתה עם השינוי בחזקה שבמציאות. ההלכה של היום היתה נוהגת גם בימי התלמוד אם אז היתה לנפל חזקת חיים. ד"א מזלזל בתשובה שהיתה לפניו אותה ציטט. כנראה שלא הבין את הסוגיה.

 

טענה:

רוב הדינים היוצאים מן התלמוד מסברת חכמים הם, דברי בשר ודם.

 

תשובה:

עקרונית אין במעשה בשר ודם חסרון אלא יתרון. בנושא זה יש שתי גישות. שתיהן כשרות. שתיהן יונקות ממעמד הר סיני ומה שניתן בו, היינו, הן תורה שבכתב והן זו שבע"פ. שתיהן גם משלימות זו אשה את רעותה ואלו הן:

*הכל ניתן להילמד בידי החכמים במידות שהתורה נדרשת בהן(בעלי התוספות),

*הכל מלווה במסורת מסיני (דעת הרמב"ן וגם במידת מה הרמב"ם).

בשתי הגישות נשמרת התייחסות קפדנית ליניקת ההלכה ממעמד הר סיני, כמקור לסמכות.

 

טענה:

 

י"ג מידות הלימוד הן מדברי סופרים, היינו המצאה אנושית.

 

תשובה:

מידות שהתורה נלמדת בהן הן נושא התדיינותי בין חכמי ישראל. יש שסברו שצריך להשתמש רק    ב 7 מידות. על חלק מן המידות ידוע לנו בעליל שהן מחייבות מן התורה עצמה כמו למשל בפרשת הגביע של יוסף ועוד, משם נלמדה המידה "קל וחומר" כך גם לגבי היקש ועוד. היעדר מסורת על המקורות מהם למדו חכמים על כל מידה אינו מוכיח שהמידות (אפילו כולן) לא נלמדו מן התורה בדרכי ניתוח הגיוניים. עם כל זאת, הרי בנוסף לכך יש בידינו מסורת על קבלתן בע"פ בסיני. אולם גם אם חז"ל קבעו לנו את זה כתוצאה מחיקור והערכה בלתי תלויים קדוש יאמר להם.

 

טענה:

בי"ג מידות אין הגיון.

 

תשובה:

למה?!. אין דוגמות. אם היתה דוגמה, חזקה על ד"א שהיה מביאה. הגיון הוא ענין אכסיומטי. יוצע לבעלי ד"א ללמוד לוגיקה ובמיוחד לוגיקה מתימטית על מנת שיתעשתו מטעויותיהם.

 

טענה:

רבי יוסי בן תדאי הוכיח בקל וחומר סתירה בתורה.

 

 

תשובה:

לא מיניה ולא מקצתיה. קל וחומר כזה בנוי בצורה לקויה. ניתן להביא הרבה קלי וחומר שיסתרו דברי תורה. למשל ומה כהן גדול אינו נקרא טמא וכשמת הרי הוא מטמא טומאה חמורה - טומאת המת, קל וחומר, גמל הקרוי בתורה טמא, במיתתו יהא מטמא טומאת מת.

הקל וחומר של רבי יוסי בן תדאי סותר הלכה קודמת מן התורה שיודעים את דינה. לכן הוא פוקע מתחילתו. לקל וחומר יש ערך רק ואך ורק כשהוא מחדש דבר שאין ידוע לגביו בתורה מאומה. התייחסותו הרצינית של רבי יוסי בן תדאי לטענה, הביאה כנראה, בצדק, לכך שרבן גמליאל דחהו, כנראה כדי שילמד מחדש את המבואות הנחוצים לעיסוק בהיסקים תקפים בלמוד התורה.

 

טענה:

חז"ל הפכו דבריהם לדבר תורה מסיני בטענות סרק.

 

תשובה:

א. ד"א מניח שכביכול אין בורא העולם יכול לצפות כל הדורות מראש ולפעול בהתאם. התורה, תורת ד', נתנה לחכמי ישראל את הכח לקבוע תקנות ולפרש התורה. אילולי הנחה זו לא היה מקום לטענתו. הוא פשוט מניח את המבוקש.

ב. עיין הקדמה ג'.

 

טענה:

חז"ל קבעו את ההלכה על פי סברותיהם ולא ברוח הקדש.

 

תשובה:

א. הסברה עדיפה על רוח הקדש שהרי חכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב.). לפיכך אין בהשגתו של ד"א אלא גדר של השגת עם הארץ. כל זאת קרהו משעה שהפסיק ללמוד תורה בקדושה.

ב. לא הוכח ע"י ד"א שההלכות הן דווקא מן הסברה ולא ברוח הקדש.

 

גליון מס' 9.

 

טענה:

התורה לא נשתמרה בידינו בצורתה המקורית שהרי בסנהדרין כא: נאמר "אמר מר זוטרא ואי תימא מר עוקבא בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית" לא ידוע לנו כלל על חזרתה ללשון הקדש וודאי עזרא שינה בעת עשיית התרגום.

 

תשובה:

א. תרגום התורה לארמית והעתקת התורה לכתב אשורי היה כורח חיוני באותו דור באשר זו היתה שפת ההמון. גם בימינו נעשו ונעשים תרגומים של כל כתבי הקודש, כולל התלמוד לשפות רבות ככורח חיוני להפצת התורה. טקסטים רבים מתורגמים כליל או גם רשומים באותיות לטיניות רוסיות וכיו"ב לפי היגוין העברי. כך גם אז. האם ניתן להבין מכאן שהמקורות האותנטיים שבידינו בשפתנו אבודים?! האם צריך כתוצאה מכך לתרגמם שוב חזרה ללשון הקודש?! לא מובן כלל מה מביא את ד"א לטעון כך לגבי התורה אז. פשוט יש לו בראשו הנחות מוקדמות שהתורה אבדה במהלך גלגולי השפות בעם ישראל. טיעון כזה מזכיר את הבדיחה הבאה-

ראובן לשמעון: האם אתה יודע מנין יודעים אנו שאברהם אבינו היה נוהג ללכת חבוש בשטריימעל?!

שמעון לראובן: מנין ???

ראובן לשמעון: הרי כתוב "וילך אברהם לבאר שבע" !!

שמעון לראובן: אז מנין ההוכחה שהיה חובש כובע שטריימעל??

ראובן לשמעון: וכי יעלה על דעתך שאברהם אבינו הלך בלי שטריימעל?!

ב. אם היה התרגום מסולף הרי היה הדבר נודע מיד וכי חסרים היו יודעי שתי השפות בציבור הגדול באותם ימים?!

 

טענה:

הכתב הוחלף וחז"ל בדו מליבם מסורת מסיני כמו לגבי תקופת ר' אדא.

 

תשובה:

א. מי שלא מאמין באפשרות של תורה מסיני מגיע למסקנות אלו, חבל.

ב. אין קשר בין החלפת הכתב לבדיית מסורות.

ג. על תקופת רב אדא עיין לעיל בתשובות לקונטרס 6.

 

טענה:

אמצע פסוקי התורה, תיבותיה ואותיותיה אינו כמצוין בספרים מה שמלמד שאבד טקסט רב.

 

תשובה:

א. באופן כללי מלאכת ספירת אותיות, מילים ופסוקים בתורה הינה מלאכה קשה מאוד.  טעות בספירה היא ענין אפשרי. יעויין בהקדמה א'. אשר על כן אין ראיה מן הספירה של סופרי קדם לטעות בטקסט. ספירות ידניות שונות שנעשו במשך הדורות היגיעו לתוצאות שונות.

ב. יעויין במאמר המנסה לפתור את התעלומה אותה מציג ד"א בענין ספירת האותיות המילים והפסוקים בכתב העת "מוריה" מאלול תשנ"ח. וכן ב"שמעתין" 43 תמוז תשל"ה עיקרי הדברים: המדובר הוא באותיות פסוקים ותיבות חריגות, כפולות וכיו"ב ולא בטקסט השוטף. לא בדקנו את הטענות לגופן על ידי ספירה של הנאמר במאמרים אלו. לא נתפלא אם גם בספירות אלו חלו טעויות בעיקר משום שהמסורות אודות אותיות חריגות בגדלן אינן אחידות ויש בידינו מסורות שונות על ספירות אלו. ידוע לנו שבעיות בספירות של אותיות בתורה חלו שיבושים כבר בימי התנאים שהם עצמם ידעו שאינם בקיאים בחסרות ויתרות כאמור על הברייתא שבמסכת קידושין (קידושין ל.) ואף רבנו תם בהלכות ספר תורה שכתב, תומך ברעיון אי הודאות של שלמות הטקסט  בהסתמכו על מחזור ויטרי (מהדורת ברלינר, נירנברג תרפ"ג, ע' 683.

הספירה המקובלת בימינו אינה היחידה , לדוגמה במסכת סופרים פרק ט' ה"ב מחצית הפסוקים היא "וישחט שבספר ויקרא ח  ט"ו. במקורות שונים של המסורה ויקרא ח ח הוא חצי התורה בפסוקים.

ג. תמיהה גדולה היא מדוע ניטפל ד"א לבעיית אמצע התורה בפסוקים מילים ואותיות. הרי יש בידינו מסורות שבתורה יש ששים ריבוא אותיות: שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן נב מדבר קדמות להחיד"א, מערכת י' אות ו', דגל מחנה אפרים פרשת וארא, מאור עינים ויקהל, ואתחנן, וילך. ערוגות הבשם במדבר דובר צדק אות [ד] דברי סופרים אות [לו]  ועוד רבים. והנה ספירת האותיות בתורה נותנת רק כמחצית ממספר זה. זוהי חריגה הרבה יותר חריפה ולמה שם לא שאל שאלותיו?! אלא, ברור שאם היה שואל שאלותיו על עניין זה קשה היה לטעון שחצי מן טקסט התורה נעלם כלא היה. ואדרבא היה יוצא לנו במובהק שעניין הספירות הללו אינו פשוט כלל ועיקר.

ברור הוא שאיננו יודעים היום לספור נכונה את אותיות התורה. ייתכן ונחוץ לספור את האותיות היסודיות המרכיבות את האותיות, כמו למשל האות "ח" הבנויה משתי אותיות ז, ז או לפי דעות אחרות ו, ז . ייתכן אולי שיש לספור את המילואים של כל אות כמו למשל "בראשית" = בית ריש אלף שין יוד תו היינו 11 אותיות. גם לגבי מילים השאלה תהיה האם השם שלומיאל הינו שתי מילים או אחת. וכך גם לגבי פסוקים תישאל השאלה האם הטעם אתנחתא יוצר פסוק נוסף כפי דעת ה"מגן גיבורים" ומתי. שהרי גם בטעמי המקרא יש להניח שחלו שיבושים.

יעוין על כך בעיתון "המודיע" מכ"ז בטבת תשנ"ב ע' כ"ג מאמרו של ד"ר משה כץ בשם ספר "ועבד הלוי" מאת הרב יחיאל הורוויץ על פי דברי הרמ"ע מפאנו בספרו "מאמר הנפש". יעוין גם ב"פני יהושע" קידושין ל. . פתרון מעניין לשאלה ניתן למצוא במאמרו של ד"ר משה כץ בתחומין כא (תשס"א) ע' 555-560.

בקשר לכך ראוי גם להביא את דבריו של פרופ' עלי מרצבך מאוניברסיטת בר אילן שהתפרסמו בדף שבועי שלה:

מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, ע"ש הלנה ופאול שולמן, מספר 334, פרשת שמיני, תש"ס

חציין של תיבות - פרופ' עלי מרצבך

המחלקה למתמטיקה ולמדעי המחשב

בקידושין ל, ע"א נאמר:

 

לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים:

וא"ו דגחון ויקרא יא מב – חציין של אותיות של ספר תורה,

דרש דרש ויקרא י טז - חצייןשל תיבות, והתגלח ויקרא י לג של פסוקים.

 

מאמר זה אינו מובן, שהרי אם נספור את האותיות, המילים והפסוקים, נקבל תוצאות אחרות. למשל, מספר המילים שבתורה הוא 79980   , נמצא חציו של התורה בתיבות 39990,

ואילו "דרש דרש" הן המילים 40,921 ו- 40,922 מתחילת בראשית.

 

רבים עסקו בבירור סוגיה זו, אבל ללא פתרון משביע רצון.

הרב ראובן מרגליות הביא [1] בספרו מקורות של ילקוט שמעוני ורב האי גאון, וכן מקורות רבים אחרים.

גם הרב [2]אהרנטרוי עוסק בבעיה, וכן יש דיון מפורט בחומש תורה שלמה של הרב מ' כשר [3]. שם הוא מפנה למאמרו של אברהם קורמן[4], המצטט דברים מפי ר' יצחק יוסף זילבר, שספר את כל הפסוקים, המילים והאותיות של התורה ומצא פתרונות לבעיות שהתעוררו. להלן נתייחס רק לבעיית ספירת המילים.

 

לדעת ר' זילבר, אין "דרש דרש" אמצע של תיבות התורה, אלא הן אמצע של מילים כפולות כגון: "אברהם אברהם" המוזכרות בתורה.

הוא כותב שיש 77 מילים כפולות כאלה, ו-"דרש דרש" הוא הצמד ה-39 לאמר 38 מלים כפולות עד "דרש דרש", 38-ו מלים כפולות לאחר "דרש דרש".

ר' זילבר הוסיף, כי חז"ל לא חישבו את הצמדים "לך לך" בראשית יב א( וכן "שם שם") שמות טו כה שאמנם הוכפלו,אבל אינם משורש אחד, וכך יוצא שדברי חז"ל מכוונים.

דברים אלו מופיעים גם במאמרו של דוד מרצבך[5] בתוספת הסברים יפים לחשיבות חישובי אמצע התורה.

 

בכל אופן, מתברר שמספר המילים הכפולות בתורה עם אותו שורש אינו 77 אלא 89 והנה הרשימה השלמה.

 

1. הרמש הרמש, בר' א כו.

2. זרע זרע, בר' א כט.

3. זרע זרע, בר' א כט.

4. נח נח, בר' ו ט.

5. שבעה שבעה, בר' ז ב.

6. שבעה שבעה, בר' ז ג.

7. שנים שנים, בר' ז ט.

8. הרמש הרמש, בר' ז יד.

9. שנים שנים, בר' ז טו.

10. מאד מאד, בר' ז יט.

11. השרץ השרץ, בר' ז כא.

12. הרמש הרמש, בר' ח יז.

13. שם שם, בר' יא י.

14. תרח תרח, בר' יא כז.

15. בארת בארת, בר' יד י.

16. עצר עצר, בר' כ יח.

17. אברהם אברהם, בר' כב יא.

18. אברהם אברהם, בר' כה יט.

19. האדם האדם, בר' כה ל.

20. יצא יצא, בר' כז ל.

21. מאד מאד, בר' ל מג.

22. עצר עצר, בר' לב יז.

23. מלך מלך, בר' לו לא.

24. טרף טרף, בר' לז לג.

25. יום יום, בר' לט י.

26. העד העד, בר' מג ג.

27. שכלתי שכלתי, בר' מג יד.

28. טרף טרף, בר' מד כח.

29. יעקב יעקב, בר' מו ב.

30. דלה דלה, שמ' ב יט.

31. משה משה, שמ' ג ד.

32. כה כה, שמ' ז טז-יז.

33. חמרם חמרם, שמ' ח י.

34. גאה גאה, שמ' טו א.

35. גאה גאה, שמ' טו כא.

36. יום יום, שמ' טז ה.

37. בבקר בבקר, שמ' טז כא.

38. מעט מעט, שמ' כג ל.

39. בבקר בבקר, שמ' ל ז.

40. ה' ה', שמ' לד ו.

41. בבקר בבקר, שמ' לו ג.

42. איש איש, שמ' לו ד.

43. אשם אשם, וי' ה יט.

44. בבקר בבקר, וי' ו ה.

45. דרש דרש, וי' י טז.

46. השרץ השרץ, וי' יא מא.

47. השרץ השרץ, וי' יא מב.

48. השרץ השרץ, וי' יא מג.

49. בהרת בהרת, וי' יג לח.

50. איש איש, וי' טו ב.

51. איש איש, וי' יז ג.

52. איש איש, וי' יז ח.

53. הגר הגר, וי' יז י.

54. הגר הגר, וי' יז יג.

55. איש איש, וי' יח ו.

56. הגר הגר, וי' יט לד.

57. איש איש, וי' כ ב.

58. הגר הגר, וי' כ ב.

59. איש איש, וי' כ ט.

60. איש איש, וי' כב ד.

61. איש איש, וי' כב יח.

62. איש איש, וי' כד טו.

63. איש איש, במד' א ד.

64. איש איש, במד' א מד.

65. נתונם נתונם, במד' ג ט.

66. חמשת חמשת, במד' ג מז.

67. איש איש, במד' ד יט.

68. איש איש, במד' ד מט.

69. איש איש, במד' ה יב.

70. אמן אמן, במד' ה כב.

71. עשרה עשרה, במד' ז פו.

72. נתנים נתנים, במד' ח טז.

73. איש איש, במד' ט י.

74. ירק ירק, במד' יב יד.

75. מאד מאד, במד' יד ז.

76. יום יום, במד' יד לד.

77. מטה מטה, במד' יז יז.

78. הקרב הקרב, במד' יז כח.

79. עשרון עשרון, במד' כח כא.

80. עשרון עשרון, במד' כח כט.

81. עשרון עשרון, במד' כט י.

82. יצא יצא, במד' לה כו.

83. בדרך בדרך, דב' ב כז.

84. מעט מעט, דב' ז כב.

85. שנה שנה, דב' יד כב.

86. צדק צדק, דב' טז כ.

87. מעלה מעלה, דב' כח מג.

88. מטה מטה, דב' כח מג.

89. אני אני, דב' לב לט.

 

 

מרשימה זו עולה שיש 44 מילים כפולות עד "דרש דרש", 44-ו מילים כפולות לאחר "דרש דרש".

התיבות הכפולות "דרש דרש" הן בדיוק מחצית המילים האלה, כלומר מס' 45.

 

אפשר להוסיף, כיוון שמספר הצמדים הכפולים הוא מספר אי זוגי – 89, לכן "דרש דרש" הוא ממש באמצע, ומובן מדוע אמרו חז"ל: "דרש מכאן ודרש מכאן".

 

והערה אחרונה מעשית. יש לזכור, כי מטרת הסופרים בספירות השונות של האותיות, המילים, הפסוקים והפרשיות הייתה לשמור על אחדות ודיוק התורה שבכתב. הם רצו לתת שיטות

בדיקה פשוטות לכל מחזיקי ספרי התורה כדי לבדוק שאכן לא נשכח דבר, ואין תוספות בתורה. אין זה מעשי לבקש מאדם לספור 80,000 מילים, ולכן הם הציעו בדיקות פשוטות הרבה יותר, אם כי לא מוכחות בוודאות. גם בעניין מניין מחצית האותיות בתורה, האות ו של 'גחון' ויקרא יא מב אינה האות האמצעית של התורה, אלא האות האמצעית בין האותיות המיוחדות - אות זעירא, אות רבתית, אות קטיעא, ויש רק 17 כאלה בכל התורה .

 

הזוג "דרש דרש" הנמצא באמצע המילים הכפולות עם אותו שורש, רומז לנו שיש לנו לדרוש ולדייק בכל התורה כולה!

  

[1] המקרא והמסורה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ד.

[2] בספרו עיונים בדברי חז"ל.

[3] כרך כ"ח, עמוד רפ"ו-רפ"ט.

[4] מאמרו פורסם בשמעתין, תמוז תשל"ה, שנה י"ב, גיליון 34, עמ' 3-9.

[5] ספר היובל של קהילת אהבת תורה, חיפה תש"ן, עמ' 162-762.

 

לסיכום יאמר שיותר סביר לקבל את הערכת חכמינו לדורותיהם שיש לנו שיבושים בספירה מחמת הקושי הרב בעריכתם בלי לטעות ואף יש שיבושים במקרא במקומות בהם אין שינוי במשמעות באשר בדברים מעין אלו עשויים בני אדם לטעות בנקל. לעומת זאת בעצם כוונת המילין ותוכן הטקסט קשה יהיה מאוד להעריך ששיבוש השתרש. זאת משום שהטקסט נלמד בשקידה ואף נקרא ברבים ולכן עבר בהתמדה תחת עינו הפקוחה של הציבור. יתירה מזאת גם לו יצויר שחלו שיבושים בטקסט המקראי ולו גם, כתוצאה מכך חלו טעויות בהבנת הנדרש (מה שלא מתקבל כנ"ל על הדעת), גם אז, כמו בכל צבא ממושמע, כשמגיעה פקודה משובשת מן הפקוד העליון ליחידה כפופה, יעשה כל מאמץ לבצע את ההוראה לפי מיטב השיפוט  על פי נוסחתה קל וחומר הוראתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. במקרה שלנו כיוון שאנו מאמינים שיש בורא עולם אשר משגיח על בריותיו, יש מקום מוצק לסבור שהקב"ה לא היה מניח שהוראתו במעמד הר סיני שניתנה לנצח תשובש עניינית במהלך תלאות השנים הרבות שחלפו.

 

טענה:

מה שקבע והגיה והדפיס - דניאל בומברג וודאי שגוי שהרי אחר כך השתמד.

 

תשובה:

א. עבודת דניאל בומברג לא נפסלת מחמת העתיד. כשם שתפילה במנין אינה מקלקלת את המנין אם יתברר אחר כך שאחד המתפללים השתמד ח"ו. שהרי עד אז חזקת כשרות היתה לו. כך הוא גם לגבי טוביה מובשוביץ מאנשי ד"א שנשא בתפקיד דתי רב אחריות. משעה שהתפקר, השתמד וכו' רק אז נפסלים מעשיו.

ב. אנחנו מקבלים את האמת ממי שאמרה. המגיה דניאל בומברג עשה לפי הנראה עבודת מומחה טובה.

ג. עבודת העריכה הזו עברה עין בוחנת של אלפי יהודים מכל העדות ולא נמצא בה פגם עקרוני.

 

טענה:

קדושת נוסח התורה מוסכמה אנושית היא.

 

תשובה:

מה רע בכך?! זוהי מוסכמה אנושית של ישראל עם קדושים ומכאן קדושתה. מסקנתו של הפרופ' מנחם כהן בנושא זה, ביסודה, נכונה. האם לד"א יש רעיון רציני כיצד לתת לאיזו שהיא תרבות מקום ומשמעות בלעדי בני אדם שישאו תרבות זו במוחותיהם ובליבותיהם?.

 

טענה:

התורה לא נשתמרה בידינו בצורתה המקורית שהרי במלכים ב פרק כב פסוק ח כתוב שנמצא ספר תורה שתוכנו לא היה ידוע.

 

תשובה:

הפסוק לכאורה אכן קשה. עם כל זאת צריך שתשאלנה כמה שאלות:

1)כיצד ייתכן שהמסורת התרבותית של עם ישראל שהיה חי וקיים עד הדור ההוא נעלמה כליל. לא נשמע כזאת בתולדות שום עם. כלומר כל בני ישראל בדורות שעד יאשיהו איבדו את כל הידע התרבותי שלהם והנה התורה שנמצאה הצילה את ה"מצב"...?!

2) הפסוקים הללו המתעדים את הפרשה הם הרי לכאורה בבחינת מוקש יקוש לשמירת אמונים לתורה ומי הוא האוויל שיכתבם בספר התנ"ך שנועד כל כולו לחזק את האמונה?!

3) תמוה מדוע הקפיד השואל, בעל ד"א, לצטט את האמור במלכים ולא הביא את הדברים כפי שסופרו גם בספר דברי הימים ב' פרק ל"ד פסוק טו.

התשובה לשאלות פשוטה. לא מדובר בפסוקים אלו במה שהמבקר טוען אלא במציאת ספר התורה שכתבו משה רבנו. גם היום אם היינו מוצאים ספר יסוד, כל ספר יסוד, שיש לייחס לו אמינות טקסטואלית גבוהה, הידוע היטב בציבור והכתוב על ידי איש מהימן,  היתה לנו שמחה גדולה אם היינו יכולים להשוותו לנוסחים שבידינו כדי לנסות לקבל תמונה מדוייקת יותר על לשון הטקסט. חשוב לנו כל תג וכל אות בספר כזה. לוואי והיה בידינו ספר תורה עתיק ומהימן כזה שלפיו היינו יכולים להכריע בשינויי הנוסח ביחס למילה דכא/דכה בתורה וכיו"ב כמו שכבר הובא ע"י רבי עקיבא איגר בגליון רע"א על שבת נה. (נזכיר כמה שמחה היתה בגילוי חלק מ"כתר ארם צובא" וכמה צער היה על מה שהושמד בו ע"י פורעים ערבים). בספר דברי הימים נאמר הדבר מפורשות. בשני המקורות לשון הטקסט מוכיחה זאת באשר נאמר שם "ספר התורה" בהא הידיעה. ובדברי הימים נאמר מפורשות "ספר תורת ד' ביד משה". לא כתוב שם ספר "תורת משה", שאז היה אפשר להבין זאת כספר תורה כל שהוא, כספרי התורה שבימינו. לשם הבנת האירוע צריך לקרוא את כל הפסוקים העוסקים בפרשה ובנספחיה ואז מתיישבים היטב דברי חז"ל האומרים שהספר נמצא גלול בפרשת התוכחה מה שהביא לרצינות הגדולה של התייחסות המלך והעם לארוע. ויעויין גם בספר "פרי צדיק" מרבי צדוק הכהן מלובלין נבג"מ חלק ג פסקה כג.

 

טענה:

מה שקבע והגיה והדפיס - דניאל בומברג וודאי שגוי שהרי אחר כך השתמד.

 

תשובה:

א. עבודת דניאל בומברג לא נפסלת מחמת העתיד. כשם שתפילה במנין אינה מקלקלת את המנין אם יתברר אחר כך שאחד המתפללים השתמד ח"ו. שהרי עד אז חזקת כשרות היתה לו. כך הוא גם לגבי טוביה מובשוביץ מאנשי ד"א שנשא בתפקיד דתי רב אחריות. משעה שהתפקר, השתמד וכו' רק אז נפסלים מעשיו.

ב. אנחנו מקבלים את האמת ממי שאמרה. המגיה דניאל בומברג עשה לפי הנראה עבודת מומחה טובה.

ג. עבודת העריכה הזו עברה עין בוחנת של אלפי יהודים מכל העדות ולא נמצא בה פגם עקרוני.

 

טענה:

קדושת נוסח התורה מוסכמה אנושית היא.

 

תשובה:

מה רע בכך?! זוהי מוסכמה אנושית של ישראל עם קדושים ומכאן קדושתה. מסקנתו של הפרופ' מנחם כהן בנושא זה, ביסודה, נכונה. האם לד"א יש רעיון רציני כיצד לתת לאיזו שהיא תרבות מקום ומשמעות בלעדי בני אדם שישאו תרבות זו במוחותיהם ובליבותיהם?.

 

טענה:

התורה לא נשתמרה בידינו בצורתה המקורית שהרי במלכים ב פרק כב פסוק ח כתוב שנמצא ספר תורה שתוכנו לא היה ידוע.

 

תשובה:

הפסוק לכאורה אכן קשה. עם כל זאת צריך שתשאלנה כמה שאלות:

1)כיצד ייתכן שהמסורת התרבותית של עם ישראל שהיה חי וקיים עד הדור ההוא נעלמה כליל. לא נשמע כזאת בתולדות שום עם. כלומר כל בני ישראל בדורות שעד יאשיהו איבדו את כל הידע התרבותי שלהם והנה התורה שנמצאה הצילה את ה"מצב"...?!

2) הפסוקים הללו המתעדים את הפרשה הם הרי לכאורה בבחינת מוקש יקוש לשמירת אמונים לתורה ומי הוא האוויל שיכתבם בספר התנ"ך שנועד כל כולו לחזק את האמונה?!

3) תמוה מדוע הקפיד השואל, בעל ד"א, לצטט את האמור במלכים ולא הביא את הדברים כפי שסופרו גם בספר דברי הימים ב' פרק ל"ד פסוק טו.

התשובה לשאלות פשוטה. לא מדובר בפסוקים אלו במה שהמבקר טוען אלא במציאת ספר התורה שכתבו משה רבנו. גם היום אם היינו מוצאים ספר יסוד, כל ספר יסוד, שיש לייחס לו אמינות טקסטואלית גבוהה, הידוע היטב בציבור והכתוב על ידי איש מהימן,  היתה לנו שמחה גדולה אם היינו יכולים להשוותו לנוסחים שבידינו כדי לנסות לקבל תמונה מדוייקת יותר על לשון הטקסט. חשוב לנו כל תג וכל אות בספר כזה. לוואי והיה בידינו ספר תורה עתיק ומהימן כזה שלפיו היינו יכולים להכריע בשינויי הנוסח ביחס למילה דכא/דכה בתורה וכיו"ב כמו שכבר הובא ע"י רבי עקיבא איגר בגליון רע"א על שבת נה. (נזכיר כמה שמחה היתה בגילוי חלק מ"כתר ארם צובא" וכמה צער היה על מה שהושמד בו ע"י פורעים ערבים). בספר דברי הימים נאמר הדבר מפורשות. בשני המקורות לשון הטקסט מוכיחה זאת באשר נאמר שם "ספר התורה" בהא הידיעה. ובדברי הימים נאמר מפורשות "ספר תורת ד' ביד משה". לא כתוב שם ספר "תורת משה", שאז היה אפשר להבין זאת כספר תורה כל שהוא, כספרי התורה שבימינו. לשם הבנת האירוע צריך לקרוא את כל הפסוקים העוסקים בפרשה ובנספחיה ואז מתיישבים היטב דברי חז"ל האומרים שהספר נמצא גלול בפרשת התוכחה מה שהביא לרצינות הגדולה של התייחסות המלך והעם לארוע. ויעויין גם בספר "פרי צדיק" מרבי צדוק הכהן מלובלין נבג"מ חלק ג פסקה כג.

גליון כסלו תש"ס (צבע תכלת) בענין דילוגי אותיות

 

טענה:

במקרא יש מילים רבות חסרות ויתרות באותיותיהן ולכן אין להסיק שום מסקנה מדילוגי אותיות. לכן אין שום משמעות לחידושיים הנובעים מחקירת התורה בצורה המבוססת על דילוגי אותיות.

 

תשובה:

א. אכן יש לנו מסורות על שיבושים בלשון טקסט התורה. כפי שגם הביאם רבי עקיבא איגר בגליון רע"א על שבת נ"ה. ועוד גדולי תורה בישראל. אנו משמרים גם את השיבושים. השאלה היא מה הוא הדבר היותר חשוב, התורה או ישראל ומי מהם קדושתו נעלית יותר. התשובה לכך היא שקדושת ישראל נעלית מזו של קדושת התורה. כך היא מסקנת המדרש (תנא דבי אליהו) ומסקנת המקובלים (יעויין באריכות בענין בספר "יום טוב של ראש השנה תרס"ו" {המכונה - משך תרס"ו} מאת מוהר"ר שלום דובער מליובאוויטש ע' רכט מאמר ש"פ במדבר רסו) המציאות היא שמגובש בידי עם ישראל טקסט מקראי תורתי די מוגדר. בס"ה רוב רובו של עם ישראל מקבל טקסט בו יש כנראה שני שינויים קלים בין העדות. שינויים אלו לא משפיעים בד"כ על עריכת מחקר דילוגים. העובדה שבידי עם ישראל התגבש הטקסט הזה דווקא היא לדעתם של יהודים מאמינים בני מאמינים משמעותית. אין אנו מאמינים במקריות. הכל תחת השגחה. הקב"ה נמצא בכל אלקטרון. מכך נובע שלמחקר כזה עשויה להיות משמעות.

ב. יש מקום לסברה שהמושג יתירות וחסרות מתייחס לא לחסרונן של אותיות או לאותיות יתרות, אלא, לחסרות ויתרות בגבהן. לפיכך חוסר בקיאותנו בנושא זה כוונתו דווקא לשאלה מה הן בדיוק האותיות החורגות בגודלן בטקסט התורתי. חריגה כזו לא מפריעה למחקר בשיטת הדילוגים.

ג. רעיון החקירה של התורה בשיטת הדילוגים הינו רעיון עתיק שהיה בידי חכמי ישראל. העיסוק בו עתה אין בו חידוש עקרוני. יעויין למשל בשער הצירוף בספר "פרדס רימונים" מהרב המקובל משה קורדוברו זיע"א.

 

עכ"פ המציאות היא שהשיטה מניבה רעיונות מפליאים.

 

טענה:

מומחים רבים בתחום המתימטי וההסתברותי הגיעו למסקנה שאין שום משמעות סטטיסטית למחקר בדרך של דילוגים באותיות התורה.

 

תשובה:

א. הדיסציפלינה המדעית הנהוגה היום הינה בעלת עמדת פתיחה של אי לקיחה בחשבון נוכחות של כח עליון. מבחינה זו היו בתולדות המדע שינויים. עכ"פ באופן חריג, כנראה מחמת הטענות הסטטיסטיות כבדות המשקל והאישים התומכים בהן, מהם מומחים במתימטיקה והסתברות הנושאים תארים אקדמיים חשובים (כמו פרופ' רוברט הארליק מאוניברסיטת סיאטל - וושינגטון, ד"ר משה כץ מהטכניון, פרופ' אליהו ריפס מהאוניברסיטה העברית המכון למתימטיקה, הארולד גאנץ לשעבר חוקר בכיר ביחידת ההצפנה של הפנטגון ועוד מומחים חשובים, מהם יש כאלו שהחליטו בנפשם לעשות תשובה כתוצאה מניתוח הסתברותי של התוצאות שהתקבלו). פורסמה בכתב העת Statistiscal science אוג. 94 למנינם כרך 9 מס. 3 כתבה המציגה את ההסתברויות הגבוהות לטרנסצנדנטיות של התורה. לדוגמה הפרשיה הראשונה (בת 13 פסוקים בלבד) בפתיחת חומש "ויקרא" המכונה גם בשם "תורת כהנים", מופיע בדילוגים השם "אהרן" (שהיה כמובן אבי כל הכהנים) כפתיח ל 25 פעמים בדילוגים קדימה או אחורה. ההסתברות לכך הינה 2 מיליוניות. זוהי הסתברות מספקת לכל נושא הנבדק בצורה מדעית. בדיקה כזאת נעשתה על טקסטים אחרים דוגמת ספר התורה השומרוני, בכלם התקבלו מימצאים רגילים לפי הצפי ההסתברותי, היינו בסביבות 8 מקרים. בתגובה פרסמה קבוצת סטטיסטיקאים בשנת 99 למניינם תגובה הטוענת לשלילת הטענות הסטטיסטיות מכל וכל. הטענות של המבקרים התייחסו בעיקר לכך שהממצאים המצויים לא נבדקו מתוך הנחות פותחות אקראיות אלא, הם, לטענתם, בבחינת שרטוט המטרה לאחר פגיעת החץ. כדי לעמוד באבני הבחן המדעיים הדרושים גם לפי דעת הקבוצה המבקרת נעשה מחקר המבוסס על טקסט שלא נבחר על ידי קבוצת המתימטיקאים המאמינים, אלא הוא טקסט עתיק שנבחן היום בדיעבד.

הממצאים שהתקבלו היו בעלי מובהקות מכרעת (1/600). הדבר פורסם גם באינטרנט. ניתן למצוא את הדיונים בקשר לכך באתרים http://www.aish.com/ וכן http://www.torahcodes.co.il/. יש גם מאמר חשוב של הרולד גאנץ ...The primer. למחקר זה, שנעשה תחת אילוצים מחמירים של דיסציפלינות מתמטיות המקובלות בעולם המדע, לא נמצאה עד כה שום בקורת המפריכה את התוצאות. נראה שהתוצאות משכנעות בצורה מוחצת. יעויין גם בספרו של ויצטום "מימד נוסף" וכן במאמר חשוב ומאלף שהתפרסם ב"בדד" מס. 7 תשנ"ח ע' 49-76 , דורון ויצטום – על הרמז בדילוג השווה.  ראוי להצטייד בידע מתימטי הסתברותי/סטטיסטי לשם הבנת המאמר.

יתירה מזאת, בנסיבות אלו, יש ראיה נוספת, לפחות לכאורה, שהתורה כפי שהיא בידינו, למרות הכל, יצירה אלוקית אחת היא.

 

יצויין כהערת אגב שאין מי שמשתית את אמונתו על דילוגי אותיות. אולם יש ויש מקום לתהות על התוצאות המפליאות. בעניני אמונה, כך מסתבר, להודאה באמת יש השלכות מרחיקות לכת של המודה באמת על הנהגותיו האישיות. זה קשה. כך ורק כך ניתן להסביר את פעלם של אנשי ד"א. יעויין בספרו של אורי זהר - "לא נתנו צ'אנס". יש להניח שאם היתה היום התגלות כמו ההתגלות בהר סיני היו אנשי ד"א מצלמים בשוויון נפש את הארוע מבלי שהדבר יחדור לעולם הרגש שלהם. הרי ראינו שתיכף אחרי מעמד סיני נכשלו אלפים מהעם בעגל הזהב. מסתבר שיישום אמונה אינו דבר הנקנה רק בהוכחות ולו גם טובות מאוד. לאדם יש למרות הכל בחירה חופשית.

ב. עד כמה השיטה בעלת תוקף מעניין ניתן לבחון על ידי חיפוש של שם מנהל המחקרים התורניים של ד"א – ירון ידען, בשיטת הדילוגים. החיפוש נעשה באמצעות תוכנת דילוגים הנמצאת בשימושו של הפרופ' אליהו ריפס מן האוניברסיטה העברית. ובכן, מסתבר ששמו מופיע בדילוגים של 32096 אותיות מבראשית פרק מט פסוק כא באות י שבמילה "עין". האות האחרונה של שמו מופיעה בפרשת האזינו הדנה באחרית הימים בפרק לב פסוק ה "הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך". באות נון שבמילה קנך. הפרשנות המתבקשת היא שלמרות שהאיש נכנס לגדר של נבל כפי שמוגדר במקרא (אמר נבל בלבו אין אלקים... - תהילים יד א) עם כל זאת עדיין כנראה הוא קנינו של בורא עולם אולי מכח מה שלמד ושנה והקדיש זמן לכך בצעירותו. מבחינה זו יש מקום לראות בו איש דוגמת אלישע בן אבויה שאף הוא שנה ופרש ובכל זאת נוטים אנו להאמין על פי האמור במסכת "חגיגה" שזכה בכל זאת, לאחר ייסורי כפרה, בעולם הבא. כך גם חיפוש של אתר האינטרנט "אתר חופש",שענינו ניגוחה של תורת ישראל, בהיפוך, בדילוג של 15700 החל בחומש במדבר פרק ד פסוק פז ב"ש" שבמילה "כבשים" נגמר בספר דברים פרק כט פסוק יח "כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" באות א שבמילה "את". אולי הדברים יעוררו מחשבה אצל העוסקים בהפצת דברי הנבלה.

 

טענה:

רבנים משקרים.

 

תשובה:

כנראה אין הדבר ידוע, שקר אינו עבירה מן התורה. בשום מקום בתורה לא נאסר לשקר (למעט בבית דין בעת מתן עדות או שקר שהינו מירמה בעלת משמעות ממונית), אם כי שקר נחשב למגונה כמובא בספר "שערי תשובה" לרבינו יונה מגירונדי המונה בספרו את מדרגות השקרנים. האם יש ולו גם אדם אחד שלא שיקר במהלך חייו?! ברור כשמש שיש מקרים בהם מותר ומצוה לשקר. לדוגמה ראובן מתחבא מתחת למיטתו בביתו ושמעון מחפשו בסכין שלופה. האם מותר לשקר ולומר לשמעון שראובן נסע. ברור שזה הראוי להיעשות אם כי ייתכן והאומר ייתפס על ידי שמעון ככזבן. בדרך דומה תשאל השאלה האם מותר לשקר לילדה יהודיה שנותרה בחיים מן השואה במנזר בבואנו לשכנעה לעזוב את המנזר. וכן הלאה ניתן לשאול על בניה שנולדו לה אחר כך. וכן ניתן לשאול זאת על מי שנחטף במעברות מהורים יוצאי תימן וגודל כחילוני בניגוד לרצון הוריו הטבעיים, האם מותר להטעותו על מנת שיזכה להזדמנות נאותה להכיר את תרבותו היהודית. וכן ניתן לשאול על כל פרט ופרט בעם ישראל שנשבה בקונספציות של גויים שונאי ישראל עקב כפיה האוסרת או מגבילה את היכולת לגבש כלים תרבותיים עצמאיים בגולה. מובן שאין להאמין למי שמנסה למצוא בקעים בתורת ישראל בבואו להאשים רב בשקרים. באשר הנסיון מונע במניעים תרבותיים זרים. מטעם זה אין להאמין לשום גורם שמשמש בפועל כסוכן תרבותי של תרבות יריבה לתרבותו של הרב. זאת על פי האמור בהלכה שאין להאמין ולקבל לשון הרע על מי שיש לו שונאים. עם כל זאת שיקול הדעת לשקר כדי להחזיר בתשובה או למנוע התנבלות (התפקרות) צריך להישקל לפי גנותו של השקר לפי התועלת הטקטית וההפסד האסטרטגי. המציאות היא ששיקול זה מנחה למעשה כל תרבות רצינית. לא כך הדבר כשיש להתייחס לטענות לגופן. מתברר, שיש כאן בארץ תרבות אנשים חטאים שתמכה בחטיפת ילדים פיזית(לפי הנראה מדובר באלפים), ובחטיפה למוסדות חינוך באיומים קשים, כשהיה הדבר בידה. זאת למען מטרות תרבותיות "נעלות", במרמה בכחש ואף באלימות ובאיומים בנשק עד כדי מעשי רצח בפועל (רצח הרב סלים בן סלים יעקב ג'יראפי זצוק"ל במעברות – יעויין ב"משפחה"  ד' אדר ב' ה'תשנ"ז   13 מרץ 97 למנינם). זאת, תוך הפרת אמונים, כשהיו נתונים לחסדי בני אותה תרבות, במעברות ובדרכי העליה ארצה (כמו ילדי טהרן). בני תרבות זו, לפי כל הנראה, זוכים עד היום הזה למטריית מגן של חבריהם השולטים במשטרה בתקשורת בשב"כ ובמוסדות החקיקה והמשפט. הצבועים הללו יצאו מגידרם כדי לגלות ילד אחד שסבו קיבלו מהוריו למשמרת ברצונם והתקשר אליו נפשית כשלא רצה להחזירו (פרשת יוסלה)  על ידי הפעלת כל זרועות הבטחון על פני כל כדור הארץ. ההסתה היתה אז כה חריפה שאדם בעל חזות של שומר מצוות המעיט צאתו לרחוב מחששו מפני בריוני החילונים.

לגופו של ענין לא ידוע לאיזה תוכנת חיפושים מתייחס בעל ד"א בבואו להאשים רב זה או אחר בשקרים כי יש כמה תוכנות כאלו וראוי היה שיפרט את מקורותיו המלאים..

 

טענה:

בספר מלחמה ושלום נמצאים דילוגים מעניינים על שם ד'.

 

תשובה:

הספר מלחמה ושלום כמו כל דבר ביקום נמצא תחת יד מכוונת השורה בכל ומה פלא אם ימצאו גם בו את השם המפורש. כמובן שהדבר צריך שיבחן על פי שיקולי מובהקות סטטיסטית. אם יש בסטיה הזו מובהקות גדולה הרי זה יכול להיות סיבה לעניין גדול. הסברה הפשוטה היא שאין כאן שום מובהקות סטטיסטית באשר שם ד' בנוי מאותיות בעלות שכיחות גבוהה מאוד ולכן הסתברות גבוהה מאוד. כמו כן בנויה המילה מ 4 אותיות בלבד מה שמעלה מאוד את הסיכוי למצוא צרוף כזה.

 

טענה:

השם יש"ו מופיע בדילוגים בתורה גם הוא.

 

תשובה:

א. היות והתורה הינה כתב התכנון של העולם הרי מהו הפלא אם יופיע שמו של אותו רשע. וכי רשעים אינם חלק מעניני העולם?! אולם שוב צריך העניין להידון על פי שיקולי מובהקות סטטיסטית. יצוין שהיות והמילה "ישו" הינה בת 3 אותיות בלבד הרי ההסתברות הסטטיסטית למציאת השם הזה גבוהה מאוד, מה גם שיש בשם זה שתי אותיות תנועה בעלות שכיחות גבוהה - היינו האותיות    י   ו . בנסיבות אלו מציאת שם כזה אין בה שום חריגה ואינה מובהקת סטטיסטית כלל. כמו כן נחוץ לבחון אם אין לבדוק זאת לגבי שמו היהודי המקורי של יש"ו.

 

טענה:

גם בספר "מלחמה ושלום" יש רמז - "רבין מת פרס חי".

 

תשובה:

לא נבדקה העובדה. אני מזמין את מי שיש לו את הטקסט הממוחשב של הספר להמציאו לנו לבדיקה מאמתת. עכ"פ אם הדבר חורג מהסתברות סבירה הרי ייתכן ואכן גם בספר זה יש רמזים אמיתיים. שהרי הקב"ה נמצא בכל דבר ומקום.

 

טענה:

מוטב לאדם לפרוש מלדרוש בענינים סתומים בהם אין הוא בקי ואין הוא מבין.

 

תשובה:

נכון ! ודי לחכימא ברמיזא!

גליון מכסליו תש"ס (בצבע צהוב) על דברי הרבי מלובאוויטש נבג"מ.

 

טענה:

אמונה היא עניין שתלוי בנפש ולכן ייתכן שאדם יהיה גם לא מאמין.

 

תשובה:

א. יש מקום מוצק לסברה שבתוככי נפשו, של כל אדם יש אמונה בבורא המשגיח עליו. שאלונים שהוגשו למשל בנושא זה לכל חברי הכנסת גילו שיש בודדים החורגים מכלל זה (לטענתם). בפרט נכון הדבר לגבי נשמתו של יהודי שיש בה אמונה בד' גם אם הוא טוען אחרת. לא רק זאת, אלא, יהודי בשורש נשמתו רוצה לעשות רצון ד'. וזאת על פי דעת גדול המקובלים האחרון -  האר"י. לדעת האר"י הוא כביכול מתוכנת לכך. גם הרמב"ם וגם האר"י סבורים שיהודי שבאמת ובתמים אינו מאמין, הרי כנראה אינו מזרע ישראל. זוהי גם דעת ההלכה בהלכה המפורסמת בהלכות גירושין ובעצם בכל ההלכות שהרי "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". אם הנחה זו לא הייתה נכונה היו בטלים כל ההלכות שבש"ס במסכתות דלהלן: ראש השנה  ו עמוד א, יבמות קו עמוד א, קידושין דף נ עמוד א, בבא בתרא דף מח עמוד א, ערכין דף כא עמוד א. מתוך נסיון במלחמות ישראל עד כה, הרי נצפה לעין כל כיצד מימוש סכנת המוות גילתה בלבות כל החיילים (למעט בודדים שכנראה גויים היו) את אמונתם בגלוי (בדרכים שונות).

ב. אין בקונטרס הביקורת שום הוכחה לשלילת האמונה בד'. לעומת זאת יש ראיות מתחומים שונים, הנמצאים בדברי ההגות של יהודים ואף נכרים, לא רק למציאותו של ד' אלא גם להשגחתו המתמדת.

 

טענה:

גם לחילונים יש מצפון.

 

תשובה:

ניתן לגשת לנושא על בסיס של ניתוח פילוסופי. על כך נשפכו נחלי דיו. דוגמה לדיון כזה נמצא באנגלית בקובץ "בדד" שבהוצאת אוניברסיטת בר אילן כרך 1 עמודים 47-58. אין צורך לפרט כאן מה היא מסקנת הכותב כפי שאין טעם לפרט מה תהיה מסקנתו של כותב שיכתוב על נושא זה בבמה השייכת לאוניברסיטת ת"א. גישה אחרת יכולה להיות גישה של מדידה. זו היא הגישה המקובלת במדעים. היינו בדיקה סטטיסטית של אנשים חילונים מול דתיים בשעות מבחן מוסריות. מדידות כאלו נעשו כבר לא פעם. התקבלו תוצאות מובהקות מאוד. יצויין שבעיר בני ברק - עיר מאוכלסת בצפיפות, בעלת צביון חרדי, הרי למרות הממוצע הסוציו אקונומי החלש אין תחנת משטרה. פשוט אין בה צורך. למעט שכונת פרדס כץ שהיא שכונה חילונית בפאתי בני ברק, בה יש תחנת משטרה. גם במסחר ביהלומים יש שיעור גבוה מאוד של שלומי אמוני ישראל. דבר זה לא היה יכול להיות לולי הנסיון של כל העוסקים בענף שאנשים אלו ישרים ואמינים. הרי לנו תשובה לשאלה.

 

טענה:

לאדם חילוני יש מצפון שהרי הוא דוגל בשוויון דמוקרטיה וכו' בניגוד לדברי הרבי המתעלם מכך.

 

תשובה:

א. המושג מצפון אינו נוגע למושגי החיים אודות שוויון וכיו"ב. הוא נוגע למה שמתרחש במקום הצפון מעיני בשר ודם. היינו בנפשו של בעל המצפון. במקרא מתייחס המושג ליראת ואהבת הבורא ולכוונה הצפונה בלב האדם. גם אם יש מי שרוצה לשנות את משמעות המושג המקראי לא יוכל להימלט מן המשמעות הפשוטה שהמדובר הוא במוצפן ולא בדבר בו דוגלים באשר דגילה היא ענין פומבי גלוי ולא מצפון. אשר על כן העובדה שאדם דוגל בדמוקרטיה שוויון וכו' אין בינה לבין מצפון מאומה. יכול אדם לדגול בערכי שוויון ודמוקרטיה בגלוי, ובסתר להיות רוצח נתעב. אדרבא לפשעיו והסתרתם תהיה בדגילה זו תועלת.

ב. הערכים של דת הדמוקרטיה השוויון וכו' נראים נפלאים רק בעיני מי שמאמין בצדקתם. הרבה דתות היו בתולדות האנושות שהיו נחלת ציבורים גדולים מאוד. זה לא הרשים את התרבות היהודית במיוחד. דת השוויון והדמוקרטיה לא מקובלת בעם ישראל מדורי דורות. רעיון זה חל בתרבותנו רק ואך ורק על אנשים המקבלים עליהם ערכים יסודיים מסויימים (יעויין שולחן ערוך חשן משפט סימן קסג בדברי הרמ"א). לדעתנו אדם שאינו מקבל ערכי יסוד כאלו עשוי להיות בנסיבות מסויימות מסוכן הרבה יותר מחיית טרף (כפי שנאמר בספר אילימה רבתי מהרמ"ק). דוגמות היסטוריות לא תחסרנה (רק בדורותיים האחרונים: היטלר [שעלה לשלטון בדרך דמוקרטית] וסטלין ימ"ש, שפעלו כאתאיסטים דווקא ושפכו דמיהם של עשרות מיליוני בני אדם).

גם בימינו אלה, הרי מדינות דמוקרטיות רבות תומכות בפועל בדרכי התחזות מתחסדת וכיו"ב, במעשי הרצח הנתעבים של הערבים  בילדים תמימים, נשים ועוברי אורח בפיגועים המתמשכים.

 

טענה:

דת ישראל אינה שוויונית ודמוקרטית.

 

תשובה:

על פי הרעיונות של שוויון ודמוקרטיה היה מקום לבדוק שוב ושוב על בסיס של משאל של כל בני האדם או לפחות אלו הדרים במזרח התיכון אודות צדקת קיומה של מדינת ישראל. הרי משאל על בסיס של ריבונות אינו משקף שוויון אלא את "כוחו" של הריבון. ומה הוא הקשר בין כח לצדק?! יחסינו לגויים מושתתים אמנם על מצפון אך גם על הדדיות. אנו מניחים שבדרך כלל גויים לא מתייחסים אלינו לפי עקרונות של הגינות. הנחה זו הוכחה אין ספור פעמים. ההצבעות באו"ם מוכיחות זאת גם היום (לעיתים 3:150). גם ההסכמים עם ארצות ערב בעת אחרונה, משקפים כולם מעטה שקר ליחס אמיתי הסותרם.

 

טענה:

 

היחס לגוי הינו יחס כאל אדם מסוג ב'.

 

תשובה:

 

לא מדויק. היחס אל גוי אינו כאל אדם סוג ב', אלא, חמור יותר, כאל בן אנוש ממין אחר (רמח"ל וכל המקובלים ששיטתם הפילוסופית היא זו שכבשה למעשה את ההגמוניה ביהדות). הדבר אינו נובע מסיבות ביולוגיות  גנטיות או גזעיות שהרי אותו הגוי לאחר שקיבל עליו גרות תושב (היינו 7 מצוות בני נוח בבית דין כראוי) שינה את מעמדו לחלוטין. ואם קיבל עליו תרי"ג מצוות שינה שוב את מעמדו לחלוטין והפך להיות לישראל. השקפת עולם הרואה בבני אדם יצורים בעלי ערך על פי השקפותיהם ושיוכם החברתי לטוב ורע עדיפה לאין ערוך על זו המתעלמת מהיבט זה ומתייחסת לשוויון החומרי הגנטי בלבד. דוגמה טובה לכך הינה ההבדל בין כלב לזאב. מן הבחינה הגנטית הכלבים הינם זן של זאבים, הם גם ברי הכלאה. בכל זאת, למרות הזהות במוצא הגזעי הגנטי והביאולוגי הם נחשבים למינים שונים, באשר, כללית, הכלב נחשב בד"כ למועיל והזאב למסוכן ומזיק.

באנלוגיה גסה ורחוקה (באשר נשמתו של יהודי נתפסת כקשורה בעצם לאלוקים חיים), נתפסים ישראל בעיני ד' ככלבים בעיני בני האדם ואילו הגויים נתפסים בעיני ד' כזאבים בעיני בני אדם. קצת לימוד של דברי ימי היחסים בין יהודים לגויים תלמד עד כמה אנלוגיה זו נכונה.

 

טענה:

למה אין להשיב אבידה לגוי?

 

תשובה:

אבידה היא ממון שיצא מחזקת המאבד. בתורת ישראל יש דרישה מיוחדת הנוגעת לאחווה שבין יהודים לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר אבידה, למרות שמעיקר הסברה, האבידה יצאה מחזקת המאבד. עם כל זאת יש רשות ובהיבטים מסויימים גם מצוה (לא חיוב), מטעמים של קדוש ד' להחזיר אבידה לגוי. לכן אם יש או תהיה קבוצה כל שהיא של גויים שתאמץ לעצמה בפועל הנהגה הדדית אמינה של החזרת אבידה ליהודים הרי אז יש להניח שיחול חיוב להחזיר לקבוצה זו גם כן את אבידותיה. יתירה מזו קבוצה כזו משתווצר, הרי כמעט ודאי הדבר, שכל בי"ד יהיה מוכן לקבל על קהלו נסיון התנהגות כזה, כשישראל יהיו הנבחנים הראשונים לכך.

 

טענה:

למה מלווים לגוי בריבית ולישראל לא.

 

תשובה:

הלוואה ללא ריבית ליהודי היא פעולת אחווה שלפנים משורת הדין. מעיקר הסברה ראוי שבעל הון יקבל פירות עבור הונו המושקע. יש להניח שהקרבה הנפשית שבין גויים קרובי משפחה, קטנה מזו שבין יהודים שאינם בני משפחה טבעית. אמנם במקרים מסויימים, גויים, ברצותם לגלות אצילות נפש, אינם נוהגים לקחת ריבית בהלוואות מבני משפחותיהם הקרובים. זה בוודאי ניתפס אצלם כמעשה שלפנים משורת הדין אפילו כלפי קרוביהם. היות והמימד הרוחני אצל יהודים עדיף על המימד החמרי - ביאולוגי, הרי האחווה הרוחנית שלנו חשובה לא פחות ואף יותר מן האחווה המשפחתית המקובלת בסתם בני אדם (כתובות פה:). אין לנו אחווה עם גויים, לא חמרית וודאי לא רוחנית ולכן אין גם סיבה להלוותם בלי ריבית.

 

טענה:

פיקוח נפש של גוי אינו דוחה שבת.

 

תשובה:

תרבותנו מתייחסת לשבת כערך בעל משמעות גבוהה מאוד. שמירתה מגלה ששומרה נמצא בקבוצת האנשים המקבלים את הרעיון שהקב"ה ברא את העולם ומשגיח עליו. בלי רעיון זה אין יהדות. מחלל שבת בפרהסיה, עם היותו נחשב למתנה יקרת ערך למשיח צדקנו באחרית הימים (ישעיהו סו כ, ועוד), הרי הוא נחשב למשומד/מומר כל זמן שלא שב בתשובה (יעויין מבוא לכרך ג' הלכות שבת ב"משנה ברורה"). מצינו בספר מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו מניעת מלחמה בשבת גם בשעת סכנה מחמת קדושתה וחשיבותה, כל זאת משום שעדיין לא מצאו אז, לפחות באותו מעמד, חכמי ישראל אז, את הדרך להתיר חילול שבת להצלת נפשות. אז בדיעבד הביאה גישה זו לאובדן נפשות ישראל יקרות. הימנעות מחילול שבת להצלת גוי אינה מחמת שנאת הגוי אלא מחמת קדושת השבת. הצלת נפש יהודי בשבת הינה מחמת השבת עצמה או ערכי היסוד המובילים אליה. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא טז-יז) דרשו חז"ל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וכן - "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח ה) וגם כאן דרשו חז"ל "וחי בהם {במצוות התורה, כולל שבת} ולא שימות בהם". עם כל זאת נציל גויים בשבת ונחזיר להם אבידה וכיו"ב אם תהיה לנו סיבה להאמין שהם שייכים לקבוצה חברתית שתגמול לנו גם כן כך. זוהי גם הפסיקה בפועל כיום. יש לנו ענין כן ליצור מערכת גומלין אמיתית כזאת עם גויים, דווקא מחמת חיבת שמירת השבת ואומת שומריה.

 

טענות

טענות שונות על מעמד האשה.

 

תשובה

היות וד"א טרחו להרחיב את היריעה מאוחר יותר בקונטרס מיוחד הנוגע למעמד האשה. הרי ניתן  בתשובות לקונטרס הזה שם תשובות. אין טעם לכתוב פעמיים אותו הדבר.

 

טענה:

היתה שכחת התורה כנלמד לדעת ד"א מן הפסוקים שהביא.

 

תשובה:

יעויין "פרי צדיק", רבי צדוק הכהן מלובלין, על הפסח מהדורת שניידמעסער ע' 58-59. בקיצור יאמר שלכל הדוגמאות המקראיות היתה סיבה ענינית לתאר את מציאת התורה כחידוש. יעויין בפירוט אחת מן התשובות לאמור בתשובות לגליון ד"א מס' 9 .

 

טענה:

התורה לא נשתמרה בידינו בצורתה המקורית שהרי שינו את שמות החדשים לשמות פרסיים ובבליים וכו'.

 

תשובה:

לא מובן כלל מדוע השינוי של שם החודש מן החודש הראשון לחודש ניסן מוכיח שהתורה לא נשתמרה בידינו. הרי עד היום הזה נשמרים בידינו שתי קבוצות השמות, היינו השמות המסופוטמיים - פרסיים ומספריהם העבריים.

 

טענה:

תרבותנו הושפעה מתרבויות אחרות ומלשונותיהן.

 

תשובה:

וכי יש מי שטען אחרת?! תרבות התורה איתנה דיה כדי לקלוט מושגים מתרבויות אחרות ולגייסן על פי יתרונותיהן למטרותיה. זה הוא בדיוק מה שהתורה בספר בראשית אומרת – "יפת אלקים ליפת ויכן באהלי שם".

 

טענה:

התורה לא יכולה להיות העדות לעצמה.

 

תשובה:

זאת טענת בדאי. וכי התורה היא המעידה על נכונותה?!. לא התורה היא המעידה אלא המחזיקים בה ובעצם גם המתנגדים לה, דור אחרי דור בהמוניהם. גם המבקר בעצמו מחזיק בידיו תנ"ך את נוסחו הוא רוצה לקעקע ובכל זאת הוא לא ממהר להדפיס נוסח מתוקן או לטעון שכתוב בידיו אחרת. אם יעשה כך יודע הוא שימצא בדאי. הוכחות היסטוריות הבנויות על חפצים ארכיאולוגיים מפוקפקות ביותר. לו היינו מוצאים את קסדתו ושלדו של חניבעל לא היינו לומדים מהם לכשעצמם ולא כלום. פעלו של חניבעל ידוע בראש וראשונה מהמסורת האנושית ההיסטורית.

 

טענה:

ישראל לא היו במצרים שהרי אין לכך עדות חיצונית צולבת.

 

תשובה:

להלן רשימת מקורות המפריכים טענה זו כליל:

א. אסטלת מר-נ-פתח  II

ב. אנציקלופדיה עברית כד 234 וכן לא 228.

ג. כל ספריו של הפרופ' עמנואל וליקובסקי (שייתכן ולא היה שומר מצוות) שערך על כך מחקרים מקיפי עולם. כל קהילת הכופרים באמונה בתנ"ך (שאינם מעטים) ערכה נגדו בשל כך מלחמת חרמה.

ד. ISRAEL in EGYPT, Prof. JAMES K. HOFFMEIER

                            הוצאת OxfordUniversity Press

ה.

A TEST OF TIME, THE BIBLE  FROM MYTH TO HISTORY, Prof. DAVID ROHL

האיש היה העורך של Journal of the Ancient chronology Forum  בשנים 1986-1992 למנינם.

ו. Biblical Archaeology Review. September/October 1990 pp21-38

ז. הפרסום הנ"ל July/August 1993 pp 44-45

ח. הפרסום הנ"ל March/April 1993 pp 48-95

ט. הפרסום הנ"ל March/April 2000 pp 28-69

י. פרסומי הJerusalrm Post  באינטרנט ב10 עמודים מן התאריך 17 יוני 01 למנינם:

Wysiwyg://6/http://www.jpost.com/Edition12/Jewishvalues/jewishvalaish.28027.html

 

טענה:

יש להחמיר ולאסור ביצי כינים שהרי עכ"פ מספיקא יש להחמיר ולאסור הריגת כינים בשבת.

 

תשובה:

א. יעויין בהקדמות א ה.

ב. יש מקום לסברה  שמסורת חז"ל היא בעלת תוקף חזק ונפוץ יותר מזו הנובעת מבדיקות מדעיות שנעשו במעבדה. למען האמת הטענה לכשעצמה אינה סתורה שהרי בכל זאת תנאי המעבדה אף פעם לא מצליחים לחקות את התנאים הקיימים בטבע במלואם. מטעם זה לא חשש לכינים היוצאים מביצים תחת בקרה שהערכתו הסטטיסטית הינה שהם מיעוט. זוהי בדיוק נמרץ דעת הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה קעט). בהלכה אנו הולכים אחרי הרוב. יצוין שהמושג כינים, לפי הנראה מן המקורות מתייחס לקבוצת בעלי חיים רחבה לפי מפתח טקסונומי הלוקח בראש ובראשונה את סבל האדם מקבוצות אלו. זאת על פי ההשקפה שהאדם הוא נזר הבריאה והמיפתוח הטקסונומי צריך שיתייחס בראש ובראשונה אליו. לדוגמה: - שלושה עשר דברים נאמרו בפת שחרית:... והורגת כינה שבבני מעים. (בבא מציעא קז:). משמע שמדובר בטפילים דוגמת השרשור. - ... לא כינה ורקבובית בפירות ולא יין מחמיץ ולא שמן מבאיש (ספרי דברים מ). משמע שמדובר במזיקים לצומח. - ... (הצעה רפואית) ליתי כינה דזכר ונקבה, וליתלי ליה לאיש באמה ולאשה באותו מקום (גטין סט:). אם יש זכר ונקבה משמע שידוע שהם פרים ורבים. - ארבע עשרה מיני כינים הביא הקב"ה על המצריים, ואלו הן:...(אליהו רבה ח). היות וידועות לנו רק כיני הראש, הבגדים והערווה הרי משמע שמדובר בעוד מינים אחרים שאינם מה שאנו מכנים היום כינים. - הרגה מאכולת (כינה), הרי זו תולה בה. עד כמה היא תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול; ואף על פי שלא הרגה. ותולה בבנה או בבעלה (משנה נידה ח ב). משמע שמדובר כנראה בקרציה. שהרי כינה שמצצה דם לא תכתים בגד בדם המתפשט על גודל של גריס של פול. - יש בפסחים קיב: יחוס צרעת לכינים. מה שמצביע על אפשרות ריאלית מאוד שגם אקריות הגורמת למחלות עור, גם הן נחשבו לכינים. מעניין מה היתה השקפת ה"מדע" הרלוונטי היווני: אריסטו, גדול חוקרי הטבע היוונים (322-384 לפני ספירת הגויים) (ספר החיות 5, 31) כתב:(מתורגם לעברית) "בריאת כינים מתחילה עם התהוותן של בועות קטנות ללא מוגלה. אך תיקוב בהן נקב כל שהוא, מייד יגיחו מתוכן כינים. בועות אלה, כשתעלינה על גוף המכיל ליחות רבה, עלולות לההפך למחלה, אשר תגרום לעיתים אף למותו של החולה. הכינים מרובות אצל ילדים יותר מאשר אצל מבוגרים ואצל נשים יותר מאשר אצל גברים". ההבדל בין המדע היווני למדע היהודי הוא בכך שהמדע היווני סבר שזו היא המציאות האמיתית. לעומת זאת חז"ל ידעו שהדברים לא פשוטים. ידיעותיהם בנושא זה, מסתבר שהיו דומות לידיעות המדע המודרני. מצינו בתוספתא (מקור קדום יותר מן המשנה) שבת טז כא-כב בית שמאי אומרים אין הורגין את המאכולת בשבת ובית הלל מתירין.יש רגלים לדבר שהתוספתא הזו חוברה בתקופתו של אריסטו, מה שמצביע שראוי לשקול בחיוב את הרעיון שהידע המדעי של עם ישראל היה בתקופת אריסטו רחב יותר מזה של היוונים. בשבת קז: מצאנו: "רבי אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת". כידוע היה רבי אליעזר בעל נטיות של בית שמאי. דבר זה גם מתבטא כאן להלכה שהרי פסק כבית שמאי. עיון בסוגיא שם ילמד שאין שום ראיה לכך שרבי אליעזר סובר שכינים לא פרות ורבות. הסברה נותנת שרבי אליעזר סבור שהן פרות ורבות שהרי הגמרא לא מקשה עליו מדוע הוא אינו סובר כרבנן (היינו בית הלל). לא רק זאת, אלא, ששם בסוגיה יש קושיות על השיטה של בית הלל ממה שהקשה אביי "יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים" היינו הן פרות ורבות. אמנם הקושיה נדחתה אך משמע שיש אמורא חשוב - אביי, שאף הוא סובר כבית שמאי בעניין זה. אם כן יוצא לנו שיש אסכולה של חכמי ישראל - בית שמאי וההולכים לאורם ועוד חכמים נוספים, סברו שהכינים כן פרות ורבות. הפירוש היותר מקובל ליסוד המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל הייתה השאלה האם אנחנו פוסקים לבני אדם לפי אמיתת הדברים בצורה האובייקטיבית. או שאנו פוסקים להם על פי התפיסה הסובייקטיבית שלהם. דוגמה לכך מצינו בכתובות יז. "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'?! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק - ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?! הוי אומר ישבחנו בעיניו". בית הלל אומרים שהעובדה שהחתן בחר באשה זו לכלתו מלמדת שבעיניו היא נאה ולכן יש לשיר גם בחתונה של אשה מכוערת באופן אובייקטיבי, משום ש"כלה נאה וחסודה" שהרי בעיניו סובייקטיבית היא נאה. כך הדבר גם במחלוקות רבות אחרות שבהן האמת התיאורטית היא המנחה את בית שמאי. ספרות על מחלוקות בית שמאי ובית הלל והרציונל שלהן יש רבה. כך גם בענינינו, בית הלל הולכים לפי תפיסת האמת הסובייקטיבית. לפי תפיסה זו הכינים (במובן הטקסונומי הרחב של חז"ל) לא ניצפו בד"כ כשייכים לקבוצת בעלי החיים הפרים ורבים מחמת קטנותן. מטעם זה היה אפשרי להניח שהן נבראות מן הזיעה שהרי סובייקטיית כך זה נראה לכאורה. לעומת זאת בית שמאי שהאמת שלהם הינה אמת אובייקטיבית מוחלטת טענו שהיא כן פרה ורבה ולכן אסורה הריגתה.

יצויין שאנו מקובלים שלעתיד לבוא תחזור הלכה להיות כבית שמאי דווקא. כלומר לענינינו יש להניח שמתקרב הרגע, שהיה צפוי כבר מראש, דורות רבים בעבר הרחוק, שהכינה תחשב לפרה ורבה כמקובל במדע המודרני האובייקטיבי. נובע מכאן שההלכה הנקוטה היום אינה טעות אלא שקול דעת מפוקח. למען האמת הבנת התפיסה של בית הלל כמחייבת להלכה, נראית מיום ליום, עם התפשטותו של הידע המדעי וחלחולו לתודעת הרבים, יותר ויותר קשה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שיש פוסקים שחשו גם היום לאמת האובייקטיבית (פחד יצחק). מה יהיה כשתחודש הסנהדרין, ימים יגידו. עכ"פ הנחת הפוסקים, הממשיכים ביסוד הדברים  את בית הלל  הינה שתופעות שאינן בתחום תפיסת החושים אינן מחייבות להלכה. אם היינו מחשיבים את התחום הבלתי נראה כמחייב להלכה לא היינו יכולים לאכול דבר באשר האוויר המים והמזון מלאים בחיים בתחום הניתן לגילוי בנקל במיקרוסקופ. תהליכי הפריה והרבייה של הכינים אינם בתחום הנצפה במציאות. התחום הנצפה הוא של היותם בוגרות בדמות האסורה באכילה בתור שרץ אך לא כפרה ורבה. זה מה שמחייב להלכה. דיון מקיף למדי אודות התחום הבלתי נראה בהלכה ניתן למצוא  ב"הליכות שדה" בהוצאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה, מס' 50, במאמר שנכתב על ידי הרב אליקים שלנגר. אמנם יכול שיקשה מדוע אם כן לא שייכו חז"ל לזבובים ויתושים העדר פריה ורביה. מסתבר שהתשובה לכך היא שקבוצות בעלי חיים אלו נצפים בפועל על ידי כל ילד כעוסקים בהזדווגות.

ג. נקיטה על פי פסקי חז"ל בתום לב אינה מחייבת את המחזיק בפסק זה בעונש גם אם היתה בפסיקה טעות אינה נחשבת לחטא אפילו לא חטא של שוגג. זוהי אחריות הסנהדרין שתתכונן במהרה.

גליון אדר א' תש"ס (צבע בז') באור בענין הנבואה.

 

לפני שנדון על קיום או אי קיום נבואות נביא לקט נבואות ונפלאות שהתקיימו שהרי ליד המסורת ההיסטורית לקיומן אין שום מסורת היסטורית סותרת. יש מהן שידועה התקיימותן ללא ספק. יתירה מזאת מדובר ברבות מהן על שגרת חיים ארוכת טווח.

כל נבואה כזאת קיומה נראה בלתי סביר בעליל כשנאמרה: 10 המכות, קריעת ים סוף, מי מרה, הזנת העם במדבר במן, עונש קורח, פריחת המטה, נחש הנחושת, כריתת הירדן, חומות יריחו, אבני בית חורון, שמש בגבעון, מות צבא אשור בימי חזקיהו, דניאל בגוב אריות, חנניה מישאל ועזריה בכבשן, חורבן בית שני, פיזור ישראל בגלות. ויקרא כה א-כא  בענין יבולי ערבי שנות שמיטה שאין שום מסורת המכחישתן (שמתקיימים בעצם עד ימינו אלו כפי שהעידו אנשי הכפר קוממיות ששמרו שמיטה למרות אי הבטחון ההלכתי בתיארוכה וזכו ליבולים עצומים בשונה מכל שכניהם מסביב שלא שמרו שמיטה). במדבר ה יא-כח בענין אשה סוטה. שמות ל יא-יב, שמואל ב כד ב-יח בענין מפקדים. ויקרא כו ג-לו, ירמיהו כט א-י, עזרא א' א-ג, דברי הימים ב לו כא בענין החזרה מן הגלות הראשונה לארצנו.

ויקרא כו יד-לד (5 נבואות): 1) חורבן הארץ 2) חורבן המקדש 3) אויבינו לא יפריחוה 4) נתפזר באומות 5) לא נמצא מנוחה ויקרא כו (בהמשך) ועם ישראל לא יכלה.

שמות לד לד  בענין הבטחון שהארץ לא תחמד בעלותינו לרגל. ירמיה לא ה-ח (ויעויין שם בפירוש מלבי"ם על "רנו ליעקב שמחה") בענין שיבת ציון העתידית שמתקיימת לכאורה מול עינינו.

 

טענה:

יש נבואות שלא התקיימו.

 

תשובה:

א. מתורצת על ידי ד"א  בעצמו שהרי נקב בעצמו במקורות לכך שנבואה רעה יכול שלא תתקיים כאשר נעשתה תשובה ונבואה טובה יכול שלא תתקיים מחמת החטא.

ב. נבואות שנטען לגביהן ע"י ד"א שלא התקיימו לא היו ולא נבראו. לדוגמה- חורבן בבל שד"א מכחישו הוא עובדה היסטורית. בבל חרבה ולא קמה שוב באשר הפרסים ייבשו את מקורות מימיה. העיר חרבה עד היום. תואם את האמור בירמיה נא לז: "והחרבתי את ימה והובשתי את מקורה".

 

טענה:

לא ניתן לזהות נביא באשר תמיד יכולים לתרץ שהנבואה נכזבה עקב מעשי בני אדם. היינו אם הנביא ניבא לרעה ולא התקיימו דבריו אזי יתורץ הדבר בכך ששינו דרכיהם לטובה, ואם ניבא לטובה ולא התקיימו דבריו הרי זה אולי מחמת שהרעו דרכיהם.

 

תשובה:

טענה זו מנסה לבסס רעיון שעשוי להשתמע כגניבת דעת (נניח שזו נעשתה בתום לב) היינו יש שני סוגי נבואות: נבואות טובות או רעות בלבד. אילו היה מדובר באלגברה בוליאנית, היינו נביא לטובה או לרעה זהו מבחן הנבואה, אזי היה הדבר פשוט, היינו הייתה לכאורה נשללת האפשרות לבדיקת הנבואה בישראל כפי שרוצה להסיק בעל ד"א.

אולם נבואתו של נביא יכול שתהיה לפחות ב 5 דרכים ולא ב 2 כפי שהונח.

1.נבואה לדבר רע. כמו נבואת יונה ליושבי נינוה.

2. נבואה לדבר טוב. כמו נבואת משה לרדת המן (לחם שמים).

3. נבואה לדבר רע בתנאי בל יעבור. כמו נבואת משה לבליעת האדמה את קרח ועדתו. ששם אמר משה מפורשות: "ויאמר משה בזאת תדעון כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי,  אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ד' שלחני"

4. נבואה לדבר טוב כתנאי בל יעבור. בקל וחומר מ 3.

5. נבואה לדבר בעל ערך נויטרלי. כמו פריחת מטה אהרן - במדבר טז כ' או גיזת הצמר אצל גדעון –   שופטים ו' או הצל במעלות אחז - מלכים ב' כ' ט-י.

גם נבואות אלו יש לחלק לחלוקה משנית דיכוטומית נוספת. היינו נבואות לאדם באופן פרטי שאין בהן מטבע הדברים מבחן להיותו נביא באשר מעשיו הרעים והטובים הפרטיים עשויים לשנות את המנובא (מבוא לפירוש המשנה של הרמב"ם), ולעומתן נבואות פומביות.

אכן נבואות מסוג 1 וגם נבואות פרטיות מסוג 2 ייתכן שלא תתקיימנה. אולם, בד"כ בחינת תוקף הנבואה נעשה במקרא על ידי מעשים אחרים מן הטיפוסים 3-5 בפומבי. גם לפי טיפוסים 1 2 תיתכן בחינת נבואה, שהרי, אם יבוא נביא וינבא דבר שאין לו שחר על פי הסברה, לטוב או לרע, כמו נבואת יונה לאנשי נינוה, ותתקיים נבואתו הרי גם אז יש להניח שיתחזק גם כן לנביא. אם כי אם לא תתהפך נינוה נוכל לומר שעשו תשובה כפי שמצויין במקרא מה שבד"כ נצפה בנקל בהתנהגות בני העיר. אשר על כן כלל וכלל לא נשללה האפשרות לבחון נביא. יתירה מזאת, הנבואה בסתם נעשית כאשר יש ברקע סנהדרין. אין אנו חוששים שאדם יקח על עצמו לנבא דברים שעשויים שלא להתקיים. הסנהדרין עשויה להגיע למסקנה שמדובר בבדאי ואז יהיה דינו, במוקדם או במאוחר, מוות. ולהיפך כמובן, אם יתקיימו דבריו חיה יחיה (ח פתוחה).

גליון אדר א' תש"ס בענין הפאי (צבע כתום).

 

הערה: להלן יכונה הערך פאי כ – p.

 

טענה:

חז"ל לא ידעו את חשבון ה .P חשבון זה היה ידוע כבר לארכימדס לפני כ 2300 שנה לפי האומדן 3.14 ולהירון לפני כ 1900 שנה לפי אומדן של 3.14159 .

 

תשובה:

א.      למען האמת היה הערך P ידוע בעולם הקדום מאוד. לפני 3500 שנה הוא הוערך 3.16 במצרים (Egyptian Rhind Papirus). בסין כבר לפני 2250 שנה חושב הערך של p לפי 142/45=...3.155555 . לפני 1550 שנה חושב שוב הערך בסין ...3.1415929=355/113 .

ב.      אין שום ראיה לכך שחז"ל לא ידעו על ה .P כפי שכבר כתב הרמב"ם בעניין. כל הערכה של P תגלה בורות באשר המספר הינו טרנצנדנטי ולכן כל מספר של ספרות המנסות לציין את הערך הזה לא תספקנה. הסברה נותנת שחז"ל הסתפקו בשיעור 3:1 כשיעור מספק מבחינת דיוקו לצרכי ההלכה, מבחינה זו נקטו חז"ל בדרך של פסיקה המסתפקת באומדנים גסים באשר לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם הצריכים לתפקד בצורה מציאותית. מטעם זה גם נפסקה ההלכה, בענין שרצים שאינם נראים בעין בלתי מזויינת אלא רק באמצעות מכשירים אופטיים, שאין בהם איסור.

ג.        הראיות המובאות כהוכחה לאי ידיעת הערך של P על ידי חז"ל אינן עומדות על רגליהן. לשם כך מומלץ לעיין ב"תחומין" כרך יט שם פורסם מאמרו של אדריכל צבי שפלטר שהוכיח שכל המקורות מהם מנסים ללמוד על אי ידיעת P על ידי חז"ל עוסקים בגופים תלת מימדיים חרוטיים. אדרבא מתוך ניתוח בגישה של ניתוח חרוטים, זו המתאימה יותר למקורות שמהם נשאבה הדעה שחז"ל לא ידעו על ערך ,P מסתבר שחז"ל ידעו על ערך  Pבדרגת דיוק טובה מאוד. לדוגמה בחישובי המעגל של סוכה העשויה ככבשן משתמע דיוק של 3.14 .

ד.      יתירה מזאת, יש מקום לסבור שכבר בימי שלמה המלך ייתכן וידוע היה ערכו של P בדרגה טובה למדי. כידוע שלמה המלך בנה אגן גדול עגול של מים לצרכי טהרת הכהנים במקדש. המקרא מפרט את מידותיהם של בנין המקדש וכליו ולכן גם את האגן. האגן הזה קרוי במקרא בשם - ים, ים של שלמה. פירוט העניין מוזכר במלכים א פרק ז פסוקים כג לז. כמו כן מופיע הפירוט בדברי הימים ב פרק ד פסוקים ב - ו. המקורות הללו משמשים מקור התייחסות לכל חישובי P שנעשו מכאן ואילך בכל הספרות העברית. במקורות המקראיים יש את הנתונים הבאים:

הקוטר הינו 10 אמות.

היקף הים היה 30 אמות.

עובי הים היה טפח.

      עובי שפת הים היה יחסית זעום - כשפת כוס פרח שושן(לשון המקרא).

מן הנתונים א, ב, משמע לכאורה ש P היה 3 . אין מכאן שום מסקנה הכרחית לגבי הידע של המהנדסים שבנו את הים. יש להבחין היטב בין ידע מתימטי ליכולת הנדסית. נוסיף לכך שהמדובר במקרא הוא בעבודת יציקה מסובכת מאוד באשר גם היום עבודת יציקה של נחושת בגודל כזה (כמו בפעמוני ענק) עשויה להכשל במקרים רבים (לדוגמה הפעמון הענקי שב"גן הפעמון" בירושלים סדוק), חריגה מערך P של 0.14159 ביציקה כזאת בתנאי היציקה של ימי קדם הייתה מביאה בסיכוי רב להיסדקות הים. ייתכן מאוד שהאומדן של עובי ה"ים" הינו די גס משום שעוביו לא היה בשיעור יציב לחלוטין. יתירה מזאת באגן כזה גדול קשה שלא להבחין בפערים בין חישוב ההיקף לקוטר, שהרי מדובר בכאמה וחצי. כמו כן ייתכן שלצורך התאור ההנדסי הזה סטייה של ...0.14159 מ P לא הייתה משמעותית מבחינת המטרה של הכלי. ומה בכך אם שפת הכלי הייתה בצורה אליפטית מעט!?.

נשאלת השאלה למה מתייחס המושג "ים". המושג "ים" מופיע במקרא פעמים רבות. ראשון שבהם "...ולמקוה המים קרא ימים..." בראשית א י. מסביר שם הרמב"ן "לפי שקרקע המקוה נקרא ים". הסבר כזה יש בעוד מקומות. ייתכן שכלפי חוץ נראה האגן - ים, בקו אחיד מבחוץ ואז השיפוע היה כלפי פנים. כלומר לפי ניתוח זה, חתך שפת האגן של שלמה היה עשוי כמו משולש ישר זוית כאשר היתר שלו הוא השיפוע של השפה לתוך הים ושני ניצביו האחרים הינם עובי האגן והמשך הקו החיצוני של האגן. יוצא אם כן שמדידת ה"ים" מתייחסת כנראה לפנים האגן (הקרקעית) והיא נעשתה אולי על גבי אימום היציקה של הים או בקרקעיתו בפועל. קוטרו מתייחס משפה לשפה כי השפה דקה למדי. בנסיבות אלו הקוטר הפנימי של ההיקף הינו בעצם של 10 אמות פחות 2 טפחים עובי האגן. בימי המקרא היתה אמה בת 5 טפחים. דבר זה נובע מן הגמרא במסכת מנחות צז. שם מוכח מספר יחזקאל שיש אמה מקראית בת 5 טפחים. לפי גישה זו מתקבל יחס של 150/48 יחס זה שווה ל 3.125 כאן תהיה כבר הסטיה מ P קטנה. אם לא נתעלם מעובי השפה, הרי שיתקבל ערך מדויק עוד יותר של  .Pהיינו לאור האמור במקרא ששפת האגן הייתה כשפת פרח שושן, היינו דקה, תשאל השאלה האם זה היה כך בערכו המוחלט או היחסי. שהרי האגן כולו נראה היה במידת מה כפרח פתוח חלקית. אם עובי האגן בשפתו לא היה חד ממש אלא חד יחסית לגודל האגן, נניח בעובי כאצבע וחצי, או שהוא היה מוטה מעט פנימה מן הקו החיצוני של האגן בשיעור כזה, אזי נקבל אפשרות של דיוק טוב מאוד של  .Pגם אם נניח שמדובר באמה בת 6 טפחים הרי אז נקבל בחשבון גס אומדן  Pשל 3.1 . בדרך דומה ניתן יהיה לערוך תחשיב חלופי אחר המסתמך על כך שה"ים" היה נראה כמו שושן. שהרי הכתוב אומר מפורשות "שפת פרח שושן" השושן הצחור עשוי כך שבכותרתו העליונה הוא נפתח מעט. במקרה כזה, שוב, ניתן להעריך שקוטר הים נמדד בשפתו ואילו היקפו במקום בו נמצאים המים. שוב, גם בדרך זו נוכל לקבל תחשיב של P המתיישב יפה עם מבנה הים.

יש מקום לציין שלמרבה הפלא במקום היחידי שבו מתואר במקרא איזה שהוא תחשיב מדוייק ממנו ניתן להסיק מסקנות על P ישנו קריא וכתיב. כשיש שינוי כזה יש לעמוד על כוונותיו המדוייקות. תופעה כזאת מציגה שני היבטים של המילה בה חל השינוי. בדרך כלל יש במקרים כאלו דיון בגמרא על המשמעויות השונות ועל ההשוואה שביניהם (בלשון חז"ל: "אם למסורת" ו"אם למקרא") הכתיב של מילת מיתאר קו המעגל בפסוק המתאר את היקף המעגל הינו "קוה" ואילו מסורת הקריאה שלו הינה "קו". היחס בין ה P לפי הפשט הראשוני בתאור, היינו 3 לבין ה P האמיתי היינו ...3.14159 , הינו 1.047197551 הגימטריה של קוה=5+6+100=111 ואילו של קו=6+100=106. היחס בין הכתיבה והקריאה הינו למרבה הפלא 1.047169811 וה P המתאים לו הינו לכן 3.1415 . היות ומדובר בדיוק בשיעור של שליש אחוז של אחוז, שהיה בעת ההיא דיוק מעבר לכל תחשיב ידוע, הרי עם כל זאת שייתכן וזוהי תוצאה מקרית, יש רגלים לדבר שאכן דברים בגו. הנסיון של ד"א לזלזל ב P של קדמונינו על ידי ציטוט מובאות ממקורות אחרים במקרא אודות המשמעות של המילה "קו" לא תעזור לו משום שקו המיתאר של המילה "קו" בפרשת הים של שלמה מתייחסת דווקא לתוואי המעגל ולא למיתאר אחר כפי שיש במקורות האחרים. גם הנסיון להציג את התחשיב ככוזב באשר הוא נוחץ ידיעה מוקדמת של ערך P הוא בבחינת הנחת המבוקש. היינו, כותב ד"א מניח שקדמונינו לא ידעו את ערך P ולכן לא ייתכן שהם הביעו את היחס הזה במקרא. נעלמה מעיניו השגיאה הלוגית שבטיעון.

גליון אדר א תש"ס ירקרק בענין שמיטה.

 

טענה:

חז"ל טעו במעקב ההיסטורי של דברי הימים.

 

תשובה:

א. אכן יש פער גדול בין הלוח ההיסטורי המקובל בין האומות לבין זה המקובל בישראל. פער זה מתייחס לתקופה הפרסית אותה מצטט ד"א. מסורות היסטוריות משובשות הן דבר מקובל בהיסטוריה. עכ"פ גם אם נכון שהספירה של הגויים היא המדויקת אין לכך שום השלכה הלכתית שהרי הקובע הוא בשלב זה מסורתינו ההיסטורית. יצוין שאין אף אומה ולשון לה יש רשומים היסטוריים מסודרים כמו לאומתנו. תמונת העולם ההיסטורית של חוקרי ההיסטוריה היום הינה תוצאה של מלאכת מחשבת של שיבוץ אבני פסיפס של היסטוריה מכל העמים. באיזו מדה תמונה זו, בנוגע לתקופה הפרסית, עדיפה על תמונת העולם ההיסטורית שלנו, אומת ההיסטוריונים מס' 1 בתולדות האנושות, נדע כנראה לכשתתכונן סנהדרין. סנהדרין ודאי תדון בחקר הסיבות לפערי התחשיבים ההיסטוריים לגבי תקופה זו בין ישראל לעמים. ואף תחליט איזה תחשיב לאמץ ומה תהיינה ההשלכות של אמוץ זה. יש לציין שהמסורות שלנו תואמות את התחשיבים הנוהגים לגבי מסורות אחרות שיש בידינו, למשל תיארוך חורבן הבית השני(תשעה באב) שהיה לפי מסורותינו במוצאי שבת. לפי התחשיבים הנהוגים על ידי היסטוריונים מסורת זו לא תתאים מה שאין כן לפי תחשיבי מסורותינו. כך גם לגבי חשבונות השמיטין והיובלות. לכן מול הוודאויות ההיסטוריות של אומות העולם יש ודאויות צולבות שלנו. צריך לקחת בחשבון שברקע לתחשיבי הגויים ישנו האינטרס להתאים את ההיסטוריה לאמונה הנוצרית. התאמות היסטוריות אלו נחוצות לעיתים לנוצרים כדי להקבילן לנבואות "דניאל" וכיו"ב. ב) ביסוד הענין אין זו מחלוקת בין חכמי ישראל לחכמי האומות, אלא, מחלוקת בין חכמי ישראל לבין עצמם. יעויין עזרא ו יד במלבי"ם המביא גם את הרב זרחיה הלוי בענין.

 

טענה:

יש מחלוקות בלבול וטשטוש לגבי שנת השמיטה.

 

תשובה:

א. לקביעת שנות השמיטה יש שיטות שונות. הואיל ושמיטה בזמן הזה למרבית השיטות היא מדרבנן (וכך נפסק להלכה), הרי יוצא לנו שזהו ספיקא דרבנן שדינו לקולא. לכן אין אנו מחמירים ככל השיטות. אימצנו לנו שיטה אחת שנראתה לפוסקים. בזה הלכנו בנתיב הסלול של חז"ל בסוגיית שבת כשאבדו לאדם סדר הימים בהיותו במדבר וכיו"ב. שאז חייב הוא לאמץ לעצמו יום מסויים כשבת ולדבוק בו עד שיוודע לו יום השבת לאשורו. לגבי השמיטה המצב יותר נוח באשר יש הרבה יותר מעורבות של עם ישראל בקביעת סדר שנות השמיטה, מכוח זה גם אם אומצה שיטה שאינה לפי הספירה האמיתית ייתכן והיתה עומדת היטב לפי קו האמת ההלכתי גם אם היה בה פגם. מבחינה זו הרי הטיפול בענין עומד היטב בכללי דרישות ההלכה. ברור שלכל שיטת פסיקה יש סימוכין המקשה על חברתה. מבחינה זו גם הטענות לאי התאמה ללוח הכללי נכנסות לאותה אבן בחן.

ב. עיין תשובות לטענה הקודמת.

העתק מכתב שנשלח לד"א. י"ז בסיוון ה'תש"ס

 

לכב' "דעת-אמת"

 

א.ג.נ.

בתשובה לפנייתכם אלי. הקונטרסים אותם הנכם מפיצים עשויים בטוב טעם גרפי. מחשבה מגמתית רבה מושקעת בהם. מובן שעריכתם, הדפסתם והפצתם עולים ממון רב. עניינו אותי מאוד מקורות המימון להוצאתם שהרי לא בעשרים שקלים מדובר. מבדיקת הנושא הסתבר שמדובר במקורות מימון ששמו להם למטרה לנגח את תורת ישראל. כמובן שבנסיבות אלו מפסיקים הקונטרסים להיות קונטרסי רדיפת אמת. הם בעצם, מה שמובן מאליו, כלי תעמולה בידי החוגים המממנים. דעת אמת נבחנת בהיותה מסוגלת להודות בשגיאות ובטעויות. זה לא ראינו. היות ועיסוקכם בהוצאת הקונטרסים הפך להיות מקור פרנסתכם הרי סמי מכאן אמת אובייקטיבית. ישנם קונטרסים רבים היוצאים לאור על ידי חוגים שומרי מצוות. ניתן יהיה לומר שהם מגמתיים. אי אפשר יהיה לומר שהם מתחזים לחילוניים. בהוצאתם לאור אין צביעות. לא כך קונטרסי "דעת אמת". אם רודפי אמת אתם היה עליכם לתת במה חופשית לתשובות שאתם מקבלים המקשות עליכם, על ידי פתיחת מערכת הכתובות שאספתם להפצה של חומר הכתוב על ידי אלו אותם אתם מתכוונים לתקוף. כמו כן עליכם היה להודות בטעויותיכם. כמו בפרשת הארנבת והשפן. ההתעלמות מאתגר זה מלמדת שיש כאן צביעות. קשה לטעון בקונטרסים שלא הייתה יציאת מצרים ואחר כך לברך ערב חג הפסח ברכת "חג שמח". אינכם עקביים ואינכם רודפי אמת. לכשעצמי אני אדם נאמן למסורת ישראל סבא. הנושאים שהעליתם מעניינים מאוד וההתמודדות עימם, אולי להפתעתכם, חיזקה את אמונתי בתורת ישראל. מבחינה זו מסתבר שהקונטרסים הביאו ויביאו כנראה ברכה מרובה לדת ישראל. הם אולי בשלב ראשון משיגים מטרתם, היינו ספקנות. אך בטווח ארוך, יחזקו את האמונה באמיתות תורת ישראל ויחזקו את ההכרה בחכמתם של חכמי ישראל.

 

בכבוד רב,

דב מאיר שטיין

בהערת אגב יצויין שבין התומכים בד"א מצויים גופים ציבוריים היונקים גם מתקציבים ממשלתיים –  כגון מכללת עמק הירדן המארחת את אתר האינטרנט של "דעת אמת".

-----------------------------------------------------------------------------------------------

 

נוסחות התורה אייר תשס"א

 

אין בדברי קונטרס זה שום חידוש. בס"ה כבר התייחסנו לבעיית גירסות המקרא בכלל והתורה בפרט.

ייתכן ובעלי ד"א מוצאים עצמם בחוסר תעסוקה וכדי להצדיק קבלת מענקים וכספים מהקרנות הציבוריות המממנות את שכרם, הם חוזרים על דברים שכבר כתבו שוב ושוב.

יעויין בתשובות לקונטרס דילוגי אותיות וכן תשובות לגליון 9.

 

קונטרס ממנחם אב תשס"א בצבע כחול

בעניני דגים

כהקדמה לדיון מוצע לעיין במחקריו של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר (זואולוג ווטרינר) – בספרו מזון כשר מן החי בהוצאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה., פרק ג'.

כמו כן יש טענות בחוברת זו בהם חוזר ד"א על טענות עקרוניות שאליהם התייחסנו בתשובותינו הקודמות ובמיוחד בהקדמות. לכן לא תמיד יש טעם לכתוב כל פרט שוב ושוב.

 

טענה:

יש מחזירים בתשובה הטוענים שהיות ואין דגים בעלי קשקשת להם אין סנפירים, הרי לנו הוכחה למציאות הקב"ה שהרי כך קבעו חז"ל זאת בשעה שלמעשה יש דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר.

 

תשובה:

א.      ד"א בא לקלל ונמצא מברך. להלן המפרטים של הדג כפי שמצאנום בבסיס הנתונים הגדול בעולם של דגים. כתובת אתר האינטרנט של בסיס נתונים זה הינו -  www.fishbase.org/search.cfm 

 

 

פשוט אנשי ד"א טעו ותקוותם נכזבה. יתירה מזאת. מתברר שחכמתם של חז"ל הספיקה לפני קרוב לאלפיים שנה כדי להתמודד עם כל מאגרי הדגים המצויים היום בידי החוקרים שלא היו מצויים בימיהם ושאותם סרקו אנשי ד"א. הפרטים הללו נמצאו באינטרנט הקורא מבין האנגלית יווכח שרשום מפורשות שיש לדג הזה סנפיר גבי מנוון כאפיון מזהה. יצויין באותה ההזדמנות שהתורה דורשת סנפיר ולא סנפירים. היינו מספיק אחד.

 

ב.       בטענה לגופה יש אווילות. שהרי שמו של הדג מעיד על היותו בעל סנפיר בודד  באשר המילה  Ptero

ביוונית משמעה "כנף" והמילה  Moneמשמעה "יחיד". (תודה לרב פנחס ולדמן נ"י שהעמידני על כך).

ג.        עם כל זאת יעויין הקדמה א.

 

טענה: 

ה"מעדני יום טוב" ניסה לתרץ בצורה משונה סתירה בין השקפות חז"ל לבין המציאות.

 

תשובה

א.      אין שום פגם בהבעת הגיגים הבאים ליישב בין דיסציפלינות. זה נעשה בכל תחום מדעי. אכן  לעיתים רעיונות כאלו יכולים להיות משונים ואף לכאורה רחוקים מן הדעת, אולם, המציאות מוכיחה שרעיונות רבים רחוקים מן הדעת הם אלו שבסופו של דבר זכו לפתור בעיות קשות ביותר. לדוגמה הרעיון שנהגה בימי הביניים (מחדש) לפיו הארץ סובבת סביב השמש, נחשב כרחוק מן הדעת ובלתי מציאותי כלל בזמנו.

ב.      ל"מעדני יום טוב" היתה מלוא הזכות להשיג על דברי  הרמב"ן משום  ש

1)       הרמב"ן לא קבע דעתו בנבואה אלא בשכלו הנתון לבקורת.

2)       הרמב"ן בדבריו סייג עצמו באמרו  מפורשות שם "לפי דעתי"

ג.        יש יותר מדי מקרים בהם מתברר שחז"ל צדקו נגד ה"שכל הישר". לכן טענתו של הפרי חדש" לפיה ראוי לבדוק דרכים לאשש דברי חז"ל מוצדקת. כך יעשה כל חוקר בכל תחום בהיתקלו בתצפית סותרת לידוע. תחילה ינסה לבדוק אם לא טעה בהנחות היסוד שלו, בשיטת התצפית, או, בניתוח. שהרי אם לא כן ימצא עצמו ללעג וקלס בקהילה המדעית לאחר שיתברר שטעה. היות ורבני ישראל התייחסו, בצדק, לחז"ל בדרך ארץ רבה לא מהרו כלל להפקיע או לסתור דבריהם. כך יאה וכך נאה לכל בן תרבות המכבד את תרבותו. מכאן ועד לטענה שעשו עצמם סומים לדבר רחוקה הדרך לפי ציטוטי ד"א בעצמו.

 

טענה

הרעיון שסנפיר היה ונשר, או, שהסנפיר עשוי לצמוח בעתיד הינו בגדר "הבלים".

 

תשובה

ההבל הינו הרעיון גס הרוח שרק מה שיהיה נגד חז"ל הוא בגדר סבירות. כשם שיש דגים המעלים קשקשת לשעתה ייתכן גם לחשוב על סנפירים כך. אין שום פגם לנסות לבחון אפשרויות שונות מאלו להן מצפים אנשי ד"א. במיוחד נכון הדבר כשהוא נעשה בסביבה מדעית עניה בכלי מחקר שלא כפי שיש היום.

 

טענה

התורה אמרה לחינם גם סנפיר וגם קשקשת שהרי לדעת הגמרא בחולין סו: לכל מי שיש קשקשת יש סנפיר.  ולכן מה שאמרה התורה נאמר סתם כדי להגדיל תורה ולהאדירה .

 

תשובה

יש מקום לסברה שד"א בעצמו לא הבין את האמור בגמרא שם.  לפי מהלך הסוגיה בדף ואף דברי התוס' ד"ה יגדיל, משמע ,שהסיבה לנתינת שני הסימנים היא כדי להבטיח הבנה מלאה לכך שמדובר בשתי תופעות שונות:  לבוש הדג היינו קשקשת, משוטי הדג היינו סנפיר.

 

טענה

חז"ל טעו וסברו שרק לחיות טהורות יש קרניים.

 

תשובה

יש מקום סביר להעריך שד"א לא הבין את הסוגיה. הרי שם במקום מסביר התוס' שזוהי דעת תנא יחיד, ר' דוסא,  ואף הוכיח זאת. כל הנסיונות שיש במובאות שהביא ד"א הן לאכן את הסימנים לקרניים טמאות.

 

טענה

חז"ל לא היו עיקביים בענין בגרותן של נשים.

 

תשובה

ד"א בעצמו מביא שהענין במחלוקת ולכן הפוסקים מתייחסים למקרה כזה על פי הכלל – ספק תורה לחומרה, מה לו כי ילין? ד"א לא הביא גם שום ראיה מדעית לסתירת הערכותיהם של חז"ל בענין. בס"ה בדרך זו יוכל לטעון  שכל מחלוקת בין חכמי ישראל משקפת טפשות בורות וכו' חבל ששנאתו מעבירה אותו על דעתו.

 

טענה

חז"ל לא ידעו להבחין נכונה בין חזקת דגים טהורים לטמאים באשר הם חילקו בין דג שראשו רחב שהוא טהור למי שראשו צר שהוא טמא. ומומחי הדגים שללו חלוקה כזאת.

 

תשובה

א.      שם בגמרא  בעמוד הבא  ע"ז מ: נזכר מפורשות שיש דגים טהורים שראשיהם דומים לטמאים. "אמר אביי כי תניא ההיא בארא' ופלמודא (כנראה אחד מסוגי דגי הטונה) דדמו רישייהו לטמאים".  בלשון אחרת דיונו של ד"א חסר בצורה מוטה.

ב.      לדגי הסחוס יש על פי רוב ראש חד. דבר זה נצפה במיוחד בכרישים. בדגים הטהורים הפה נמצא בד"כ בקדמת הראש.

 

טענה

חז"ל טעו בקבעם שמי שיש לו ראש ושדרה הרי הוא דג כשר.

 

תשובה

סימני הדג הטהור מצויים רק בדגי גרם  (לוינגר תשמ"ה ע' 102). היינו יש להם אכן ראש ושדרה. לעומת זאת כנראה כל דגי הסחוס הינם דגים טמאים. לפי הנראה דגים להם יש עצמות סחוסיות לא נחשבו בעיני חז"ל כדגים בעלי שדרה. כמובן שיש כאן שאלה סמנטית היינו באיזו מידה ניתן לשייך לשדרה סחוסית את התואר שדרה. מסתבר שחז"ל סברו שאין סחוס בגדר שדרה. אין בכך סתירה למימצאים של איכיטולוגיים מודרנים באשר זו שאלה סמנטית מה היא מידת הקושי המיוחסת לשדרה.

מטעם זה בבוא חז"ל להכשיר דג עשו נכונה כשהשתמשו בסימן המהווה סימן מתאים לרוב הדגים המוכרים כדגי מאכל. לשם כך יעויין ברש"י ובתוס'  שם ד"ה ובדגים. היינו סימן זה אינו מובהק.

 

טענה

חז"ל האכילו ברבוט שלא כדין

 

תשובה

כדי להבין את המדובר ראוי לעיין במקורות הבאים:

*על זיהוי הדג הנקרא ברבוט"א - ד"ר מאיר לוינגר המעין טבת תשמ"ב.

*לעיון בשאלת דג הברבוט - ד"ר מאיר לוינגר. בגליון "שרידים" ה אייר תשד"מ

*מזון כשר מן החי (פרק שלישי) – ישראל מאיר לוינגר (רצוי המהדורה השלישית ואילך) בהוצאת                                    המכון לחקר החקלאות על פי התורה.

השם ברבוט הניתן לדגים מתייחס לדגים שונים מן הקצה לקצה. ייתכן והשם נובע בין השאר מן השם  הלועזי לזקן (למשל מכאן בא הכינוי פרידריך ברבר-רוסה היינו בעל הזקן האדום) לכן הברבוט כנראה מתייחס גם לדגים בעלי "זקן" וכך ניתן להסביר כיצד נוצר הקשר בין משפחת השפמנונים המצויידים ב"שערות" ארוכות הנראות כמו "שפם" או  כמו "זקן" לבין טעותו של ד"א. שהרי באמת השפמנונים טמאים.

ישנם דגים שונים נוספים שניתן להכניסם לשם  Barbur  (או Barbut) היינו דגים ממשפחת

ה Polynemidaer דגים אלו ביסודם טהורים.

אולם הנראה בוודאות הוא שמחלוקתם של חכמינו בנושא זה  נסבה על הדג Rhombus maximus מסדרת דגי משה רבנו. דג זה היה נתון במחלוקות קשות לגבי כשרותו. אמנם הדג הזה לא מצמיח קשקשים אולם הוא דומה כשתי טיפות מים לדג אחר קרוב משפחתו הקרוב מאוד אליו – Rhombus laevis שהינו דג טהור ללא ספק באשר יש לו קשקשים ברורים. גם איכיטולגים מומחים יתקשו להבחין בין הדגים הללו אם יעלימו את קשקשיו של האחד

הבעיה היא האם יש כאן שני מינים שונים או לאו. אמנם בטקסונומיה המודרנית הם נחשבים לשני מינים אך המציאות היא שהם מתנהגים מבחינות מסוימות כמו אותו מין שהרי הם מוכלאים בטבע אחד בשני ואז מקבלים דגים נושאי קשקשים (ייתכן ויש מקום  אף לומר שמופע הקשקשים בדג הברבוט מצוי גנטית בצורה רצציבית - סבילה). לכן יוצא לנו שיש שאלה האם יש להחשיבם להלכה כמין אחד (להזכיר הטקסונומיה של חז"ל מכלילה יותר שהרי הם מחלקים את הדגים ל700 מיני דגים טהורים בלבד בניגוד לאיכיטולוגים המודרנים הממיינים את הקבוצה הזו כקבוצה בעלת  רבבות מינים) אם נאמר שהם בני מין אחד תשאל השאלה האם דג כשר נבחן על פי הימצאות קשקשים בו עצמו או אולי (מה שלא מקובל להלכה) מספיק שיש קשקשים בבני מינו. זה הוא בסופו של דבר כנראה בסיס המחלוקת. ייתכן ומחלוקת זו מוכיחה שהבנותיהם של  רבני ישראל לדורותיהם בדגים היתה לאין ערוך יותר טובה ממה שד"א יודע ממקורותיו ומשער.

למעשה מקובל היום שלא נוהגים להיזון מדג זה כדג כשר.

 

טענה

חז"ל סברו שיש 700 מיני דגים ואנו יודעים היום שיש כ 25000  מינים. לכן יוצא שחכמינו בדו דברים מליבם...

 

תשובה

המדובר הוא ב700 מיני דגים  טהורים ירושלמי תענית פרק ד'. עם כל זאת גם אם היה מדובר בכל הדגים הרי זו טענה ריקה באשר היא יונקת מתחום טקסונומי.  הבחנה בין מינים שונים היא ענין המתחלף בהתמדה בין אנשי המדע גם בימינו. לדוגמה האם יש להבחין בין כל מיני (ואף סוגי) הדובים או שבעצם מדובר במין אחד- דב.

חבל מאוד ששנאתם של ד"א לכל דבר יהודי מעבירה אותם על דעתם עד כדי ביזויו לריק.

 

טענה

חז"ל לא העריכו  נכון את דרכי הפריה ורביה של דגים.

 

תשובה

מרבית דגי הסחוס משריצים חיים. דגי הגרם פרט ליוצאים מן הכלל מועטים, מטילי ביצים. יש גם דגים טהורים משריצים חיים כמו דגי משפחת הגמבוזיים. אך כנראה אין דגי מאכל משריצי חיים.

שם בגמרא ע"ז מ: מוצאים אנו דעות שונות הנובעות מן העובדות הזואולוגיות האובייקטיביות. אולם שם גם מצינו  "אמר רב ברונא (אולי הכוונה שם לכהנא)  אמר רב (גדול האמוראים) קירבי דגים ועוברן אין ניקחין אלא מן המומחה". משמע שהוא סבור שאין בדבר כלל הנקבע על פי דרכי ההטלה/השרצה ואף לא על ידי הבחנה בצורת הביצים. שוב נמצא ד"א עורך דיון חסר ולכן גם מוטה.

 

טענה

חז"ל לא הבחינו נכון בין סוגי הביצים לצורך הכשרם.

 

תשובה

יעויין התשובה דלעיל. מה גם שד"א בעצמו הביא דברי התוס' בענין שדחו סימנים אלו מטעמים כבדי משקל הקשורים למהימנות הסימנים  מדעת הגמרא עצמה מה לו כי ילין.

 

טענה

כילבית לא יכול שתתפתח בחבית.  על פי קונטרס מס. 1.

 

תשובה

א.      יעויין בתשובות לקונטרס מס. 1.

ב.      מדובר באפשרות של התפתחות מביצים הנמצאים בחבית. בס"ה לא מדובר בחבית סטרילית.

 

טענה

משו"ע יו"ד פג ח' משמע  שרבני ישראל לא סמכו על הסימנים שבש"ס בביצי דגים.

 

תשובה

מסתבר שרבותינו השתמשו בידיעותיהם ולא סמכו בצורה עוורת על פוסקים אחרים. בלשון אחרת מה שד"א טוען הוא שהם היו חכמים ומה לו כי ילין. מחד קובל ד"א שאינם בודקים את המציאות לאשורה ומאידך קובל הוא כשהם כן בודקים את המציאות לאשורה.

 

טענה

רבני ישראל לא סמכו על סימן כשרות של זנב מפוצל בשני פצלים שווים דווקא.

 

תשובה

מסתבר שרבותינו השתמשו בידיעותיהם ולא סמכו בצורה עוורת על פוסקים אחרים. בלשון אחרת מה שד"א טוען הוא שהם היו חכמים ומה לו כי ילין. מחד קובל ד"א שאינם בודקים את המציאות לאשורה ומאידך הוא קובל כשהם כן בודקים את המציאות לאשורה.  שוב נכשל ד"א באותו סוג של טענות.

 

טענה

בירושלמי תענית פ"ד דף סט: יש אגדה בלתי סבירה.

 

תשובה

אגדות הש"ס רבות מאוד. זו לא האגדה היחידה עליה ניתן להקשות.  יעויין גם באגדות רבה בר חנה במסכת ב"ב ועוד.

מקובל היטב בישראל שאגדות הש"ס אינן ענינים פשטיים אלא רמזים לרעיונות שונים. בעיקר הענין כבר כתבו בדבר גדולי ישראל, כפי שהזכרנו כבר בהקדמה ב'  שדבר שאינו להלכה ניתן לפרשו כרצוננו ואין בכך כפירה בתורה.

 

 

קונטרס מאלול תשס"א בצבע ורוד

מעמד האשה בהלכה היהודית

 

מבוא

ההבחנות  ההלכתיות שיש בין נשים לגברים הן עובדות רקע בבואנו לדון במעמד האשה ביהדות.

עובדות אלו ניתן לפרש בשתי דרכים. משנבחר פירוש, הרי הוא בגדר התייחסות פילוסופית. אין הוא מבטא אלא את הגיגיו של המפרש. אם כי ייתכן והוא מצד מסויים אמיתי ונכון. עכ"פ בתורה ובדברי חז"ל לא נאמר בשום מקום שערכו הרוחני של אחד משני המינים עדיף. להיפך יעויין הקדמה ו'.

ובכן דרך אחת הינה זו שבה נקט ד"א היינו מעמד האיש עדיף על זה של האשה ויש כאן הפליה.

אין שום כוונה לבוא ולטעון שאין הדברים נכונים, זה לא מפריע לאדם מאמין. באותה מידה היה ניתן למצוא ראיות "חותכות" שמעמד האיש נחות יותר. עם כל זאת בהחלט ניתן לומר שיש ביהדות אי שוויון. הכהנים עדיפים במעמדם על הלוויים ואלו עדיפים על ישראלים. האנשים הישראלים עדיפים על הנשים הישראליות. הנשים עדיפות על עבדים ואלו על גויים. גויים סתם עדיפים על הכנענים ואלו עדיפים על העמלקים. מבחינה זו בהיות התורה תורת חיים ולא תורת שוויון יש הבדל בערכם המעמדי של גברים לעומת זה של נשים מן הסיבה הפשוטה שהם שונים. הבדל זה בא לידי ביטוי בתחומים רבים כפי שהשכילו לסקרם בעלי ד"א. אנו שומרי התורה מקבלים את צווי הבורא לא רק כשהם נוגדים שוויון אלא גם כשהם נוגדים את זכותנו לחיות. אנו אוהבים את הקב"ה ומוכנים למלא את כל הוראותיו בשמחה ובטוב לבב.  מי שירצה לטעון שהיהדות גזענית לא נמחה על כך משום שאנו סבורים שבהתנגדות לגזענות יש הרבה צביעות. עובדה היא שבחייו הפרטיים כל אדם הינו גזעני. וכי יש אדם שאינו לוקח בחשבון נתונים גזעיים בבחרו בן זוג?! האם לאדם לא אכפת לחבור לחיים עם בן זוג כאשר ידע שילדיו יהיו חולי המופיליה או מפגרים בשכלם?! האם יש קיבוץ שלא יקח בחשבון נתונים אלו בבואו להחליט על קליטתה של משפחה?! היות ואנו רודפי אמת ולא רודפי שקרים מוסכמים אין אנו סבורים שבני האדם שווים. יתירה מזאת, גם במקום בו נמצאים לכאורה בני האדם שווים לא די בכך שהם יקבעו נורמות חיים משום שאנו סבורים שישנה חוקת יסוד מחייבת (תורתנו) לפני כל החלטה על פי רוב. לא נסכים לכך שהרוב יחליט לכרות את אזניהם של אדומי השער לצרכי מחקר מדעי גם אם התועלת המחקרית מכך לכלל תהיה רבה, מה שבאמצעים דמוקרטיים (בלי חוקת יסוד) הדבר בר השגה. בלשון אחרת אין אנו דמוקרטים בהכרח אלא בראש ובראשונה יש לנו חוקת יסוד. אם ירצה הרוצה, יכנה את שלומי אמוני ישראל בשם  תיאוקרטים. היינו דברו של הקב"ה חשוב בעינינו יותר מדבריהם של בני אדם גם אם יהיו אלו מיליארדים. גם אלף מיליארדים, יחסית לאין סוף, שווים אפס.

מאידך, למרות כל הנ"ל אין הכרח להגיע למסקנותיו של ד"א. הדברים שיאמרו בהמשך יבואו להפקיע את הוודאות שמייחס ד"א לניתוח שלו לפיו האשה מקופחת ביהדות. ניתן וניתן להוכיח שאין הדברים בהכרח כך. ייתכן וייתכן שההפך הוא הנכון!.

 

טענה בהקדמה

שחרור האשה בחברה הוא מן ההישגים החשובים.

 

תגובה

שחרור אינו ענין משפטי. זה הוא ענין מהותי.  יש מקום לבדוק אם אכן שחרור יש כאן. ייתכן שמדובר בטבעת חנק  לאשה. ויתכן גם כן שהמצב החדש הינו שעבוד הגברים. 

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת ונחשבת כבעלת מעמד נחות והא ראיה שהאיש יורש והאשה לא.:

 

תשובה:

ההלכה הינה אוסף הדינים שמן התורה ומדברי סופרים. המצב העדכני ההלכתי הינו שהאשה זכאית בעת נישואיה לעשירית מרכוש האב מה שאין כן האיש (שו"ע אבן העזר נז ס"ק א, מנחת יצחק חלק ו קמז). מצווה על האב להשיא בנותיו יותר מבניו. לכן ייתכן והבן, בסופו של דבר, במקרה של אב עשיר, באחרית ימיו יזכה ליותר ממה שזכתה בתו. אך להיפך יקרה כאשר האב עני שאז תשאר לבן ירושה אפסית בשעה שאחותו זכתה ליותר. כמו כן האשה זוכה בעשירית הרכוש בצעירותה והאיש רק במות אביו. לעיתוי הזכיה ברכוש יש משמעות כלכלית-כספית כבדת משקל. מבחינה זו סדרי הזכיה ברכוש האב הינם תיפקודיים, היינו לטובתן של הבנות כדי שתינשאנה בקלות, מה שיגביר את הילודה, שהרי הילודה תלויה הרבה יותר במיצוי תקופת הפריון של הנשים. ולטובת הבנים כדי שיהיה להם אמצעים רבים לממן את החזקת המשפחה בעת היווצרה (מאוחר יותר).

 

טענה

 מעמד האשה כמעמד של שפחה.

 

תשובה

מעמדה של האשה ביהדות אינו מנותק מנורמות החיים בהן פעלו רבני ישראל לדורותיהם.

נורמות אלו ינקו, בעל כרחם, גם מתנאי החיים הבסיסיים. הגברים היו משכימים קום לעבודתם וחוזרים אחרי יום עבודה קשה בחקלאות ידנית. הנכון הוא שגם האשה עבדה הרבה יותר קשה, אולם, כל בר דעת מבין יפה שעבודת הגברים היתה לאין ערוך יותר מפרכת. איש כזה כשבא מן השדה, ציפה, בצדק לסיוע של אשתו להשבת רוחו ועזרת נוות ביתו בצרכיו הבסיסיים עם חזרתו הביתה. אנו היום לא מבינים זאת באשר היום  העבודה בשדה פירושה עבודה בכלי מכני מוצל מקרינת החמה ממוזג ובישיבה.

נוהג זה אינו מצווה מן התורה אלא סגנון חיים.

לא פלא, לכן, שנוהגי החיים המשותפים בין בני זוג  שלומי אמוני ישראל השתנו עם השינוי שחל באורח החיים. הנכון הוא שבהעדר סנהדרין שתקבע נורמות חדשות ליחסים נוצר מצב שהוא אנאכרוניסטי. הוא נובע מיחס הקדושה לנוהגי ישראל מאז היתה סנהדרין. יש לשער שנורמות אלו תשתנינה ותשקפנה בעתיד הקלה בתחומים אותם בחר ד"א לציין לטובת החמרה בחובות האשה בתחומים אחרים. למשל בפרנסה.

 

טענה

ההגנה המשפטית על זכויות הנשים בחוק החילוני עדיפה על זו של חוקי התורה. זה הוא חוק "נאור"...

 

תשובה

יפה צויין שמדובר בהגנה משפטית גרידא. מטרת חוקי התורה הינה שונה.  מטרה זו הינה קיום רצון הבורא. שלומי אמוני ישראל סבורים שקיום מטרה זו מביא לאושר גדול יותר לאנשים וגם לנשים. דבר זה ניתן לבחון בנקל על פי היקף ההשקעות של הנוהגים כך בסכסוכים משפטיים ובגירושין.

אחת מן הרעות החולות של החברה המודרנית היא ההזדקקות לנורמות משפטיות ולדיונים בבתי משפט שאותם מהלל ד"א.  רעה חולה זו מקטינה את העושר הלאומי והצמיחה הכלכלית בצורה חריפה ביותר. כמעט את כל הכספים שמשולמים לעורכי דין היום ניתן היה במשטר התורה להפנות להשקעות בצמיחה כלכלית שהיו מביאות רווחה עצומה לציבור. מערכת החוק והמשפט במדינה גרועה ומזיקה. במשטר התורה עלותה לא היתה מגיעה לעשירית (לפי חישובים גסים שערכתי עלות משפט לפי משפט התורה עולה כאחוז אחד בלבד!).  שלא לדבר על הסחבת של שנים מה שמפקיע את התועלת מפסק הדין.

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת לרעה בכך שלא מקבלים את עדותה.

 

תשובה:

לפי האמת מצוות התורה הן בבחינת גזירות שאנו מקיימים אותן כגזרות מלך. מבחינה זו יש גם הפלייה של יהודים בכך שאינם יכולים להיזון מבשר חזיר. עם כל זאת הסיבות לכך, הנראות לכאורה לעין, הן בתחומים הבאים:

א. האשה עשויה מכח נשיותה להטות את הכף בהשפעתה על השופטים. ידוע ומפורסם בצבור שלנשים יש סיכוי עדיף בבתי משפט. הדבר פורסם בשעתו על ידי אגודות הגברים הנלחמות לשוויון זכויות הגברים. הטענה היא שמדובר בקיפוח חריף המגיע ליחס 9:1 במשפטי הגירושין לדוגמה.

ב. האשה עסוקה במשפחתה. זו המטרה היותר חשובה משום שהיא נוגעת לגידול דור העתיד. הטרדת האשה בהופעות בבתי משפט תפריע לניהול התא המשפחתי. התא המשפחתי הוא המשימה העיקרית שלה מה שנובע מן המצווה הראשונה שבתורה היינו - פרו ורבו.

ג. העמדת האשה בחקירה עשוי לבזותה כאשה ולפגוע בצניעותה (יעויין בבלי כתובות עד-עה). כל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מה יד) הוא העקרון המאפשר את האמונה במשיח בן דוד (בבלי יבמות עז.). פגיעה בכלל זה עשויה להוריד באופן חמור את הפריון הלאומי הדמוגרפי.

ד. פטירת האשה ממצוות עדות הוא הפליה שלה לטובה שהרי סתם עד מסתכן שימצא "עד שקר" ועוד יותר חמור "עד זומם", גם אם העיד אמת. הרי בכל משפט עשויות להיות טעויות. עונשו עשוי להגיע עד כדי מיתה ח"ו.

ה. אמנם האשה נבונה יותר אך קלת דעת יותר. גם תפיסתה את העובדות המרחביות במציאות לקויה מעט לעומת זו של האיש. מחקרים פסיכולוגיים שנעשו מאששים את העובדה הידועה היטב שיש הבדלים בכשרים המרחביים של האנשים (הגברים עדיפים כפי שנצפה הדבר למשל בשליטה על ההגה בכבישים) לעומת הנשים (העדיפות בכשרים המילוליים שלהן). בעדות נחוצה כנראה, ביסודו של דבר, אבחנה מרחבית.

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת לרעה בכך שאינה יכולה לדון.

 

תשובה:

ביסודו של דבר הנימוקים, יש להניח, למניעה לקבלת עדות  האשה  דומים לאלו של מניעת מינוי אשה לשופטת.

הטענה שבבתי המשפט בארץ יושבות נשים השופטות בתבונה ובצדק אינה ברת דיון ולכן ריקה מתוכן. קשה מאוד לאזרח בארץ לטעון על שופט זה או אחר שהינו בעצם נוכל, אם יטען כך ישב במאסר. ודאי שלא יוכל לומר זאת על השופטות או על המערכת כולה. חופש הבעת דעה על טיב השפיטה יש רק לשותפים האידיאולוגיים של השופטים. הם יושבים  מול מצלמות הטלוויזיה ומשדרי הרדיו ובמערכת ד"א ואומרים שהמערכת היא הכי טובה... . לכן המוקרן משם שדוף וערכו אפילו לא אפס.

צדק יושר ותבונה בשפיטה ניתנים למדידה רק בדרך אחת, שביעות הרצון של האוכלוסיה. מערכת השפיטה בארץ ספגה לפני זמן לא רב הפגנה בנוכחות בפועל של שש מאות אלף מפגינים (הערכה אובייקטיבית של CNN). זאת בלי נשים וילדים רבים שלא יכלו לבוא להפגנה זו. יש מקום לסברה שמדובר בחמישית עד רבע מן האוכלוסיה שמביע ישירות ובעקיפין בפומביי שאט נפש ממערכת המשפט. בשום מדינה בעולם לא התרחש דבר כזה.

יתירה מזאת הצדק הנעשה בבתי המשפט עולה למשק הלאומי הון תועפות.

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת לרעה בכך שלא ממנים אותה למינויים.

 

תשובה:

ביסודו של דבר, יש להניח, שהנימוקים למניעת עדות אשה ומינויה לשררה  דומים.

ד"א שכחו לציין מה קרה בארץ  בפעם היחידה כשראש הממשלה היתה אשה. זה היה הכשלון הצבאי הגדול ביותר בתולדות המדינה (מלחמת יום כיפור). כשלון זה נבע בעליל מקלות דעת. זה קשור כמובן לטענת חז"ל שאשה דעתה קלה.

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת לרעה שהרי אביה יכול  לקדשה לאיש בעל כרחה וכך יכול הוא גם למכרה לאמה. אין לה זכויות והיא חסרת מעמד.

 

תשובה:

אין בדבר הזה, למרבית הפליאה, פגם. יוצע למפקפק בכך לבוא לארצות עניות ולראות מה קורה לבנות לאבות עניים מרודים. אם לא ניתן להשיאן מוקדם (מכירה לאמה בתורתנו היא ביחוד כדי להנשא לאיש). בכל מקרה אין תנאיה רעים מתנאיו של עבד עברי שלפי התורה תנאיו עדיפים למעשה על תנאיו של שכיר. הבנות מתדרדרות לזנות ולחיי רחוב. זה דבר שאינו בר השוואה לפתרון המוצלח של התורה. הפתרון שבתורה מיועד לרבוי טבעי גבוה ולו גם בתנאי לחץ כלכליים באשר הפריון כמעט מעל לכל.  זה הוא פתרון טוב. בתנאי הגלות, שהם חלק בלתי נפרד מחיי האומה עד כה, כאשר הגויים היו מציקים לנערות יהודיות, נישואיהן היו בגדר הצלה.

עם כל זה נתנה התורה בידי בתי הדין בישראל זכות להתערב בקביעת כללים נוספים מרחיבים או מצמצמים על פי התקופה. לכן גזרו חכמים, עם חלוף העיתים, שאסור לאב לעשות כך. טענה על חוק אחד תוך ניתוקו מן המערכת הכוללת מחטיאה את המטרה. מבחינה זו, יש ויש תקנות מזדמנות הבאות להתאים את חוקי התורה לתקופה, לתנאים הכלכליים והחברתיים. כך גם נעשה. בסופו של דבר מתברר שתנאי היחסים בין הנשים והגברים בחברת התורה טובים לאין ערוך.

 

טענה

האשה רכוש הבעל.

 

תשובה

הנישואין יוצרים זיקות הדדיות בין שני בני הזוג. העובדה שהבעל קונה את האשה ולכן היא רכושו מופקעת. הבעל אכן רוכש זכויות אולם לא פחות מכך קונה גם האשה זכויות. העובדה שבחוקת התורה נשיאת אשה קרויה "קנין" היא אולי דווקא לרעת האיש. שהרי אם באשה נפלו מומים אחר הנישואין, לא יוכל הבעל על בסיס זה לבקש לגרשה ויהי חייב בכתובתה משום שאנו אומרים לו נסתחפה שדך.. לעומת זאת לאשה יש מקום לטעון טענה זו משום שהבעל אינו "קנין" שלו. המעוניין לראות את צדדי החיובים ההדדיים של שני בני הזוג יעיין בספרו של מי שהיה שופט בית המשפט העליון במדינה: ד"ר בן ציון שרשבסקי – דיני משפחה. עכ"פ אין גופה של האשה קנוי לבעל.  לדוגמה אם היה גופה קנוי היה הוא חייב בנזקיה ולא כך היא ההלכה.

ד"א מספר שחיובי האיש מן התורה (לדעת הרמב"ן) הינם  רק יחסי  אישות. הוא לא מספר מה הם חיובי האשה הניכרים מן הפסוקים כלפי האיש. בעצם מלבד נאמנות שום דבר. אז מה מצא רע בתורה?!

 

טענות

מבחינה ממונית האשה מקופחת.

 

תשובה

תוך כדי דברי הבקורת על חז"ל מודה ד"א שתמורת חיובים ממוניים אלו מקבלת האשה זכויות ממוניות. מי אמר מה עדיף. ד"א החליט בנפשו שהאזון שקבעו חכמינו אינו טוב. ראיה מנין? אתמהה!. עם כל זאת יכולה האשה לקבוע הסכמים ממוניים אחרים כתנאי לנישואין. תנאים אלו תופסים. מי מונע מן הנשים שאת כבודן ומעמדם דורשים אנשי ד"א לעשות הסכמים כאלו.

כך מצאנו ברמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה ד: "ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה

שומעין לה ואין כופין אותה". (אבל את הבעל כופין).

 

טענה

האשה חייבת לבעל מלאכות אישיות ואת האשה מותר להכות בשוט כדי לכופה לעשותן.

 

תשובה

באשר לסגנון השרות האישי יעויין בהקדמה לקונטרס זה.

באשר למכות. בכל חברה יש דעות שונות לגבי סגנון החיים ההדדי. גם לרמב"ם מותר להביע דעה. העובדה היא שדעה זו של הרמב"ם לא התקבלה לפסיקה למעשה. באשר יש בה לפחות חשש של איסור מן התורה של "לא יוסיף" שהוא האיסור להכות. יצויין שהרמב"ם פסק את פסקו כשחי  בארצות האיסלאם שהיו נחשבות אז לארצות תרבות. ביחסים בין בני זוג בארצות האיסלאם היה זה נוהג מקובל. ובכל מקרה גם לדעת הרמב"ם היה ההיתר בהיקף קטן הרבה יותר מן המקובל ביחסי הזוגות של מוסלמים.

 

טענה

האשה משועבדת לאיש לתשמיש כל זמן שירצה ולהיפך לא.

 

תשובה

הדבר הזה אינו נכון. האיש בכל מקרה אסור בתשמיש במשך 12 יום במחזור לפחות. השעבוד לתשמיש בימים האחרים נמצא בזיקה לבעיות הבאות:

א.      האיש עשוי להכשל בעוון הוצאת זרע לבטלה אם האשה לא תהיה זמינה לו. מה שאין כן האשה.

ב.      הערכת חז"ל הינה שהזדקקותו של האיש לתשמיש, פיסיולוגית ונפשית, גדולה מזו של האשה. זוהי כנראה עובדה נכונה באשר המין האנושי מבחינת טבעו בנוי לפוליגמיה. מי שמחפש דמיון בין הקופים הגדולים לבני אדם ימצא מציאות זאת בכל אשר יפנה.

ג.        האיש מחוייב בפריה ורביה ולא האשה. אם לא תאות לקיים יחסי אישות יפגע הדבר בכושר הפריון הזוגי.

 

טענה

האשה, עם נישואיה, מופקעת מכבוד אביה ואמה.

 

תשובה

באופן כללי המציאות היא שבמקום שאין מי שקובע קשה לקיים שלום בית. בד"כ נשים נשואות מכבדות את הוריהן בפועל. אולם היה הכרח לקבוע סולם מחויבויות, שאם לא כן לא ישרור סדר חיים מחייב שהוא הבסיס לשלום בית. היות והאיש הוא בד"כ היותר מבוגר ועוסק יותר בלמוד תורה  ניתן בידו הכח להכריע בחילוקי דעות. מבחינה זו אין האשה מקופחת דווקא. שהרי מאידך נשות אחיה משועבדים לכבוד אב ואם שהיא השתחררה ממנו. סידור זה מטיל את האחריות על האנשים שבידיהם נמסרו מלכתחילה האמצעים.

 

טענה

הפרת נדרים בידי הבעל.

 

תשובה

זו היא הפליית האשה לטובה. שהרי לבעל אין מי שיפר נדריו.

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת ונחשבת כבעלת מעמד נחות והא ראיה שהאיש יכול לגרשה בעל כורחה ולהיפך לא.

 

תשובה:

יש בטענה על פניה צביעות.  מי מונע מן האשה לעזוב את ביתה לכשתחפץ?!. בעיית המעמד הנחות של האשה מצויה בעיקר בראשם של מי שאינם מכבדים תורה ומצוות. אמנם חוקי הצביעות שלהם משווים את האשה, אך, למעשה, התופעה של בגידה באשה עם נשים אחרות (כולל נשואות) וגם התופעות של הכאת אשה ורציחתה על ידי בעלה יחודיות כמעט לחלוטין לציבור החילוני דווקא.

עכ"פ ההלכה הינה אוסף הדינים שמן התורה ומדברי סופרים. המצב העדכני של מערכת היחסים שבין נשים לגברים בהלכה הינו שהאיש לא יכול לגרש אשה בעל כרחה. להיפך האשה יכולה לבקש מבית הדין לקבל גט מבעלה בטענת "מאוס עלי" לא כך האיש. הקיפוח של האשה בגירושיה בבית הדין נובע מכך שלבית הדין היום אין במסגרת חוקי המדינות ה"נאורות" הסמכות לכפות לפי גדרי הכפיה ההלכתיים - מלקות. המדינה מגבילה את יכולת בית הדין לפעול בנושא ביעילות. הטענות צריך שתופנינה למשטרים הטוענים לנאורות ולחוקיהם. בהערת אגב יאמר שלעונש מלקות יש את היתרונות הברורים הבאים (לפחות):

1. הלוקה מנקה עצמו כליל ונחשב כמו כל אדם אחר בחברה מבחינת מעמדו (כאמור בתורה – ..."ונקלה אחיך"...).

2. לחברה אין הוצאות עתק להקמת מבנים לבתי סוהר הוצאות אחזקה שמירה תזונה וכיו"ב.

3.       האיש לא מושפע לרעה בבית הסוהר עקב התחברות לפושעים אחרים ואף לא לומד לשכלל את רשעתו.

4. אדם בבית סוהר אינו אדם יצרני. היינו יש הפסד של שנות עבודה למשק הלאומי.

5. הבטלה של האסיר מביאתו לידי חטא.

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת שהרי לאיש מותר לשאת כמה נשים (פוליגמיה) ולאשה אסור להנשא לכמה אנשים (פוליאנדריה).

 

תשובה:

הנישואין נעשים בראש ובראשונה למטרת פריון.

א. מספר הוולדות שתוכל להביא אשה בנישואין פוליאנדריים לא יגדל. האשה יכולה בו זמנית להרות הריון אחד ותו לא. לא כן בפוליגמיה. בהערת אגב יצויין: שהמדינה בלחצם של חוגים חילוניים הרואים עצמם כשייכים לתחומי התרבות הנוצרית, הנהיגה בנושא זה כפיה דתית על אנשים דתיים  בניגוד למצפונם ודתם.

ב. הגברים המעורבים לא יחפצו בילדים באשר לא תהיה להם סיבה לרצות להשקיע בילד שאין להם בטחון באבהותם לו. אם יוולדו ילדים הרי הגברים המעורבים יתחמקו מן האחריות לגידולו.

ג. ריבוי נשים הוא תופעה טבעית הנהוגה בד"כ גם בעולם החי.

ד. יש עודף של נשים לעומת גברים בגיל הפריון עקב:

1) תמותה טבעית נמוכה יותר של נשים.

2) התמותה בתאונות דרכים אצל גברים גבוהה פי 2.9(פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)

3) התמותה במלחמות גבוהה יותר אצל גברים לפחות פי 10.

4) גיל הפריון של נשים מתחיל בגיל נמוך יותר ובאוכלוסיה בה יש ריבוי טבעי (במיוחד ריבוי טבעי גבוה) גורם הדבר לכשעצמו לעודף גדול של נשים בשוק הנישואין.

5) זכרים  מתאבדים (במיוחד עם התפשטותה של התרבות המתייוונת בדורות האחרונים) פי 2.3 מן הנשים.

יצויין כהערת אגב: המדינה אוסרת על גברים הקמת שתי משפחות ומעלה (פוליגמיה) בקידושין דתיים. היא אינה אוסרת זאת שלא בנישואים חוקיים גם אם הדבר גורם להרס משפחה אחרת והוצאת שם רע על ילדיה. כתוצאה יש גם כפיה על נשים דתיות מלממש זכותן לאמהות במסגרת דתית לפי אמונתן. הציבור החילוני מממש כפיה דתית גסה בענין זה ומתגלה כאן במערומי צביעותו בטענותיו על כפיה דתית מצד שומרי המצוות.

 

טענה

האשה פטורה מפריה ורביה ולכן אינה יכולה להשתחרר מכבלי הנישואין.

 

תשובה

יש לאשה דרך פשוטה לצאת מן הנישואין גם כן בטענת "מאוס עלי".  מה שמונע זאת הוא השלטון החילוני ה"נאור" שאינו נותן רשות לבתי הדין בישראל להלקות את הבעל הסרבן עד שיתן גט.

 

טענה

האשה פטורה מחינוך ילדיה.

 

תשובה

אם כן יוצא לנו שהאיש הוא המקופח. שהרי הוא זה המחויב להקדיש מזמנו והונו לחינוך בניו.

 

טענה

האשה אינה יורשת את אביה.

 

תשובה

יעויין לעיל בהקדמה לקונטרס.

 

טענה

הבעל יורש אשתו ולא להיפך.

 

תשובה

זה הוא חלק מן התנאים ההדדיים. לעומת זאת האשה זכאית לכתובה/מזונות לכשתתאלמן מה שהאיש לא.

 

טענה

אין האשה יורשת את בנה ובתה.

 

תשובה

מדוע שתירש?! אם יש להם ילדים, יורשים הם ואם לאו יורש אביהם באשר הוא מצידו מבטיח לאמם זכויות מיוחדות כספיות אחרות.

 

טענה

עבודת המקדש בזכרים.

 

תשובה

לכאורה זו אפליית הגברים הכהנים החייבים להתפנות יותר משבועיים  בשנה לעבודת המקדש.

המעיין במקורות יווכח כמה עבודה זו היתה כרוכה בהפסד. הכהן היה עשוי ללקות אם לא פעל כנדרש ממנו ואף לעיתים חלה במחלות מעיים. היה עליו ללכת על רצפת המקדש יחף גם בחורף הקר. מלבד זאת לא קיבלו הכהנים נחלה.

 

טענה

בתרומה האיש זכאי באכילה והאשה לא.

 

תשובה

ההפליה אותה מציין ד"א הינה גם הפוכה. היינו כאשר אשה ישראלית נישאת לכהן הרי היא אוכלת בתרומה מה שאין כן ישראל שנשא בת כהן.

כמו כן לאשה ישראלית יש תמיד סיכוי שבניה יהיו כהנים ואילו איש ישראלי לעולם לא יוכל להגיע לכך.

 

טענה

כהן אסור להטמא למת.

 

תשובה

זו היא בעצם לפי הפילוסופיה של ד"א הפליית האיש לרעה. שהרי לא יוכל ליטול חלק במצוות קבורה.

 

טענה

משפחת האב קובעת לדיני טומאה.

 

תשובה

יש בזאת צדדים לחיוב ולשלילה. עכ"פ אין כאן הפליה.

 

טענה

לכהן אסור לשאת זונה גרושה וחללה.

 

תשובה

זו היא לכאורה אפליה לרעה של הגברים הכהנים. ברור שזה קשור לתפקודי הקדושה המוטלים על הכהנים. אולם תפקודים אלו אינם נובעים מן הצדקות היתרה של הכהנים אלא מן הסדר התורתי שקבע קבוצה מסויימת לקיום מצוות הפלחן במקדש. בלעדי קביעה כזאת, קשה היה מאוד להקים עולו של מקדש וקודש בישראל.

 

טענה

לא נוהגים לתת לאשה לשחוט או למול בפועל.

 

תשובה

בצדק.  בס"ה אלו מלאכות הדורשות אומץ לב שנשים בד"כ לא ניחנות בו. כדאי להשוות את אחוז הכירורגיות בין הרופאים לעומת אחוז הנשים בין הרופאים.

 

טענה

אשה  לא תניח תפילין

 

תשובה

א.      גזירת הכתוב המטילה את החוב לכך על אנשים ולא על נשים משום שזו מצוות עשה שהזמן גרמה. הסברה הפשוטה היא שהיות והאשה עסוקה בניהול הבית וגידול הילדים פטרתה התורה ממצוות מסוימות מחמת העומס המוטל עליה. בס"ה זו אפליית הגבר ל"רעה".

ב.      היות והנחת תפילין מיוחדת בעיקר לאנשים, הרי יש מקום לחשוש שבקיום מצווה זו על ידי נשים הן תיכנסנה לגדר האיסור של לא תלבש אשה כלי גבר בדומה לאיסור על גברים שלא ילבש איש כלי אשה.

ג.         שכחו אנשי ד"א לכתוב את דברי המשנה ברורה במלואם שם בס"ק יב  הנשים – עיין בפרי מגדים  שהוא הדין לענין עבדים ועיין בספר תוספות שבת שכתב בהדיא (בפירוש) להיפך ועיין בספר תולדות ירושלים.

ד.      המילים "[שלא להפיח]" הן של ד"א.

 

טענה

אשה לא קוראת בציבור בתורה.

 

תשובה

א.      כבוד הציבור הוא שיקרא בתורה מי שמחוייב בה יותר ומי  שמקובל חברתית להיות חשוב. יש לעיין בשאלה אם שינוי במעמד האשה שנעשה במדינות המודרניות (ולאו דווקא לטובתה) עשוי יהיה לשנות את ההלכה בענין לאחר כינון הסנהדרין.

ב.      היות והתורה נקראת בנעימה, ישנה בעיה הלכתית עקרונית באשר קול (זמרה) באשה נחשב לערווה. היינו בשעת שמיעת זמר מאשה אסור ללמוד תורה.

 

טענה

אשה אינה בזימון.

 

תשובה

ביסוד הענין הסיבה לכך היא מחויבותה הקטנה יותר לברך ברכת המזון מן התורה. זו הפליית האשה לטובה שהרי בכך היא פטורה פעמים רבות מכבלי חיוב הזימון בהם גברים מחוייבים.

 

טענה

אשה עצלנית.

 

תשובה

זה ביסוד הענין טעון בדיקת אמת. לענ"ד הדברים נכונים. ייתכן שזו תכונת נפשה של אשה וייתכן שזה מסיבות אחרות – כמו עומס נפשי רב בקשר לגידול הילדים והחובות בניהול משק הבית. תיתכנה גם סיבות אחרות. 

ד"א סבור כנראה שדבר כזה צריך שיבדק על ידי פוליטיקאים (עדת חנפים) או פרסומי העיתונות (המתאימה את עצמה ללקוחותיה). עכ"פ יש מדדים אובייקטיביים יוצאים מן הכלל לבחון את אמיתות הענין.

א.      השכר שמעבידים עצמאיים מוכנים לשלם לגברים לעומת זה המשולם לנשים באותה משרה. מדד זה אובייקטיבי מאוד משום שאם תפוקת הנשים היתה זהה לזו של הגברים, הרי, מעביד עצמאי היה מעדיף נשים עד שהעלויות תתאזינה (חוקי כלכלה פשוטים). דתנו היא דת אמת לפני היותה דת של שלום כאמור בתפילת שחרית "אמת ויציב ונכון..." היינו, "אמת" לפני "יציב". בוודאי שאינה דת של כת חנפים.

ב.      שעורי הבקורים של נשים לעומת גברים אצל רופאים. בשים לב שבריאותן הבסיסית של נשים כנראה גבוהה מזו של גברים שהרי הן מאריכות חיים יותר.  ובכן, לפי פרסומי משרד הבריאות על שימוש בבריאות הרי בסקר 1996 היה שיעור הביקורים אצל רופאי קופות החולים לנשים בשנה 7.7 ואילו זכרים 5.9 . אצל רופאי השניים 2.3 לזכרים ו-3.0 לנקבות.

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת ונחשבת כבעלת מעמד נחות בשכלה והא ראיה שנאמר עליה שדעתה קלה.

 

תשובה:

נכון שאשה נחשבת לקלת דעת אך מאידך היא נחשבת ליותר נבונה (על מה שכתוב בפרשת בראשית "ויבן ד' אומר המדרש - בינה יתירה ניתנה באשה) יוצא אם כן שחז"ל (גם אם יטען הטוען שהם לא ידעו את האמת על כישוריה של האשה) אבחנו את כשוריה השכליים של האשה בצורה פונקציונלית ולא בצורה מקפחת. מלבד זאת ידוע שיש הבדלים בסטיית התקן במדידות מנת המשכל של נשים לעומת גברים (אצל הגברים הסטיות גדולות יותר). הלא עינינו רואות שיש הבדלים משמעותיים מאוד בין ההישגים הנמדדים בפרסי נובל וכן אלו שבשח מט בין גברים לנשים. וכן גם להיפך, שיעור המפגרים בקרב הזכרים גדול מזה שבקרב הנקבות.

כמובן תשאל השאלה מה עדיף. יש מקום מוצק לסברה שסטיית תקן גדולה עדיפה יותר. זה נכון בכל עולם החי, ככל שהמיגוון גדול יותר כושר השרידות של המין גדלה.

דתנו היא דת אמת ולא דת חנופה דמוקרטית.

 

 

טענה:

האשה ביהדות מקופחת ונחשבת כבעלת מעמד נחות. שהרי היא נפדית ממוות בעדיפות נמוכה מזו של האיש כאמור במשנה הוריות יג. "האיש קודם להחיות ולהשיב אבידה".

 

תשובה:

באותה משנה מצינו "האשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי". לכאורה מוות קשה יותר משבי. אך בגמרא נחשב הדבר אחרת "שבי קשה מכולם" בבא בתרא ח:, בצדק על פי תנאי הימים ההם. שוב מוצאים אנו ציטוט מגמתי חסר של ד"א.

אמיתות דברי הגמרא הזו מצויה גם בספרו של יוספוס פלאביוס שתאר את נאום השכנוע של מנהיג המורדים במצדה בבואו לשכנע את קהלו להסכים להתאבד באשר טוב מוות משבי. אמנם, למרות  שיוספוס מספר שהיו כמה שנמלטו מגורל המתאבדים במצדה באשר הם נחבאו, הרי עם כל זאת שייתכן ואלו הם הדברים שהעברו לעולמנו ע"י השרידים הללו, יש מפקפקים אם הנאום היה אמיתי או פרי דמיונו של יוספוס פלביוס. אך, גם אם נאמר שזה הוא פרי דמיונו של יוספוס פלאביוס, גם אז, לא היה האיש בודה מליבו טענות דמיוניות שאין להן בסיס במציאות.

 

טענה

אין ללמד נשים תורה משום הפקרות מינית.

 

תשובה

ד"א לא התמודד כלל עם אמיתות הטענות. אכן נוח מאוד לתקוף במדינה "נאורה" מוסכמות שלולות. אף אחד לא בדק מוסכמות אלו כך שיוכל להוכיח שהן לא נכונות. הן פשוט לא מקובלות  במסגרת תרבות החנופה הדמוקרטית כראויות. האם בדקו אנשי ד"א האם נשים מתענינות במין יותר או פחות מאנשים?! אנשים לא תמיד אוהבים לשמוע את האמת. עם כל זאת דברי ד"א מסולפים כלהלן.

 

טענה

מוטב שישרפו דברי תורה ובלבד שלא ילמדו בהם נשים.

 

תשובה

ציטוט חסר. אכן נאמר כך. עם כל זאת בהלכות תלמוד תורה פסק השלחן ערוך למעשה שיש בידי הנשים שכר על לימוד התורה שלהן.

 

טענה

תשוקת האשה משעבדת אותה לבעל

 

תשובה

נשמח לראות את המחקר השולל זאת.

 

טענה

ומוצא אני מר ממוות את האשה...

 

תשובה

ויש גם להיפך. "מצא אשה מצא טוב". ושניהם נכונים. כל אחד בנסיבתו.

 

טענה

איסור שיחה עם האשה

 

תשובה

כמה טובה אמרה זו. היא זו שמבטיחה הרבה יותר בטחון של בני  זוג איש ברעהו. השערוריות המכוערות שפרצו לתקשורת למשל בענינו של השר יצחק מרדכי זה הוא בדיוק מקורן. זלזול בדברי חז"ל המתרים בנושאים אלו בניגוד לגחמות של ד"א.

 

טענה

לא נאה חשיבות לאשה.

 

תשובה

ד"א מתעלם מן השאלה למה לא נאה. התשובה לכך היא שאנו לא אוהבים את המצב בו נשים נמצאות במקום המושך תשומת לב סביבן מן הטעמים דלעיל.

 

טענה

זכרים עדיפים תמיד מנקבות.

 

תשובה

לא נכון.  הדוגמות רבות מאוד והביאונום לעיל למשל בפדיון משבי. כמו כן כשבנים ובנות יתומים ואין די לפרנס את כולם מנכסי האב יצאו הבנים לקבץ נדבות והבנות תשארנה להיזון בבית.

מצד האב אכן יש סיבה לדאגות המצויינות במאמר. עם כל זה מצאנו גם להיפך במקורות כמו על אשה זקנה שהיא בבחינת אבן טובה בבית ואילו האיש הזקן ההיפך (סבתא בביתא סימא בביתא סבא בביתא פחא בביתא ערכין יט.). כך גם מצינו שלכשנולדת לאיש בת  מברכים "פריה ורביה באה לעולם" (גיטין פרק הניזקין) ואין מברכים זאת לאבי תינוק זכר.

 

טענה

אשה קלה להתפתות.

 

תשובה

האם יש לד"א מחקר המוכיח ההיפך?!

 

טענה

אשה פטפטנית.

 

תשובה

הסגנון  "פטפטנית" הוא סגנונו הנבחר של ד"א. במקורות מצינו 10 קבין שיחה ירדו לעולם 9 מהם נטלו הנשים. למה בחרו אנשי ד"א בסגנון זה לא קשה לנחש. היינו, הבאשת ריחה הטוב של תורה ויהדות במוחן של הנשים. עם כל זאת אין במקורותינו אהדה, בלשון המעטה, לסגנון דברני. שהרי "סייג לחכמה שתיקה" (פרקי אבות). באשר לעובדה האובייקטיבית, אכן נכון שנשים מדברות הרבה יותר מאנשים.

ד"א נלכד כאן בין שני דיסציפלינות שהוא מאמין שהן תואמות. היינו האמת המדעית לעומת ערכיה של חברה דמוקרטית שוויונית. מתברר ששני הערכים הללו אינם בדיוק תואמים. היינו, האמת המדעית מעמידה בנושא זה את הנשים כמי שיש להן חולשה אנושית המיוחדת להן היינו שיחה מרובה. ניתן בנקל לברר את העובדות לאשורן ע"י עיון בדוחות מחקר של חברות הטלפונים בכל העולם.

 

טענה

השומע בעצת אשה יורש גיהנום.

 

תשובה

שם על אתר בציטוטי ד"א משמע שיש נושאים בהם המצב הפוך.

לא רק זאת אנו מקובלים שיעקב נענש על שלא הרשה לבתו להנשא לעשו.  שאם כך היה עושה  הייתה מחזירתו למוטב. מדרש זה בא לידי ביטוי גם בשיקולים הלכתיים – שו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב')  סימן ע"ג ד"ה ע"כ. והרי יוצא לנו שאם היה נמשך אחרי אשתו דינה היה יורש גן עדן.

משמע שהדבר תלוי בנסיבות הכוללות.

 

טענה

האשה ביהדות מקופחת ונחשבת כבעלת מעמד נחות והא ראיה שהיא מברכת בברכות השחר "שעשני כרצונו".

 

תשובה:

לכאורה אכן זה כך נראה. אולם המושג "רצון" עליו מברכת האשה נוגע לפי דעת המקובלים לבחינת הכתר שהיא הבחינה היותר גבוהה. מבחינה זו ברכת האשה יותר נעלה מברכת האיש המברך בדרך השלילה בלבד. לדעת המקובלים, בעולם התקון, אשת חיל עטרת בעלה. כלומר היא בבחינת כתר על ראשו.

 

טענה

 

האיש מכבד אשתו והיא תמורת זאת תיתן עבודה, היינו חוסר שוויון.

 

תשובה

כבר עסקנו מקודם בענין השוויון אותו מבכה ד"א. שוב נדגיש שאנו לא בעד שוויון אלא בעד יעילות ואושר פונקציונליים מירביים. זה לא אותו דבר. עכ"פ הצגת הדברים מגמתית משום שלעומת חובותיה של האשה שכחו אנשי ד"א לציין את חובותיו הרבים של הבעל כמו לפרנס את אשתו ואת ילדיו. גם מה שטענו שמעשה ידיה לבעלה אינו נכון. אשה יכולה להשאיר מעשה ידיה לעצמה תמורת ויתורה על זכויותיה הנגדיות להיזון.

 

לסיכום

בחברה בה המטרות הינן עבודת הבורא ולא מימוש עצמי או/ו שוויון כנהוג בחברה הדמוקרטית המודרנית, ייתכן אי שוויון במעמד, בוודאי לא בשכר הרוחני, שהרי ייתכן כהן גדול "זוכה" לגיהנם ואשה זוכה לגן עדן (הקדמה ו'). יש ענינים בהם הגברים "מקופחים" ויש להיפך.  מימוש הרעיונות הדמוקרטיים המודרניים יביא למה שמתואר היטב בכתבה שנתפרסמה בעתון ה"ארץ" (שאינו חשוד על אהבה מופלגת ליהדות...) בי"א בסיוון תשס"ב (22 מאי 02 למנינם) בכתבה "ילדים זו טרחה".

19% מן הנשים האמריקאיות בתום תקופת הפריון אינן אמהות.

42% מן הנשים האמריקאיות בגיל הפריון אינן אמהות.

בקרב בנות ה 40 בעשירון  ההכנסה העליון – לפחות שליש ללא ילדים

49% משכבת הניהול הבכירה של נשים בנות 40 בתאגידים האמריקאים – נשים שמרוויחות 8000$ לחודש הן ללא ילדים.

מגמה זו נמצאת בתאוצה.

זוהי תמונת המצב של ציבור שסיסמתו הינה "אכול ושתו כי מחר נמות" – ישעיה כב 13.

ציבור שיש לו שליחות אלוקית ארוכת טווח עם אחריות לאומית ואנושית כללית מתנהג אחרת.

בציבור הנהנתני הגנטיקה של מנת המשכל הולכת ופוחתת. משום שהנשים המוכשרות ממעטות ללדת. גם הגברים המוכשרים ממעטים ומאחרים להוליד.

בציבור יראי  ד' הגנטיקה האינטליגנטית הולכת ומתחזקת. המובחרים מתחתנים יותר מהר ויולדים יותר ילדים.

בציבור הנהנתי, לדאבוננו, הדמוגרפיה יותר ויותר שלילית. הוא יכלה תוך זמן קטן והולך, מעצמו.

בציבור יראי ד' הדמוגרפיה יותר ויותר חיובית. לכן יקויים בו יותר ויותר מהר "כי ימין ושמאול תפרצי וזרעך גויים ירש וערים נשמות יושיבו" – ישעיה נד 3, היינו, כמסוכם היטב בדברים הבאים הנכונים גם מבחינה ציבורית: "אם יצבר כעפר כסף וכחמר יכין מלבוש יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלק" – איוב כז 16-17.

 

קונטרס מכסלו תשס"א

כהקדמה לתשובה לקונטרס הרי להלן מאמרו של הפרופ' מרדכי כסלו  שהפרסם בכתב העת "סיני" .

בחינת הזיהויים של  10 מיני מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטכסונומיה

 

הקדמה

 

שלוש בהמות ושבע חיות טהורות נמנות בתורה: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים. איל וצבי ויחמור, ואקו ודישון ותאו וזמר. וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו" (דברים יד, ד-ו). לפי תנא דבי רבי ישמעאל: "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב). מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול (בבלי, חולין מב, א). אולם, היום אין בידנו מסורת על כל החיות הטהורות. עיון בפירושים המסורתיים ובמחקרים החדשים מראה, שחלק ניכר מהזיהויים של עשרת מעלי-הגרה הטהורים המוזכרים בתורה אינו חד-משמעי ואינו מוסכם על הכול. בעוד שזיהויי שור, כבש ועז, וכן החיות אייל וצבי ואף אקו - ידועים ומקובלים, הרי אלה של ארבעת הנותרים עדיין לא לובנו כל צורכם. תרגומי התורה העתיקים והחדשים, המילונים וחוקרי החי של ארצות המקרא מביאים שלל הצעות שחלקן אינן משכנעות.¹ סיכומים ודיונים בנושא זה שעדיין לא מוצו כל צורכם פורסמו לאחרונה ע"י כמה חוקרים.² יחד עם זאת, יש לציין שאותן שלוש הבהמות הטהורות שהיו בימי משה, גידולן נמשך עד היום בהיקף נרחב בכל העולם.

עוד לפני בירור הזיהויים יש להדגיש ששם של חיה הכתוב בתורה איננו מקביל למין אחד או לסוג הנהוגים בטכסונומיה המודרנית, דבר שהקשה על הזיהוי.³ אמנם, שור מזוהה עם בקר הבית (=פרה)  (Bos taurus), כבש זהה עם כבש הבית ( (Ovis ariesועז זהה עם עז הבית (Capra aegagrus). אבל צבי בתורה מתייחס לשלושת מיני הצבי שחיו בארץ או בעבר הירדן באותה תקופה  צבי ארצישראלי (= צבי מצוי) (Gazella gazella), צבי מדבר (= צבי הנגב) (G. dorcas) וצבי פרסי
 (G. subgutturosa).⁴ קיימת גם דוגמה הפוכה, שני שמות מזוהים עם מינים שונים של אותו הסוג - האחד חיה והשני בהמה - אקו המזוהה עם יעל נובי (Capra ibex nubiana), כלול בתוך הסוג עז (Capra) יחד עם עז הבית. מהדוגמאות שהובאו נוכל ללמוד שהתפישה הטכסונומית המונחת בתורה שונה מזו הנהוגה היום; אבל יחד עם זאת, כל שם מבטא יחידה טכסונומית: לעתים מין או קבוצת מינים קרובים ולעתים סוג ואף קבוצת סוגים קרובים. מטרת העבודה כאן אינה מציאת זיהויים חדשים, אלא הרחבה סמנטית - על-פי החלוקה של תת-סדרת מעלי-הגרה (Ruminantia) למשפחות, תת-משפחות ושבטים, של הזיהויים השונים שכבר הוצעו - לשלל הצורות של החיות הטהורות באזורנו ובעולם. יש לתת ביטוי לעובדה שאנשים המבקרים בגן חיות או צופים בסרטי טבע - ובהם חיות מאזורים רחוקים - יודעים לומר שזהו מין צבי וזהו מין אייל, אע"פ שלא ראו מינים אלה מימיהם, כי הם דומים לאלה המוכרים. כל שם בתורה הוא דוגמה או אבטיפוס למעלי-הגרה הדומים לו החיים על פני הארץ.

 

בירור שיטת הזיהוי

 

משום מה התמקדו חוקרי שמות בעלי-החיים שבתורה בעיקר בזיהויים של חיות המצויות היום בארץ. למעשה, שמות אלה מייצגים מינים רבים יותר של בעלי-חיים, ולוא מהסיבה הפשוטה שמספר החיות הכשרות לאכילה באזור היה גדול יותר באותה תקופה. אפשר להסביר זאת חלקית בכך, שכל שם מתבטא לעתים במובן המצומצם שלו ולעתים במובן רחב יותר המייצג גם את החיות הדומות, ואעפ"כ החוקרים זיהו את השמות במובנם המצומצם. לעומת זאת, על-פי הפסוקים שהוזכרו לעיל, קבע הרמב"ם כלל המרחיב מאוד את משמעויות השמות: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינים המנויים בתורה. שלושה מיני בהמה... ושבעה מיני חיה... הם ומיניהן, כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור. וכל העשרה מינים ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה. לפיכך, מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק, לא בפה ולא בטלפיים" (רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות א, ח). פסיקתו מתבססת על התלמוד הבבלי (חולין פ, א): "אמר רבי יצחק: עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא" (מגיד משנה על הרמב"ם, שם).  כלומר, אין הכוונה שיש רק עשרה מיני מעלי-גרה, אלא חלוקת כל אלה הכשרים היא לעשר קבוצות. נראה, שרבי יצחק, והרמב"ם בעקבותיו, למדו מההכללות 'בהמה' בראש פסוק ד' ובסוף פסוק ו' בדברים יד, שיש להרחיב את המשמעות של החיות המנויות במינים הדומים להם, ולמעשה כל שסועי הפרסה ומעלי-הגרה הם כשרים.

            אמנם, בפרטים אחדים שיטת הרמב"ם צריכה ביאור. המגיד משנה והכסף משנה תמהים על הרמב"ם ששור הבר הוא מין שור, כי תאו מתורגם ע"י אונקלוס - תורבלא, ותרגומו המילולי בחזרה לעברית הוא שור היער: "אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה, איני יודע לתרץ לפי גרסת ספרינו, עד כאן לשונו (של המגיד משנה)... דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כורחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא. וכיון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא, אם כן תאו מין בהמה היא, והווה ליה ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה... אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה... עיין בספר כפתור ופרח פרק נ"ח (מאה יד למניינם)." ואכן שם נמצא תירוץ: "מין שיש בו מדברי ומן הישוב, כגון שור ושור הבר - שור בר מין בהמה, רבי יוסי אומר: מין חיה (משנה, כלאים ח, ו). מצאתי בספר התג'ניס לרבי יהודה בן בלעם (מאה יא): אמר רבינו סעדיה ז"ל (מאה י), שהג'אמוס כשר לקרבן וחלבו אסור, שנאמר: שבעתי עולות אילים וחלב מריאים (ישעיהו א, יא). ואומר: יזבח שור ומריא וצאן... (מלכים א א, יט) ובתוספתא (כלאים א, ח): חמישה דברים נאמרו בשור הבר, אסור משום אותו ואת בנו, וחלבו אסור, וקרב לגבי המזבח, וחייב במתנות, וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר תאווה, והרי הוא כבהמה לכל דבר. ר' יוסי אומר זהו תאו הכתוב בתורה, ומותר משום אותו ואת בנו, וחלבו מותר, ופסול מגבי מזבח, ופטור מן המתנות, וכו' והרי הוא כחיה לכל דבר. וחכמים אומרים תאו בריה בפני עצמה, שור הבר בריה בפני עצמה... ורבינו סעדיה כחכמים. והנה רבינו סעדיה בתרגום התורה כתב תאו וזמר - אל תיתל ואל זרפא,⁵ ולא תרגמו ג'אמוס. מכל מקום, מתוך דברי אלו הגאונים ידענו ששור הבר הוא ג'אמוס."⁶ כלומר, בעל כפתור ופרח מביא את דעתו של רב סעדיה גאון ששור הבר זהה לג'מוס, ותורבלא (= תאו) הוא מין אחר.⁷ אמנם, עדיין נשארת קושיה בדברי הרמב"ם, אם מריא ושור הבר מציינים את אותו מין בהמה, מדוע הוא מביא את שניהם. אולם, נראה שאפשר לתרצה ללא קושי רב.⁸ מכל מקום, לפי דעה זו יוצא שהרמב"ם אינו סובר שהחיה הגדולה שהלכה ונכחדה בימי הביניים ובתקופה החדשה ומכונה בפינו שור הבר (Bos primigenius) היא בגדר בהמה.

מרבית מעלי-הגרה הטהורים נושאים על ראשם זוג קרניים, המצויות מעט מאוד אצל בעלי-חיים אחרים. הקרניים נחלקות לשני סוגים עיקריים: קרני האיילים (באנגלית antlers); וקרני הפריים, כגון כבש ויעל (באנגלית horns). הקרניים האחרונות בלבד כשרות להכנת שופר, חוץ מאלה של בקר הבית (והמינים הדומים לו). לדעת התוספות, אלה של בקר הבית עשויות שכבות שכבות, ויתרה מזו - אף של ראם אינן כשרות, מפני שהן תמיד נקראות בתנ"ך קרן ולא שופר (בבלי ראש השנה כו, א; תוספות ד"ה חוץ משל פרה; שו"ע, או"ח תקפ"ו, א; רמ"א שם). קרניים מסוג אחר, שאינן מסודרות בזוג זו בצד זו, הן קרני הקרנפים, שהן למעשה גלגול של שערות. אלה קרניים קשות העשויות מחומר קרני בלבד, ומצויות זו אחרי זו על גבי קדמת הראש. מספרן שתיים בדרך כלל והקדמית שבהן ארוכה מהאחורית.⁹   אמנם, מוזכרת חיה כשרה בעלת קרן אחת - קרש - אבל אין יודעים מה טיבה (בבלי, חולין נט, ב; רמב"ם, מאכלות אסורות א, יב).¹⁰

            חז"ל מביאים את זוג הקרניים כסימן לחיה טהורה - אע"פ שאינן מצויות תמיד. הן חסרות זמנית אצל הצעירים, חסרות אצל הנקבה של הרבה מינים, ואף אצל הזכר של האייליים בתקופת הנשירה שלהן. זאת כנראה הסיבה שהקרניים אינן מופיעות כסימן בתורה אלא רק בתלמוד: "אלו הן סימני חיה שחלבה מותר? כל שיש לה קרניים וטלפיים. רבי דוסא אומר: יש לה קרניים, אי אתה צריך לחזור על טלפיים. יש לה טלפיים, צריך אתה לחזור על קרניים" (בבלי, חולין נט, ב). נראה שהרמב"ם סובר שסימן הקרניים מובא בתלמוד לעזרה בזיהוי: "במה דברים אמורים, במין שאינו מכירו. אבל שבעה מיני חיה האמורים בתורה, אם היה מכיר אותן, אפילו לא מצא לו קרניים, הרי זה אוכל את חלבו וחייב לכסות את דמו" (רמב"ם, מאכלות אסורות א, יא). מעניין שיש מינים מעלי-גרה שאין להם קרניים, לא לנקבה ואף לא לזכר. לקבוצה זו של מעלי-הגרה חסרי קרניים שייכים שבעת מיני משפחת האיילוניים ושני סוגים ממשפחת האייליים - אלקרן ואייל-מושק. תפוצתם בהודו, מזרח אסיה ואפריקה המשוונית, וסביר שחז"ל לא הכירו מינים אלה. סימן אחר מביאים חז"ל לבהמה טהורה - העדר חותכות וניבים בלסת העליונה: "תנו רבנן: ... כל בהמה שמעלת גרה, בידוע שאין לה שיניים למעלה וטהורה" (עיין: בבלי, חולין נט, א; תוספתא, חולין ג, כ; רמב"ם, מאכלות אסורות א, ב). תכונה זו אופיינית לרוב רובם של מעלי-הגרה, חוץ ממשפחת האיילוניים. מכאן שיש כמה מינים בין מעלי-הגרה שלכאורה הם כשרים מדאורייתא אבל אסורים מדרבנן.

            היום מגדלים כמה מינים ממשפחת האייליים, כגון אייל-הצפון (Rangifer tarandus), יחמור אירופי (Dama dama) ואייל אדמוני (= אייל אציל) (Cervus elaphus); וממשפחת הפריים, כגון ביזון אמריקאי (Bison bison)-  כמבויתים  למחצה.¹¹ בכל אלה יש לדון האם יצאו מגדר חיה ועברו לגדר ספק חיה ספק בהמה (אחד המובנים של כוי).

            בבואנו לדון בזיהוי חיות המוזכרות בתורה או בתנ"ך, יש לתחום את האזור שבו אנו דנים. כלומר, יש צורך לברר מראש האם רק חיות שהיו ידועות מארץ ישראל עצמה באות בחשבון לזיהוי, או גם כאלה שאזור תפוצתן איננו מגיע אלא לארצות הסמוכות לה. נראה שהמונח ההולם את תחום האזור הנדון הוא ארצות המקרא, ובו כלולים, מלבד ארץ ישראל, גם שטחי הממלכות הגדולות של מצריים, ארם נהריים ואנטוליה-סוריה. רק בתקופות יותר מאוחרות, בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון או התבססות האימפריה הרומית, היה קל יותר להגיע מזרחה עד הודו וכן לארצות ים-תיכוניות כמו צרפת וספרד. מכאן, שהנימוק שמביאים חוקרים אחדים כדי לדחות הצעה לזיהוי חיה, כגון ג'ירף, כי היא אינה נמצאת או לא הייתה בארץ אלא רק בארצות הסמוכות - איננו תקף. זאת, לפחות מהסיבה שהתורה ניתנה לא בארץ אלא בסיני - לעם ישראל שהכיר היטב את מצריים ותרבותה. קשיים בזיהוי נובעים גם מהתהליך המתמשך של היעלמות מיני יונקים ובפרט מעלי-גרה מהארץ ומהאזור כולו, החל מתקופות פרהיסטוריות ועד היום.¹² תהליך כזה גורם מעצם טבעו למידע בלתי מושלם - ממצאי העצמות מחפירות ארכאולוגיות אינם מספקים את המידע הדרוש לכל תקופה, וזיהויי הציורים והעדויות בכתב ובעל-פה אינם מקובלים תמיד על כל החוקרים.

            מכל האמור לעיל יוצא, שיש עדיפות לזיהוי גמיש המייצג גם קבוצה, כי לפחות בחלק מהמקרים ברור שהשם מתייחס ליותר ממין אחד. היום נמנים 72 סוגים  ו-179 מינים של מעלי-גרה. הקטן שבהם הוא איילון שגובה כתפיו הוא כ-20 ס"מ בלבד ומשקלו  2-2.5 ק"ג, והגדולים - ג'ירף, שגובהו הכללי עולה על  6 מ' או פרים, שמשקלם למעלה מ-1000 ק"ג. בדרך כלל הזכרים גדולים מן הנקבות. החלוקה הטכסונומית עוזרת לסווג כל אחד ממיני מעלי-הגרה לאחד מעשרת השמות הכתובים בתורה (טבלה 1). גם אם נמצא חיה שלא הייתה ידועה עד כה, כגון Pseudoryx nghetinhensi, שנתגלתה רק לפני כשמונה שנים ביערות בגבול ויטנאם-לאוס – הנמנית על תת-משפחת היעלים - נוכל לשייך אותה לאחד מ-7 החיות הטהורות, ובמקרה זה לאקו.

--------------------------

תיאור מעלי-הגרה

 

למינים הנמנים על תת-סדרת מעלי-גרה אופייני גוף שלוח (צר ומוארך), ראש גדול וארוך, שיניים רחבות - מותאמות לאכילת צמחים, צוואר ארוך, ורגליים גבוהות ודקות המסתיימות בשתי אצבעות. ציר המשענת של משקל הגוף עובר בין האצבעות השלישית והרביעית המפותחות, והגוף כולו נשען עליהן. קצות האצבעות עטופות פרסה שעליה הם דורכים - פרסה שסועה. הפרסות, כמו הציפורניים, גדלות במשך כל החיים והחיכוך בקרקע שומר על עוביין הרצוי ועל צורתן. הקיבה מתחלקת ל-4 מדורים (חוץ ממיני האיילוניים אשר להם  3 מדורים בקיבה). סדרם של המדורים מהפה ואחורה הוא: המסס, בית הכוסות, קיבת העלעלים וקיבת המיצים. שלושת החלקים הראשונים התפתחו כנראה מן הושט, ואילו קיבת המיצים מקבילה לקיבתם של שאר היונקים. המזון הנטחן בפה יורד להמסס בו מפרקים חד-תאיים וחיידקים את התאית. משם מגיע המזון לבית הכוסות, בו הוא עובר תהליך של ערבוב. בבית הכוסות נוצר גוש מזון מעובד חלקית העולה לפה לטחינה מחודשת - העלאת גרה. לאחר טחינה זו יורד המזון לקיבת העלעלים וממשיך את דרכו במורד צינור העיכול. זוהי תת-הסדרה הגדולה והמפותחת מבין כל הפרסתניים. החלוקה הטכסונומית והתיאורים המובאים להלן הם על-פי הלקסיקון הזואולוגי והאנציקלופדיה - החי והצומח של ארץ ישראל.¹³ התיאורים באים למלא במידה מסוימת את העדר האיורים. מעלי-הגרה נחלקים ל-5 משפחות, ולעתים יש גם חלוקות משנה לבנות-משפחה ולשבטים  (לפי א"ב):

1. איילוניים (Tragulidae), המשפחה הפרימיטיבית ביותר בין מעלי-הגרה. חסרי קרניים. הניבים העליונים מפותחים (בעיקר בזכר), מזדקרים מתוך הפה ומשמשים להגנה. בקיבה  3 מדורים, תכונה מיוחדת לקבוצה זו.  7 מינים הכלולים ב-2 סוגים: מיני איילון, אורך גופם  40 ס"מ, ותפוצתם הודו ודרום מזרח אסיה. וכן איילון-המים, הגדול קצת יותר, מזכיר חזיר בצורתו ומצוי באזורים הטרופיים במערב אפריקה. ייתכן שמיני משפחה זו אינם כלולים ב-7 החיות הכשרות, כי אין להם נציגות באזורנו, אין להם קרניים, יש להם ניבים וחותכות בלסת העליונה ואין להם  4 מדורים בקיבה.

2. משפחת האייליים (Cervidae). המשפחה השניה בגודלה בתוך התת-סדרה, מונה 17 סוגים ובהם  53 מינים. המשפחה אינה מחולקת לתת-משפחות או לשבטים. סימנה המובהק - קרניים גרמיות - עשויות עצם בלבד, שלא כקרניים הנבובות של הצאן, הבקר, הצבאים והאנטילופות, העשויות חומר קרני. הן נמצאות רק בזכרים, פרט לאייל-הצפון שגם לנקבה יש קרניים. קרני האיילים מפוצלות ועשויות מרקמת עצם המתפתחת אחת לשנה מבסיס גרמי המצוי על עצמות המצח. יש גם מינים בעלי קרניים פשוטות, כגון מיני מזמה (Mazama). העצם גדלה ועמה גדלים העור המקיף אותה וכלי הדם המזינים את עצם ואת העור שעליה. בהגיע הקרן לגודלה הסופי, מצטמקים כלי הדם שבבסיסה, העור מתייבש ונושר קרעים-קרעים ונותרת קרן העשויה מעצם בלבד. הסרת העור מוחשת על-ידי חיכוך הקרן בעצמים קשים כאבנים וענפי עצים. תהליך זה מסתיים בדרך כלל לפני עונת הרבייה, ואז משמשות הקרניים למלחמות בין הזכרים או להפגנת כוח בעת שמירה על טריטוריה. בתום עונת הרבייה נושרות הקרניים כתוצאה מהיווצרות רקמת ניתוק בבסיסן וזמן מה אחר-כך נוצרות קרניים חדשות במקום אלה שנשרו. סימן היכר נוסף: לזכרים (אבל לא לאייל-הכרמל וליחמור) ניבים גדולים בלסת העליונה, שהם מפותחים יותר מאלה שבמשפחת הפריים. אולם, אין להם חותכות (לנקבות גם אין ניבים), ועל-פי זאת מכשירים את סוגי האייליים. מיני המשפחה נמצאים באירופה, אסיה ואמריקה, ורק מין אחד מצוי באפריקה (בצפון מערב-היבשת). לשני מינים זיקה עם שמות חיות המופיעים בתורה - אייל מזוהה עם אייל-הכרמל
 (Capreolus capreolus) שחי בארץ עד לפני כ-90 שנה (טבלה 1); ויש המפרשים ומזהים יחמור עם יחמור מקראי (Dama mesopotamica), שנכחד מהארץ יחד עם אייל-הכרמל.

3. אנטילוקפריים (Antilocapridae). משפחה אמריקאית בת סוג ומין אחד - אנטילוקפרה. לזכר קרניים מסועפות בצורת מזלג, הנושרות מזמן לזמן. הקרניים גרמיות, מכוסות נדן עורי קשה שאינו אלא שכבת שערות מאוחות, המתחלפת בכל שנה. נציג המשפחה מהווה צורת ביניים בין יעלים לאייליים.

4. משפחת הג'ירפיים. מעלי-גרה מושלמים. במצח הזכר  2 קרניים שהן בליטות גרמיות מכוסות עור שאינן מתחלפות במהלך החיים. בליטה דומה ועפ"ר קצרה יותר נמצאת בקדמת המצח, ולפעמים נמצא מאחורי זוג הקרניים זוג שני קטן יותר. שני סוגים: ג'ירף, ובו היום מין אחד
 (Giraffa cameleoparadalis) הנפוץ באזורי הסוונה שמדרום לסחרה. צורתו המשונה משכה את תשומת הלב עוד מימי קדם. סוג שני בעל מין אחד – אוקאפי (Okapia johnstoni) - נתגלה רק בשנת  1900 בקונגו וגובהו עד  1.5 מטר. ג'ירף הובא למצריים עוד באמצע האלף השלישי לפסה"נ. הוא מופיע לא פעם בתמונות  המתארות הבאת שי ומס,¹⁵ ותרגום השבעים תרגם זמר - גמל נמרי. כאמור, רב סעדיה גאון זיהה זמר עם ג'ירף, ונראים דבריו. מציאות זמר בסוף הרשימה, בדומה לעטלף ברשימת העופות הטמאים, רומזת על שייכות הג'ירף לרשימת החיות הכשרות (טבלה 1). הרי יש לו כל סימני הכשרות מדאורייתא ומדרבנן, אף שהוא שונה בצורתו ממעלי-הגרה האחרים.

5. פריים (Bovidae). המשפחה הגדולה במעלי-הגרה.  4 מדורים בקיבה. הקרניים לרוב אצל שני בני הזוג, פשוטות, נבובות, מתמידות, הבנויות חומר קרני העוטף את הבליטות הגרמיות, החלולות של עצם המצח. לפרטים צעירים ולנקבות יש בדרך כלל קרניים קטנות יותר מאשר לזכרים. לרוב הפריים יש רק זוג קרניים אחד, אך יש סוג אחד, ארבע-קרן (Tetracerus),  שהוא בעל ארבע קרניים. יש גם גזעים של כבש הבית ועז הבית שלהם ארבע קרניים. המשפחה מונה  50 סוגים ובהם 116 מינים המקובצים בחמש תת-משפחות. שלוש האחרונות כלולות בשם אנטילופות. אלה מחליפות באפריקה (חוץ ממין אחד) את האייליים.

א. יעלים (Caprinae). שוכני הרים סלעיים, גופם כבד ומכונס, והרגליים קצרות וחזקות. תת-משפחה זו כוללת ארבעה שבטים: 1. סאיגות (Saigini), ובו  2 סוגים חד-מיניים – דומים לאנטילופות.  2. אנטילופות-יעלים (Rupicaprini), 4 סוגים חד-מיניים – דומים לעזים. 3.  כבש-המושק (Ovibovini) - 2  סוגים חד-מיניים. תפוצתם של כל המינים בשלושת השבטים שהוזכרו - מחוץ לארצות המקרא. 4. עזים (Caprini), המונה 5 סוגים וביניהם - עז (כולל יעל) וכבש. כאמור, שלושה מינים בשבט זה מזוהים עם שלושה בעלי-חיים טהורים - כבש, עז ואקו (טבלה 1).

ב. פרים (Bovinae). אלה גדולים וכבדים מיתר הפריים, הזנב ארוך, קיימות פרסות צדדיות קטנות (שרידי האצבע השניה והחמישית). תת-המשפחה מונה 3 שבטים: 1.  סלילני-קרניים
(Strepsicerotini) - אנטילופות גדולות ויפות, שלהן קרניים ארוכות, סליליות ופחוסות. בשבט 3 סוגים: בונגו, קודו, וקנה. 2. קצרי-קרניים (Boselaphini) - לזכר קרניים קצרות מאוד. בשבט 2 מינים הנמנים על 2 סוגים: ארבע-קרן, נילגו. החיות משני השבטים שהוזכרו לעיל אינן חיות בארצות המקרא. 3. בקר
 (Bovini). הגדולים והמגושמים במשפחה, ראשם אינו מתרומם מעל הכתפיים, הקרניים בינוניות, קפל עור מתחת לצווארם, הזנב ארוך ובקצהו ציצת שער. בשבט 5 סוגים: פר (Bos), ביזון (Bison), אנואה, תאו-אפריקאי) (Syncerus caffer), ותאו הודי (= ג'מוס) (Bubalus bubalis). כאמור, שור מזוהה עם בקר הבית (= פרה); ותאו מזוהה עם שור הבר (Bos primigenius) (טבלה 1).¹⁶

ג. צבאים (Antilopinae). אנטילופות קטנות למדי ועדינות. תת-משפחה זו מונה שני שבטים: 1. אנטילופות-הרים (Neotragini), גובהן עד 50 ס"מ, במינים רבים יש קרניים רק לזכר. בשבט 7 סוגים אפריקאיים, כנראה מחוץ לאזור ארצות המקרא. 2. גזלות (Antilopini), שוכנות ערבה ומדבר, גובהן 60-100 ס"מ. בשבט זה הקרניים קיימות אצל שני בני הזוג. בשבט 7 סוגים וביניהם צבי (Gazella). כאמור, צבי נמנה על החיות הטהורות (טבלה 1).

ד. צביונים  (Cephalophinae), 2 סוגי אנטילופות קטנות, בעלי קרניים קצרות, נוטות לאחור. תפוצתם באפריקה - מחוץ לארצות המקרא.

ה. ראמים (Hippotraginae). בת-משפחה זו כוללת אנטילופות גדולות ונחלקת ל-3 שבטים: 1. חובבי-לחות (Reduncini), גופם כבד ורק לזכר יש קרניים. בשבט שלושה סוגים שוכני ביצות או יערות באפריקה - מחוץ לארצות המקרא. 2. שוכני-מדבריות (Hippotragini). הקרניים ארוכות וקיימות גם אצל הנקבה. בשבט שלושה סוגים: דישון (Addax nasomaculatus), שחי עד לאחרונה במצריים; ראם, כגון ראם ערבי (= ראם שיפודי) (Oryx gazella), שחי פעם בנגב; ואנטילופה-סוסית. מזהים דישון עם ראם ערבי
 (טבלה 1). 3. שוכני-ערבות (Alcelaphini), הרגליים גבוהות ודקות והראש מוארך. בשבט שלושה סוגים: גנו, דמליסק ובובל - באפריקה. תרגום השבעים וכמה מפרשים מזהים יחמור עם בובל איילי
 (Alcephalus busephalus),¹⁷ שתפוצתו הייתה רחבה יותר, וחי בארץ עד לפני כמאה שנה (טבלה 1).

 

סיכום

 

עקרונית, כל מעלי-הגרה (חוץ מנציגי משפחת האיילוניים) הן חיות כשרות מדאורייתא ומדרבנן. ואין זה המקום לדון אם יש או אין צורך היום במסורת כדי לאכול אותן. הקבוצות והמינים השונים מסודרים בטבלה, בהתאם לקרבתם הטכסונומית וקרבתם למינים הכתובים בתורה (טבלה 1). הטבלה מחולקת לגרעין פנימי ולשני מעגלים הסובבים אותו. בגרעין - עשרת השמות המובאים בתורה וזיהוייהם - בהנחה, שכל שם זהה למין אחד המייצג קבוצה נפרדת של מעלי-גרה. בהתאם להיקף המשתנה של המשמעות הסמנטית, מסודרים מסביב לגרעין שני מעגלים של קבוצות טכסונומיות; במעגל הפנימי קבוצות קרובות יותר למין המזוהה, ובמעגל החיצוני המינים הרחוקים יותר הן מבחינה טכסונומית והן מבחינה גיאוגרפית.

 חמשה שמות נמנים על משפחת הפריים המגוונת ומרובת המינים, שם אחד למשפחת
האייליים - האחידה והשניה בגודלה, ואחד - לג'ירף המיוחד. ביחד מכסים עשרת השמות את כל קבוצות מעלי-הגרה הכשרים לאכילה. חלק מהמעגלים החיצוניים חופפים במידה מסוימת. כלומר, מעלי-גרה המצויים במעגל חיצוני ורחוקים בצורתם מאבטיפוס אחד, יכולים להיות דומים לאבטיפוס אחר. כך, מיני בת-משפחת הראמים יכולים להיות דומים או לראם ערבי או לבובל איילי,  וכך - אנטילופות שונות יכולות להשתייך לקבוצה זו או אחרת בהתאם לדמיונן למין בגרעין – האבטיפוס – לצבי, לראם, לבובל או ליעל. לבהמות יש רק מעגל אחד ובו רק המינים המבויתים הקרובים להן.

            הטבלה מסודרת בצורה מודולרית המותאמת גם לדעות אחרות, כך שאף שיש שינוי בזיהוי, אפשר להחליף את הזיהויים מבלי לשנות את המסגרת. למשל, דישון מזוהה כאן עם ראם ערבי, ואם נרצה - נוכל להחליף את הראם בדישון מבלי לשנות מאומה במעגלים. כך אפשר להחליף את שור הבר עם ביזון אירופי, כי שניהם מייצגים את שבט הבקר ואת תת-משפחת הפרים. אפילו שינוי הזיהוי של יחמור שבתורה, מבובל ליחמור מקראי לא יזעזע את המסגרת. אולם, קשה לוותר על הזיהוי זמר - ג'ירף, כי הזזתו לאחד המעגלים החיצוניים יוצרת קשיים אחדים (טבלה 1). בדידותו בסוגו, ובמידה רבה אף במשפחתו, מסבירה את מיקומו בסוף רשימת החיות הטהורות.

טבלה 1

חלוקת הקבוצות של מעלי-הגרה על-פי עשר החיות הטהורות

 

הערות

 

1. ראה: י' אהרני, זכרונות זואולוג עברי, תש"ג-תש"ו, עם עובד, תל-אביב; ש' בודנהימר, תש"י-תשט"ז, החי בארצות המקרא: תולדות בעלי החיים בארץ-ישראל ושכנותיה, מוסד ביאליק, ירושלים.

W. Gesenius. 1962. Hebräisches und aramaisches Handwöterbuch über das Alte Testament, Springer, ed. 17; L. Koehler & W. Baumgartner. 1999. The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament, Brill (transl. by R.E.J. Richardson).

2. ראה: י"מ לוינגר, מ' דור, תשל"ה, שבע החיות הטהורות, תורה ומדע ה', עמ' 37-50; י' פליקס, תשמ"ד, חי וצומח בתורה, ירושלים; מ' דור, תשנ"ז, החי בימי המקרא, המשנה והתלמוד, גרפאור-דפטל, תל-אביב. ראויה לתשומת לב קביעתו של הרב י"מ לוינגר, בספרו מזון כשר מן החי, ירושלים, תשל"ח, עמ' 20, הע' 6: זיהוים של בעלי החיים אינו בעל משמעות מכיוון שאפשר בכל מין של מעלה-גרה לטעון שהוא שייך לאחד המינים האמורים בתורה.

3. שמות בעלי החיים, חלוקתם הטקסונומית ותיאורם מובאים מתוך: ה' מנדלסון, י' יום-טוב, 1987. החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך 7: יונקים, משרד הבטחון-ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע [להלן מנדלסון ויום טוב]; מ' דור, תשמ"ז, לקסיקון דביר לזואולוגיה: חולייתניים, מהדורה ג', דביר, תל-אביב [להלן: דור, לקסיקון]; וכן הערכים באנציקלופדיה העברית שנכתבו ע"י מנחם דור.

H. Mendelssohn & Y. Yom-Tov. 1999. Mammalia of Israel. The Israel Academy of Sciences and Humanities. Jerusalem.

4. מנדלסון ויום טוב, עמ'  258-269; דור, לקסיקון.

5. הכוונה לג'ירף; ראה: הערות הרב י' קאפח, תשנ"ג, תורת חיים: חמשה חומשי תורה/ דברים, מוסד הרב קוק, ירושלים, עמ' קכב.

6. אישתורי הפרחי, תרי"א, ספר כפתור ופרח, ברלין (דפוס צילום, ירושלים, תשי"ט), קכד, ע"א.

7. ראה: ליברמן, תשט"ו, תוספתא כפשוטה, סדר זרעים, נויארק, עמ'  600, הע' 24, שלדעתו הרמב"ם פסק כרב האי גאון. ראה גם: מ' כסלו, תשנ"ז, כוי - כשרותו של בעל-חיים מיובא, תחומין י"ז, עמ'  415-432

8. ראה: מ' כסלו, תשנ"ח, מריא, על אתר ג', עמ'  51-62

9. מנדלסון ויום טוב, עמ' 19

10. ראה: י"מ לוינגר, תשנ"ה, מאור למסכת חולין (חלק שני) ולמסכת בכורות, ירושלים, עמ' 9

11. ראה: כסלו, תשנ"ז (לעיל הע' 7); מנדלסון ויום-טוב, עמ' 255 ;

J. Clutton-Brock. 1999. A Natural History of Domesticated Animals. 2nd ed. Cambridge University Press, pp. 129ff, 197;

Rabbi A.Z. Zivotofsky. 1999. Kashrut of exotic animals: the buffalo. The Journal of Halacha and Contemporary Society 38:117-128.

12. ראה: בודנהימר, תש"י  (הערה 1), עמ' 153 ואילך, 188 ואילך; מנדלסון ויום-טוב, עמ' 42 ואילך;

E. Tchernov. The biogeographical history of the southern Levant; Y. Yom-Tov & H. Mendelssohn. Changes in the distribution and abundance of vertebrates in Israel during the 20th century. In: Y. Yom-Tov & E. Tchernov (eds.). 1988. The Zoogeography of Israel: The distribution and abundance at a zoogeographic crossroad. Junk, pp. 212-213, 515-547

13. ראה הערה 3.

14.  V.V. Dung et al. 1993. A new species of living bovid fromVietnam. Nature 363:443-445; H. Thomas. 1994. Cranial anatomy and phylogenetic relationship of the newly discovered bovid (Pseudoryx nghetinhensi) in the annamitic cordillera in Vietnam. Mammalia 58:453-481.

15. בודנהימר, תש"י (הערה 1), עמ' 78.

16. דור, לקסיקון.

 

עד כאן לשון המאמר.

 

 

טעות נפוצה הינה  להאמין שמקור האמת המוחלטת הינו המדע המודרני. יש שתי טעויות מצטברות  בהשקפה זו:

א.      המדע המודרני עצמו משנה בהתמדה את ההגדרות הטקסונומיות שלו. בהתאם משתנה בהתמדה הגדרת המינים הסוגים וכיו"ב.

ב.      למדע המודרני יש השקפה פילוסופית העומדת בבסיס השיטה הטקסונומית בה הינו נוקט. זאת משום שערכים רוחניים יהודיים למשל אינם משמשים קנה מידה להערכה הטקסונומית. לעומת זאת ערכים תרבותיים של כפירה במציאות הבורא הם חלק קבוע וממוסד  בשיקולים של המדע המודרני. זאת כמובן בלי שום קשר למימצאים לגופם. לדוגמה: החלוקה הטקסונומית הכוללת של העולם לפי המדע הינה דומם צומח חי. בחלוקה זו  נמצא האדם בעולם החי יחד עם הקופים הגדולים- היינו השימפנזים גורילות אורנג אוטנגים ועוד. מבחינת התורה  המציאות מתחלקת לדומם צומח חי מדבר ואולי גם  יהודי כמין נפרד. זאת משום שהתורה רואה ב"רצונו" של הקב"ה קריטריון על להתייחסות למציאות.

ג.המדע המודרני  מעריך אמנם את האדם כמין המפותח ביותר (מבחינות מסויימות) אולם בד"כ אין בשימושי האדם השפעה על ההערכות הטקסונומיות. השקפת העולם האמונית הינה שונה. האדם נתפס בה כנזר הבריאה ותכליתה. בהתאם השימושיות של בעלי החיים לגבי האדם משנה מאוד את ההירארכיה של הסיווג שלהם. מטעם זה למשל, הבקר, נתפס בעיני המדע המודרני כסוג, לעומת זאת לפי תפיסה הרואה באדם את נזר הבריאה יתפוס הבקר, עקב שימושיותו לאדם, וחשיבותו לעבודת הבורא כקרבן בעבודת המקדש,מקום מרכזי יותר ויהיה נמצא מייצג קבוצה חשובה יותר על פי סוגיה מיניה וזניה.

 

לסיכום. טענות ד"א הן בעצם טענותיו של מי שמתבסס על השקפת עולמו שלו בבואו לקעקע השקפת עולם אחרת שגישותיה הבסיסיות שונות ולעיתים גם הפוכות.

בין השאר לא דן כמובן בעל קונטרסי ד"א בהשלכות ההתנהגותיות של השקפותיו. שהרי אם האדם אינו אלא קוף מפותח, מה היא הסיבה להאמין לאיש החושב באורח מחשבה כזה שלא ינהג כמו בעל חיים אחר בתחום המוסרי. מדוע למשל, כשהוא בינו לבין עצמו ימנע מלגנוב לשדוד ואף לרצוח.

ואמנם חז"ל הזהירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מסכנתם של אנשים כאלו לשלום האנושות כולה. אין בין אנשים כאלו לבין בני אדם האדוקים באמונות של עבודה זרה ולא כלום.  אנשים כאלו הביאו שואות לא תשוערנה על האנושות כולה, מג'ינגיס חאן  ועד היטלר וסטאלין ימ"ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קונטרס מרחשוון תשס"ב בצבע צהבהב

המוסר היהודי בהלכה

חלק ניכר מן הטענות נידונו במקומות שונים בקונטרסי התשובות לעיל. יעויין במיוחד בתשובות לגליון כסלו תש"ס.

הקדמה

·        לא לחינם ציטט ד"א מקור פילוסופי ולא הלכתי משום שלהלכה לא רק שאסור לרצוח אלא אסור גם לסבב מיתה לאדם גם אם הוא עובד עבודה זרה. שו"ע  יו"ד קנ"ח. למרות שחזקתם של גויים, מתוך נסיון של אלפי שנים, לסבב ח"ו מיתה ליהודים בכל הזדמנות נוחה על פי תנאי המקום והזמן (לדוגמה יעויין שו"ע יו"ד קנ"ו ס"א). שנאת ישראל בזמנינו אלו כשאנו בס"ה מתגוננים ממחבלים ערבים  הטובחים בנו אינה אלא תזכורת לכך.

·        לדעתנו, בניגוד לפרשנות של ד"א, מצפון יש אך ורק לאדם המאמין בכח עליון המפקח עליו.  המושג מצפון נוגע למה שמתרחש במקום הצפון מעיני בשר ודם. היינו בנפשו של בעל המצפון. במקרא מתייחס המושג ליראת ואהבת הבורא ולכוונה הצפונה בלב האדם כפועל יוצא מכך. זה הוא המקור למושג (עובדיה 6).  בשיח המודרני נהוג משום מה לומר שיש מצפון המבוסס על תודעה עצמית. לדעתנו אין דבר כזה. יש אולי חינוך להתנהגות נאותה תוך פטום המוח שיש מצפון חילוני. הסברה הפשוטה היא שכשאדם המנוכה מיראת שמים יעמוד בינו לבין עצמו בסוגיה מוסרית, יש להניח שהוא יבחר במעשה שיביא לו את מירב התועלת גם אם היא תהיה בלתי מוסרית לפי דעתו שלו.  אנשי ד"א סבורים שבמוחו של אדם חילוני יש אליל קטן שמזהיר אותו מלעשות רע. היינו עבודת אלילים.

·        היהדות סבורה שהמוסר האתיאיסטי של סוקרטס, קאנט, שפינוזה ודומיהם, שהוא המכוון את דעותיהם של בעלי ד"א, נבוב. הוא בגדר התפלספות ריקה שאין מאחריה מאום. האומה שחונכה יותר מכל על ברכי הפילוסופיה הקנטיאינית הגרמנית – הגרמנים, היתה שופכת הדמים הגדולה ביותר והזוועתית ביותר בתולדות האנושות.

 

גמילות חסדים

 

אכן נכונים בד"כ דבריו של ד"א. ד"א, סבור שיש מושא אחר להאלהה, היינו האדם. זוהי עבודת האלילים החדשה של הדורות האחרונים.  עבודת אלילים זו, כמו כל עבודת אלילים, גובה הרבה מאוד קרבנות אדם. אם האדם הוא האלוה אזי גם אם יש קיבוץ בני אדם הרוצים לרצוח אסור לפגוע בהם. צריך להוכיח לגבי כל פרט שהינו בפועל מי שרצח על מנת לקטלו וגם אז אין זה הומאני, עדיף להושיבו בבית מלון (הקרוי משום מה בית סוהר) עם טלוויזיה, שרות רפואי ולחם חינם. המחיר הנגבה מתורת "חיים" זו הינה הסכנה ההולכת וגדלה להכחדת כל בני אנוש מעל פני האדמה בפעולות טרור. לפי התורה, קיבוץ כזה, ונותני המחסה לו, יוצאו כולם להורג ובכך תהיה הרווחה לנרדפים הרבים ( פרשת שכם – חומש בראשית).

 

צדקה

 

צדקה כשמה כן הוא. עשיית צדק עם מי שמגיע לו שיעשו לו צדק. עובד אלילים - הומאניסט מסוכן לאנושות כולה. מה טעם לתמוך בו. הוא זה המעכב בעדנו ובעד מיליוני בני אדם לפתור את בעיית שפיכות הדמים המתמדת על פני כל כדור הארץ על ידי טרוריסטים ומדינות חסות.  השקפותינו הן – מוטב ימותו מיליון רשעים רודפים ולא צדיק אחד  נרדף. זו הסיבה בגללה נברא האדם יחידי. ללמד שנפש אחת אינה פחותה בערכה מנפשות מיליארדים של מנוולים.

 

הלוואה בריבית

 

יעויין בתשובה על אותה הטענה בגליון כסלו תש"ס

 

הלוואה בריבית למומר

 

יעויין כנ"ל. אם כי מסקנתו של ד"א אינה ההלכה הפסוקה. בסופו של דבר אין נהוג להתיר הלוואה בריבית למומרים מחמת הספק במומרותם ובעיקר בשאלה מי יהיו בניהם אחריהם, שהרי אלו אולי יהיו צדיקים ואת זכויותיהם לא ראוי להחסיר.

אולם מלבד זאת תשאל השאלה הפשוטה. וכי מומר לא רוצה ריבית על הלוואות שהוא נותן לשומרי תורה ומצוות?!  בהעדר הדדיות מה לו לד"א כי ילין?!.

האם אנשי ד"א מוכנים לתת הלוואות בלי ריבית בכלל ולשומרי תורה ומצוות בפרט?!

אנשי ד"א רוצים כמו כל הגויים במוסר כפול. היינו מה שלנו מותר, לכם, שלומי אמוני ישראל, אסור... .

 

דברי סכום

 

אכן, החפץ לבחור בדת אחרת פתוחה הדרך לפניו באשר יש לו חופש בחירה. אנו שלומי אמוני ישראל נצטער מאוד על כל מקרה של נפש יהודית שפרשה מחיי תורה ומצוות. אנו סבורים שזוהי בגידה (תהילים קיט 158) באשר בסופו של דבר יביא הדבר לאובדנו היהודי שלו, כמו אובדנו של כל בוגד,  ולנזק לכלל ישראל למיצער בהיפחת אחד ממנינו. עם כל זאת אם זה האיש ואלו הליכותיו הרי מסתבר שבסופו של דבר יתקיימו דברי הנביא ישעיה מט 17 "מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". דבר זה נצפה היטב בירידה המסיבית של ציבור בוגדים זה מן הארץ. היינו הארץ מקיאה עוברי עבירה כאמור בתורה.

לא נותר לנו אלא לקוות שלא ידח ממנו נידח, ובסופו של דבר אולי ישוב אל מקורו.

קונטרס  תמוז תשס"ב בצבע לבן

חילונים בהלכה

 

הקדמה לתשובה

קודם לכל, יש לשים לב לשימוש במושג "חילוני", זהו מושג חדש הבא לתת לגיטימציה למעמד של יהודי חדש, בשעה שלפי האמת מדובר בס"ה בתופעה ישנה נושנה – "מומר", או לעיתים בלשון יותר בוטה "משומד". המומרים המשתמשים במילה "חילוני" פשוט לא יודעים את משמעה. שם תואר זה לקוח מן השפה הארמית ומשמעו "זר". התואר מומר גם יותר גמיש. יש מומר באונס יש לדבר אחד, לשנים, ליותר, להכעיס ובמקרים קיצוניים לכל התורה כולה. כאשר מדובר במקרים הקיצוניים הרי, אכן מדובר בזרות תרבותית עד כדי קושי בזיהוי השיוך הלאומי. אנו לא נוותר, ונתייחס לאלו המתקראים "חילונים" בשם העברי האוטנטי המתאים ולא בסירוס הארמי המושאל המסתיר את מהות הבעיה. היינו מצד אחד יש לראות את התופעה בחומרה גדולה מזו המשתמעת לכאורה מתואר השם – חילוני. מאידך מומר אינו זר הוא עצמנו בשרנו. היינו נעדיף לקרוא להם "מומרים". יתירה מזאת, יש בסיס לסברה שהמושג "חילוני" המקובל בציבור אינו זהה לזה שבפי אנשי ד"א. היינו רוב ה"חילונים" מעונינים בקשר יהודי, היינו דווקא מצוות דתיות – מזוזה, ברית מילה, בר מצווה, יום כיפורים וכיו"ב.

בקונטרס זה חוזר ד"א על טענות שטען בקונטרס קודם – "המוסר היהודי בהלכה". ראוי לעיין בתשובות שנמצאות גם שם.

כבר עמדנו על כך שתפיסת העולם היהודית היא תפיסה של צבא. נפתח את הרעיון.

 אנו צבאו של הקב"ה עלי אדמה. מסדרי הישועים והפרנסיסקנים הנוצרים , להבדיל, לא דורשים מעמיתיהם את מה שדורש מסדר צבאו של הקב"ה.

 כדי להבין את היחס למומר צריך לזכור היטב מה זה צבא.

ובכן, בצבא אנחנו מבחינים במעמדות שונים של מי שאינם שותפים למאמץ הצבאי.

פטור מטעמי בריאות, פטור מסיבות נפשיות, משתמט, נפקד, עריק, אינו ממלא פקודה, מסרב פקודה, בוגד.

שיוכו של אדם לאבן בוחן זו או אחרת ברשימת אבני הבחן הזו הינה תוצאה של הערכת מצב כוללת.

לדוגמה – חייל שימסור את סודות הצבא לאוייב הינו בגדר בוגד. אולם מה יהיה אם הוציאו מן החייל סודות צבא בהיפנוזה או בעינויים. או שמשום מה הוא טעה וסבר שהמעשה הבלתי חוקי שהוא עשה עומד להציל את הצבא (והיו דברים מעולם). מסתבר שבנסיבות מורכבות כאלו מערכת השיפוט הצבאי תתלבט מאוד (או בלשון המזלזלת של ד"א היא תהיה ב"מצוקה") בבואה לגזור את דינו. ייתכן ותפטרנו כליל וייתכן שלא. אכן אנו סבורים שמחלל שבת בפרהסיה בעדים התראה והתרה דינו מוות בסקילה. לשם כך לא צריך להיות חילוני. הדברים כתובים מפורשות בתורה. הם מתייחסים גם לאנשים המאמינים בתורה ואף בדרך כלל מקיימים אותה. לכן יש כמובן בסיס מוצק מסויים להצגת הדברים כפי שמציגים זאת אנשי ד"א. הלעג והבוז לחכמי ישראל על התלבטותם כלפי חילונים הוא לעג של אנשים שכעת עדיין כוחם גדול והם בזים לתרבותם של מתנגדיהם החסרים עדיין מספיק כח לקבוע נורמות חינוכיות מחייבות אשר תבאנה להצדקה מלאה של הוצאתו להורג של מחלל שבת הראוי לכך.

אם תישאל השאלה "האם במשטר התורה מחלל שבת דינו סקילה?" התשובה הינה כן רבתי.

הבעיה המרכזית הינה שאנו במצב של צבא שהוכה קשות גם בחללים בפועל (נשארנו כנראה כאחוז שנים ממה שהיינו אמורים להיות לולי השואות והרדיפות ככתוב בנביא ומפורש בתלמוד בסוף מסכת כתובות דף קיב: "אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא: דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: צירוף אחר צירוף, שנאמר: +ישעיהו ו'+ 'ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער' ") וגם מן הבחינה המורלית. במסגרות ששרדו חלה התפוררות של יחידות שלמות. יש חיילים רבים שברחו מהמערכה ובפיהם הסברים שונים ויש אף שהתארגנו מחדש כיחידות שלמות של מורדים שהתאחדו ואף הצטרפו לאויבים כפי שעשו אוקראינים רבים כשהצטרפו לגרמנים נגד ברית המועצות. הפיקוד המאוחד נפגע קשה ורק חלק מהמפקדים נשארו, כשהם פועלים בתנאים קשים מאוד, מורלית ופיזית, לשיקום הצבא וליכודו מחדש כשלרשותם מתי מעט חיילים נאמנים.  מה יעשו מפקדים כאלו?! אם ידונו את כל הבורחים והבוגדים למיתה הרי הסיכוי לבנות את הצבא מחדש במתכונת קרובה לכוחו האחרון לא תצלח אלא כעבור דורות. זה הוא שורש ההבנה של התלבטותם של מנהיגי ישראל = חכמינו, בבואם לאמץ דרכי התנהגות וחשיבה ביחסיהם אל מומרים.

תנועת החסידות בזמנו היתה סגנון התנהגות דומה של חכמי ישראל לאחר שואת חמליניצקי – פיזית, ושואת שבתאי צבי – רוחנית. היא פנתה לפי עצת המקובלים לשיקום היהודי המתנתק ואף הצליחה בכך. ממנה לומדים היום חכמי ישראל שיש לפנות לחייל המוכה להשיב את רוחו ולבנותו מחדש לא כמסכן  ונסרך אלא לכתחילה להיות לחלוץ בצבא ד'. גם אנחנו בע"ה נצליח. אי"ה כבר בדורנו.

לפני העיון בתשובות ראוי להדגיש שבהעדר סנהדרין רבו הדעות בנושא היחסים עם מומרים בדורות האחרונים. ד"א הביא את המקורות הנוחים לו כדי לפתח את רעיונותיו. זו אינה תמונת מצב מלאה ומהימנה.  להלן רשימת מקורות ראויים לעיון לפני שנדון בטענות לגופן. הקורא יראה בנקל שלא מדובר ביחס עם מומרים נותני שכר הרבנים. הדעות המקילות הן גם של רבנים חרדים שחיו עוד לפני הקמת המדינה וגם כאלו שאינם מקבלים שכר מהמדינה ומתנגדים למשטר המדינה ואינם נהנים כלל ממנעמיה בשכר מעמד וכיו"ב כפי טענות ד"א. אנו נציין ליד מקבלי השכר עובדה זו.

א. שו"ת שרידי אש חלק ב סימן י

מהר"י אסאד יור"ד סי' נ' ומה שכתב שכ"ז שלא העידו עליהם בפניהם ובפני בי"ד אין לאסור יין במגעם. ומיהו דעת הגאון בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ג להקל, שמחללי שבת בזמננו נחשבים כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ובספר שו"ת מלמד להועיל או"ח סי' ה' כתב שבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיון דרבים עושים כן, ובפרהסיא נקרא רק מי אינו מתבייש ופורש עצמו מכלל

ב. שו"ת שרידי אש חלק ב סימן קלד

ולענין צירוף מחלל שבת למנין ולזימון - יעיין נא כת"ר בשו"ת מלמד להועיל או"ח סי' כ"ט, שהביא דעות הרבה מקילים בזה, שמחללי שבת בזמננו הם כתינוק שנשבה. וע"ד השם שנאמר שלא בדקדוק צריך לחזור, ששם שנאמר שלא בדקדוק אינו שם. והנני ידידו המחכה לבשורות טובות ממנו ומכל אשר לו.

ג.  שו"ת שרידי אש חלק ב סימן קנו ד"ה

ובכלל ידועה דעת הגאון מהר"י עטלינגער בשו"ת בנין ציון, שאין מחללי שבת בימינו נחשבים למחללי שבת בפרהסיא ומותר לקרותם לתורה ולצרפם למנין, שהם כתינוק שנשבה בין הגויים.

 

   הרב הרצוג מחבר "היכל יצחק" היה רב ראשי לישראל וקיבל שכר מן המדינה

ד.  שו"ת היכל יצחק אה"ע ב סימן כו

אחד בודאי לא דתי ואינו עד כשר לקידושין, והשני ג"כ עכ"פ מסופק מבחינת שמירת הדת, שכל מה שיש להקל בו הוא להניח עפ"י דברי הבנין ציון ועוד ז"ל שהוא בבחינת תינוק שנשבה. אך לבי מהסס מאד לאמר כך, מאחר שהוא באר"י, ובודאי ידע ושמע שאנו מרעישים עולמות על חילול ש"ק, ואמנם שלא במקום עיגון מחמירים בקידושי ע"א

ה.  שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד' סימן לז

ומש"כ באות ד' אם רשע שאינו שומר תורה ומצוות ח"ו מטעם שהוא כתינוק שנשבה או לתיאבון וכדומה, איך נכנס חשבון בשכר תורת הלומד. הנה לפי מה שכתבתי דצריך התנו - שא"כ לא שייך זה למי שאינו מאמין.

ה. שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן לב

זה שכתבתי בח"א דאה"ע סימן פ"ב ענף י"א שבני הכופרים שהם כתינוק שנשבה בין העכו"ם שאף שעדיף מעכו"ם לענין שמעלין פסול הוא לעדות הוא פשוט וברור דעכ"פ הא אינם שומרי תורה וגם הם כופרין תורה

ו.  שו"ת מנחת יצחק חלק א' סימן קלז

ברמב"ם (רפ"ג מה' ממרים) וכמ"ש בנה"כ שם, זה רק לענין ריבית, משום דהוי כתנוק שנשבה, אבל לענין מילה, כנראה דלא מחלקינן בזה, דאל"כ הרי גם בבן מומר ומומרת הוי תינוק שנשבה, וביותר בקראים שבזה"ז, כמ"ש הש"ך גם שם לענין ריבית (ובסי' רס"ז ס"ק נ"ט), ולענין שחיטה (בסי' ב' סעי' ט') ובכמ"ק, מ"מ כנראה דלענין דלמא נפיק זרעא מעליא המה עדיפי

ז.  שו"ת מנחת יצחק חלק א' סימן קלז

בספר א' שנדמ"ח שהביא כן בשם כמה גדולים ומהם הגאון ר"י עמדן שפסק למול בניהם בשבת, ופוק חזי מאי עמא דבר ומנהג ישראל תורה הוא עיי"ש, והוא דן שם מטעם דהוי כתינוק שנשבה לדעת הרמב"ם, ולמה נבטל ממנו מצות מילה, וסיים דלפ"ד הרמב"ם הנ"ל, דהיינו דהוי כתינוק שנשבה, גם בקראים שבזה"ז, אם יתנו רשות לפרוע, י"ל דמותר למול ביניהם וכמ"ש

ח.  שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן כ

מומרים, עי' (ביו"ד סי' קנ"ט בש"ך סק"ו), וש"מ דאף בישראל מומר שייך משום איבה, ועי' בבית מאיר (או"ח שם) בדבר הפלפול שבינו ובין הגאון הרעק"א ז"ל, לענין ישראל מומר בתינוק שנשבה, דהגרעק"א ז"ל ס"ל, דדינו כישראל גמור לחלל עליו שבת, והגאון בית מאיר ז"ל ס"ל, כיון דכל עיקר ההיתר חילול הוא, כדי שישמור שבתות הרבה, ותינוק שנשבה, תיתי מהי תיתי, הוא בחזקת שלא ישמור שבת, כיון שנשבה בקטנותו, וסובר שגוי הוא, והג' רעק"א ז"ל ס"ל, דהרבה טעמים נאמרו בגמ' על הא דמחללין שבת בשביל ישראל חולה

ט.  שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן כו

הנה כבר דנו בזה לענין מחללי שבת דזמננו אם אוסרים בנגיעתן, ולצרפן למנין, שיש שצדדו להקל מטעם שהם נחשבים קצת כתינוק שנשבה בין הנכרים, אבל פשיטא דכ"ז דוחק גדול, וזה לא כבר, ראיתי תשובה בס' מלמד להועיל (או"ח סי' כ"ט) מזה עיי"ש.

י.  שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן סה

לעשרה, דהתחיל בי', - וגם מוכח מדבריו דמחלל שבת עוד גרוע מזה, מעיקרא דדינא, אבל שפיר צדקו דברי כ"מ, דכל הטעמים שעליהם סומכי' המקילים, משום דנחשב קצת כתינוק שנשבה וכיב"ז, ל"ש לענין נשואי נכרית, דאין רוב ישראל נכשלים בזה, ומחוייבים לעמוד בפרץ בכל האפשרות, ועי' גם בתשו' זכרון יהודא (או"ח סי' מ"ה), שכתב לאסור לקרות לתורה את

י"א.  שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן צח

בענין תלמיד שאינו תוכו כברו עיי"ש, והנה בבני מומרים, יש מעלה וחסרון, דמצד עצמם, לא חטאו עוד, והמה כחומר ביד היוצר, שאפשר לגדלם למוטב, אבל מצד השני המה כתינוק שנשבה ביד הוריהם, אשר אינם מניחים אותם לילך בדרכי החיים של תוה"ק, אכן ראינו שהרבה פעמים, הבנים שנתקרבו לתורה, החזירו למוטב גם אבותיהם, ובודאי יש להתאמץ לקרבם

י"ב.  שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן קז

דמחלק בין מומר שהמיר, וקבל עליו דת אחרת, ויצא מכלל היהודית לגמרי, ובין מחלל שבת או עובד ע"ז לבד עיי"ש, וביותר במחללי שבת שבזה"ז, שהאחרונים רוצים לדמותן לתינוק שנשבה, ועי' מש"כ בספרי (ח"א סי' י').

י"ג.  שו"ת מנחת יצחק חלק ד' סימן קא הנה כבר נודע מה שצדדו הרבה מגדולי האחרונים, במחללי שבת דזמננו, לומר דל"ה אלא כתינוק שנשבה, כמבואר בתשו' בנין ציון (ח"ב סי' כ"ג), ובת' זקן אהרן (ח"א יו"ד סי' נ"ה), צדד כן גם בנוגע לענין מילה עיי"ש, אך בספר שבילי דוד (ווייטצען) (סי' קי"ט - ב') האריך להשיב

י"ד.  שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן ק

אבל יש עכ"פ בכל הטעמים לשבח שהזכיר שם לענין לקבל צדקה מהם, וביותר אם נצרף דברי גדולי אחרונים שדנו לומר דמחללי שבת בזמנינו יש להם רק דין תינוק שנשבה כנודע, ובס' תורת - חיים שם לענין ביהכ"נ כתב דמוכח לבוש וכ"כ הפמ"ג דדוקא ממומר לעכו"ם אין מקבלין אבל ממחלל שבת מקבלין עיי"ש,

 

                     הרב אליעזר ולדנברג, מחבר "ציץ אליעזר" קיבל שכר מן המדינה

ט"ו.  שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ט"ו-קונטרס משיבת נפש פרק ג

ד' מחללין את השבת גם עבור הצלת חיי שעה של קטן. ה' גם עבור פיקוח נפש של חרש ושוטה נמי מחללין את השבת. ו' כן מחללין את השבת משום פיקו"נ של תינוק שנשבה לבין העכו"ם שידוע שהוא מזרע ישראל אעפ"י שאינו שומר תורה ומצוות מחמת אונסו או מחמת חסרון ידיעה.

ט"ז.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן י

כך פסק הרמב"ם עוד על הקראים שבזמנו שהחשיבם כאנוסים האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו וכבני תועים שהדיחו אבותם אותם על דעתם כתינוק שנשבה, ושעל כן ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה וכמו"ש הרמב"ם בפ"ג מה' ממרים ה"ג. ובכל זאת פסק עליהם מאידך את פסקו שאסור

י"ז.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן מא

והיינו מפני דכשאוחזין בזה מעשה אבותיהן בידיהם נחשבים כלבם אנסם לכך וכטועים וכתינוק שנשבה. וכידוע רובם של הכופרים בדברי חז"ל בזמנינו ובמקומינו השורש פורה ראש ולענה נעוץ כבר באבותיהם....בזה דברי הגאון החזו"א ז"ל חיו"ד סו"ס ב' שבא על כך ביסוד כללי וכותב: ועוד יש בזה תנאי שלא יהי' אנוס וכמש"כ הר"מ פ"ג מה' ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים כתינוק שנשבה וכו' והגה"מ פ"ו מה' דיעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט

י"ח. שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' י"ז-קונטרס רפואה בשבת פרק ב

(ט) ותגדל תמיהתי על כתר"ה איך שעלה בדעתו לומר דגם תינוק שנשבה בין הנכרים אין מעלין ולא מורידין, דהיכן נשמע בכזאת, הרי כיהודי כשר הוא, וכל עבירות שעובר לרבות אפי' מה שיחזיק עצמו כעכו"ם ולא יאמין שהוא יהודי נחשבים כאינם

י"ט.  שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' י"ז-קונטרס רפואה בשבת פרק ב וכותב, דנכון היה להזכיר שמחללין את השבת גם על חולה כזה שמצוה לבקש עליו רחמים שימות, כי כל זה דוקא כלפי שמיא אבל אנן בדידן מצווין שפיר להחיותו. וה"ה איפוא גם בתינוק שנשבה, דכל מה שנרצה לחשוב עליו וגם להתפלל למיתתו הוא דוקא כלפי שמיא, אבל אנו בדידן מצווין עליו שפיר להעלותו ולהחיותו.

כ'.  שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן יד

מחללי שבת, בצדק העיר כת"ר כי עי"ז יכול לצאת קלקול כי ישכחו לגמרי שהם כהנים % כלומר וישאו נשים הפסולות לכהונה וגם יטמאו את עצמם למתים, הגה % ויש לומר כי הם כתינוק שנשבה בין הנכרים, וכמו שצידד בזה בשו"ת בנין ציון להג' מוהר"י עטלינגער זצ"ל שאין מגעם יין נסך מטעם זה עכ"ל (אחיעזר קובץ אגרות ש"א דברי הלכה סי' ס').

כ"א.  שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן נז

ושנית, יעוין בשו"ת גנת ורדים (הספרדי) חאו"ח כלל ג' סי' א', שנוסף למה שמחוה דעתו לאיסורא גם בתינוק שנשבה בין הגוים, ובפרט כת הקראים שהשליכו את התורה אחר גוום והולכים בשרירות לבם, ונוסף למה שמורה חיציו כלפי דברי הכנה"ג באו"ח כפי שמובאים במג"א ומבאר ומוכיח

כ"ב.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ה' סימן טז

המשה /המשא/ ומתן בזה בספר שו"ת מפי אהרן בסופו, ושו"ת תעלומות לב ח"ד סימנים ה' ו' ז' קחנו משם, ועיין ברדב"ז ברמב"ם שם בפ"ג מממרים שלא הסכים לזמנו אפילו לתתם דין תינוק שנשבה, כדעת הרמב"ם שם. ויצא נגדם בחרב וחנית בדברים בוטים מדקרות חרב עיי"ש.

 

           הרב עובדיה יוסף מחבר "יביע אומר" היה ראשון לציון וקיבל שכר מן המדינה.

כ"ג.  שו"ת יביע אומר חלק א-יו"ד סימן יא

כופר בבריאה ובבורא, ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. וזה הרי מודה בתפלה וקידוש על מעשה בראשית. ומה גם בניהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומים לתינוק שנשבה בין הגוים. ולכן לענ"ד אף שהמחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תע"ב, אכן גם המקילים יש להם ע"מ שיסמוכו, אם לא שברור לנו שיודע דיני שבת ומעיז

כ"ד.  שו"ת יביע אומר חלק ג-אה"ע סימן ח'

ומ"מ גם לזה יד הדוחה נטויה דשאני התם גבי אנוסים דתחלתן באונס. וכמ"ש כן מהר"י מינץ שם. ודמי תינוק שנשבה בין העכו"ם. (וע' בשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש סי' לג). אבל רשעים אשר תחלתן ברצון וזה החלם לעשות בזדון לבב, י"ל דלא חיישינן שמא עשו תשובה.

כ"ה.  שו"ת יביע אומר חלק ד-אה"ע סימן ד'

ואפי' את"ל שהוריהם חשיבי כפושעים כשנותנים אותם בבתי ספר לא דתיים, ובפשיעה לא אמרינן ניח"ל לחבר וכו', (ע' תוס' שבת ד), מ"מ הרי הבנים לא פשעו בדבר, ועי"ז הרי הם כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ואין עליהם אשמה כלל, כי לא יכלו להציל בעת ההיא. ומכ"ש שבאיסור דרבנן יש להתיר לעשות חטא קל להציל חבירו מעון חמור, אפילו היכא דפשע.

כ"ו.  שו"ת יביע אומר חלק ה-יו"ד סימן י

וכ"כ באורך בתשו' הנודע ביהודה מה"ת (חאה"ע סימן קנ). עש"ב. וכ"ש בבת מומר דהויא כתינוק שנשבה בין העכו"ם. ע' ש"ך (סימן קנט סק"ח) ובכנה"ג שם (הגב"י אות יז). ע"ש.

כ"ז.  שו"ת יביע אומר חלק ו-או"ח סימן טו

ובס' בן יהוידע ברכות יז.) ע"כ. ועכ"פ בזמנינו שאין מי שיודע להוכיח, הו"ל כולהו קודם התראה, וקודם תוכחה, וכתינוק שנשבה בין העכו"ם, וכ"כ החזון איש יו"ד (סי' ב ס"ק כח), והביא מ"ש בס' אהבת חסד בשם מהר"י מולין, שמטעם זה מצוה לאהוב את הרשעים, והביא כן מתשובת מהר"ם מלובלין

כ"ח.  שו"ת יביע אומר חלק ז-או"ח סימן טו

ובמעשה בראשית, המיקל שלא לחושבם כעכו"ם יש לו על מה שיסמוך, וכל שכן בניהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, וחומרת העבירה של המחלל שבת, דהוו כתינוק שנשבה בין הגוים. עכת"ד. והביאו להלכה הגאון מהר"י שמלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (בקונטרס אחרון סימן כג).

כ"ט.  שו"ת יביע אומר חלק ז-או"ח סימן טו

שמחלל שבת בפרהסיא, וכתב, שהמנהג באשכנז ובהונגריה להקל לצרף מחלל שבת בפרהסיא למנין, משום שהרבה מאד אינם יודעים חומר האיסור, ונחשבים קצת כתינוק שנשבה בין הגוים, וכמ"ש ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן כג). וגם הגאון בעל שואל ומשיב היה אומר, שבארצות אמריקה אין לפסול מחללי שבת בפרהסיא מלצרפם למנין

ל'.  שו"ת יביע אומר חלק ח-אה"ע סימן ה'

שאע"פ שהאוכל נבלות לתיאבון חשוד להעיד שקר בשביל הנאתו, כשם שאוכל נבלות בשביל הנאתו, מ"מ אנשים אלה שנתגדלו בין העכו"ם ומחללים שבת ואוכלים נבלות הו"ל כתינוק שנשבה בין הגוים ונאמנים לעדות אשה, ולא חיישינן דמשקרי, דנהי דהוו רעים לשמים לא נחשדו להיות רעים לבריות. ומ"מ אין בידינו להתיר נגד סתימת הש"ע והפוסקים דס"ל להיפך.

ל"א. שו"ת יביע אומר חלק ח-אה"ע סימן יב

(חאה"ע סי' פב ענף יא, דף רטו ע"ב) שהביא דברי הרמב"ם (ס"פ יא מה' עדות, ופ"ג מהל' ממרים) הנ"ל, וכתב, שאף בניהם של הקראים וכן בני בניהם שהדיחום אבותיהם, וחשיבי כתינוק שנשבה שהוא אנוס, זהו לענין שאין להם דין מורידין ולא מעלין, אבל לעדות גם הם פסולים, שכל זמן שהוא טועה ואינו מחזיק בדת ישראל לא עדיף מעכו"ם, ופסול לעדות,

ל"ב.  שו"ת יביע אומר חלק ח-אה"ע סימן יב

ו) אמנם יש להעיר מדברי מרן הב"י יו"ד (סי' קנט) שכ', ולענין הקראים אם מותר להלוותן ברבית, נ"ל שלדעת הרמב"ם (בפי' המשנה פ"ק דחולין) דחשיב להו כתינוק שנשבה בין הגוים, אין להם דין מומרים ואסור להלוותן ברבית, ואע"ג דלפי מ"ש הרב נימוקי יוסף, דלא יהבינן דין תינוק שנשבה אלא למי שלא הכיר מעולם בתורת ישראל

 

לרשימה זו יש להוסיף את דברי החזו"א  על יורה דעה הלכות שחיטה סימן ב אות ט"ז שראוי לציין שלא נהנה ממנעמי הממון והכבוד של המדינה. הוא משמש שופר ואבן פינה כנ"ל לפסיקה לקולא בעניני מומרים  (לרבים מן הפוסקים ) כדלעיל. ד"א השמיט את דבריו אלו ולא בכדי.

נראה דאין דין מורדין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוה והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין דין זה נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

 

לעצם הטענות:

 

בהקדמה הקצרה לקוראים:

טענה

יהודי חילוני כמוהו כעריק.

 

תשובה

נכון. אך ליתר דיוק אחד מן הבאים:  פטור מטעמי בריאות, פטור מסיבות נפשיות, משתמט, נפקד, עריק, אינו ממלא פקודה,  מסרב פקודה, בוגד.

 

טענה

יש בהתנהגותם של הרבנים ובפסיקותיהם כלפי חילונים אבסורדים בזויים.

 

תשובה

לאור ההסבר שבמבוא לתשובתנו לקונטרס מדובר בפרדוכסים ולא באבסורדים. חייל ומצביא טוב נבחן לא רק בעת נצחונו בקרב אלא גם ובעיקר בעת שהוכה קשות. האם אז הוא מוכן ליטול על עצמו כל בזיון כדי לשקם את היחידה ולדבוק הלאה במשימה.

 

טענה

הרבנים הפנימו ערכי חברה דמוקרטיים של אסור רציחה בניגוד להלכה

 

תשובה

א.      עיין בהקדמה.

ב.      בחברה של ימי קדם. בשעה שיכולת אכיפת החוק היתה מצומצמת למדי היה המצב הנתון לפיו המומר של אז (עם הארץ) היה מצפה לרגע בו יוכל לקרוע את ירא ד' כדג (פסחים מח) השתנות המצב החברתי על ידי יצירת אכיפה מסודרת של השלטונות לגבי השלום והסדר החברתי משנים ללא ספק את השיקולים ההלכתיים. מומרים היום לא יכולים בנקל להוציא לפועל את מה שמקובל היה פעם. יתירה מזאת יש חינוך עקיב בקרב המומרים להמנע מפלילים. חינוך זה אמנם נוחל כשלונות רבים, בהעדר יראת ד', אך עם כל זאת, שוררת נורמה של בטחון אישי סביר. יש לכן אינטרס הלכתי מובהק שלא ליצור סדר חברתי מעורער בו תהיה חרב איש בשכנו. בכל מקום בו יש סדר כזה הרי בסופו של דבר גוברת והולכת יד ישראל סבא.

 

טענה    

השימוש במושג "תינוק שנשבה" מבטא מצוקה רעיונית מול תופעת המומרים הרבים.

 

תשובה

במידה מסויימת הדבר נכון. אכן יש פוסקים הסבורים שאין מדובר ב"תינוק שנשבה" אלא ברשע גמור.  כך סבורים לדוגמה רבים מרבני העדה החרדית.

מאידך לא ניתן להתעלם מכך שאנשים שקיבלו חינוך עפ"ר ממשיכים בדרך החינוכית עליה היו אמונים. בבחינת חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.

 

"ביטול יהדותו" של אדם

טענה

יהודי לא יכול להפקיע יהדותו.

 

תשובה

חייל לא יכול להתפטר מצבאו. צבא לא יכול להשתית את כח האדם שלו על מתנדבים. לכן גם בכל צבא ננקטים צעדים תקיפים מאוד כלפי משתמטים, עריקים וכיו"ב גם אם הם מכריזים על "התפטרות..." .

 

טענה

מומר לעבודה זרה מופקע מכל דין. חל עליו דין מורידין.

 

תשובה

המקור המצוטט הינו ביחס לכותים מקיסריה שהיו צוררים את ישראל. המושג מורידין אינו חד משמעי. לא בכדי נקט בו הרשב"א.  שהרי יכול היה לומר מפורשות שהורגים אותו, ולא אמר כך. הכוונה היא שמורידין את האיש מכל יתרון יחסי שיש בו. בצורה קיצונית הדבר יכול להגיע לכדי נפשות (לפי הנסיבות) וגם אז כנראה אך ורק על ידי פעולה עקיפה (ר' עקיבא איגר על שו"ע יו"ד קנ"ח ד"ה בפרהסיה). בנסיבות בהן מדובר לא פסק הרשב"א להרוג את האיש משום שלפי ההלכה אין שום רשות לאדם פרטי להרוג אדם מישראל בעוון עבודה זרה (רמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה פ"ג ה"א). זה מעשה בית דין של 23 בלבד ודווקא על ידי עדים התראה [והתרה]. הוא כן פסק להלוותו בריבית משום שאם יחסר מכך ממונו יחלש כוח השפעתו הרעה. זהו בדיוק גדר מורידין אליו התכווין שם הרשב"א בפסיקתו. לכן מסקנת ד"א שלפי ההלכה יהודי העובד ע"ז מותר להרגו (שלא ע"פ בית דין של 23) כוזבת.

 

טענה

מותר להרוג ישראל העובד עבודה זרה  (רמב"ם ע"ז פ"ב ה"ה).

 

תשובה

כללית הדבר נכון לא פחות ממה שהדבר נכון לגבי מחלל שבת. כמובן בבית דין של 23 על פי עדים והתראה [והתרה]. אולם ד"א לא הבין את ההלכה במקום.  שם מדובר באיש שהפנים עבודה זרה כהשקפת עולם.

ובכך יש הבדל מהותי. שהרי עובד עבודה זרה יכול שיהיה לו חלק לעולם הבא ומיתתו רק בבית דין. ואילו למין (כופר במציאות ד' או אחדותו = כופר שהפנים אמונת ע"ז בנפשו)  אין זכויות אלו מעיקר הדין. שוב דין זה קיים תחת ההסתיגויות שהזכירו הפוסקים הרבים כמו החזו"א  כדלעיל.

 

טענה

דינם של המומרים כדין הצדוקים והבייתוסים.

 

תשובה

יש דמיון רב אבל יש גם הבדלים, מהם מהותיים. הבייתוסים והצדוקים פעלו כשכבה דקה. רוב האוכלוסיה היהודית נטה אחרי הפרושים. בנסיבות אלו התנהגותם היא של פורשים מן הציבור. לעומת זאת בימינו כשרוב היהודים אינם נוהגים עדיין לפי התורה במלואה, נוצר מצב, שאותו רוב אינו רואה עצמו כפורש מן הציבור. להיפך, הוא סבור ששומרי המצוות הם הם הפורשים מן הציבור (יעויין בדברי ה"מלמד להועיל" לעיל). בנסיבות אלו דומה מצב דברים זה לצבא שהתפורר ומצביאיו פועלים לליכודו מחדש (כאמור לעיל). על המצביאים להיות זהירים ושקולים במלאכתם שמא ימיטו אסון על כל הצבא ועל האפשרות להשיג את מטרת הצבא. אינו דומה בורח יחיד משדה המערכה למצב בו רוב החיילים עושים זאת. במקרה הראשון נדון הבורח בחומרה ואילו במצב של התפוררות, זהירות מחושבת היא צו השעה.

 

טענה

הרבנות הראשית עושה שקר בנפשה בפסקי הדין שלה המוצאים דרכי הקלה ביחס למומרים.

 

תשובה

ד"א נוגע כאן בצדק בעצב רגיש. כמובן שפסיקת הלכה על ידי מי שמקבל שכר ממדינת המומרים וממונה על ידה היא מסובכת מאוד.

על זה צועק הנביא חבקוק א' ד' –

"על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא המשפט מעקל".

בהיות עזר וייצמן שר הבטחון, שרתתי ביחידת שדה.  נוכחתי לראות שהפניות לדרגים הצבאיים השונים לתקן את מצב הכשרות וכיו"ב בצבא כך שיתאימו לפחות לפקודות הפורמליות אינן מביאות שום תועלת גם כשהן עוברות את כל סולם הפיקוד.

בהעדר פתרונים פניתי לבתי הדין הרבניים כדי שיפעלו לתקון המצב על ידי

הזמנת שר הבטחון לדין תורה על מנת לחייבו לתקן את הדברים שאם לא כן יוציאו כתב סרוב נגדו וידונו במצב בהעדרו.

       לחילופין – שמיעת עדויות כדי להוציא פסק דין הצהרתי ציבורי לידיעת הציבור ( וכמובן גם תתגייסים)       על מצב הדברים בצבא.

פניתי ל 5 בתי דינים שונים של המדינה. אף אחד מהם לא רצה לקיים דין תורה כנדרש.

גם לא קיבלתי מאף אחד מהם תשובה עקרונית שאינו מוכן לקיים את הדיונים הנחוצים. פשוט התחמקו. בשתיקה בטענות שה"י פה"י וכיו"ב.

מה היא הסיבה לכך אני משאיר לקורא הנבון להעריך.

מחמת כבודם של האישים מוטב שלא לגלות שמות המעורבים.

המעורבים אז בפרשה מוכרים היום בציבור כמנהיגים רוחניים מן הדרגה הראשונה.

עד היום אני תוהה האם לכך מתייחסים הנביאים זכריה וישעיהו כפי שמופיעים הדברים בגירסות שונות בתלמוד:

בבבא בתרא י:(ישעיהו כ"ד שכנגד זקניו כבוד)

ובפסחים נ. (זכריה יד) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. מאי יקרות וקפאון? אמר רבי אלעזר: זה אור, שיקר בעולם הזה, וקפוי לעולם הבא. רבי יוחנן אמר: אלו נגעים ואהלות, שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא. ורבי יהושע בן לוי אמר: אלו בני אדם, שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא. כי הא דרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד. כי הדר, אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית.

או,  אולי לא ירדתי לסוף דעתם של הרבנים החשובים המעורבים כלהלן.

(בהערת אגב אציין שניסיתי לפנות לבית הדין של העדה החרדית בנושא. אמר לי אז ראש העדה החרדית אז הרב הגאון בעל מנחת יצחק שהם חוששים מתגובת השלטונות כלפיהם. ממקורב לאישי העדה החרדית נודע לי שראשי העדה החרדית חוו כבר  איומים באקדחים שלופים של אנשי השב"כ על חייהם.)

יתירה מזאת, רבני המדינה אינם ממונים דווקא על ידי שלומי אמוני ישראל דווקא אלא על ידי  פשרה עם שליחיהם של רוב של חילונים+ערבים+גויים רוסים (שלא כהלכה חו"מ קס"ג). הם נבחרים מלכתחילה על פי שיקולים אלו בדיוק, היינו, באיזה מידה הם מתאימים בדעותיהם להנהיג את ציבור יראי ד' בצורה שהוא יהיה נכנע לשלטונות ולגחמותיהם. ומה היא יכולתם לגלות גמישות בפרשנות התורה כך שבעיותיהם של הערבים הרוסים והחילונים בקשר לנוכחותם של שומרי המצוות תתאפסנה והם יהיו כנועים להלך רוח מנוער מתורה ומצוות.   אם כן מה לו לד"א להלין על הדו פרצופיות שהוא מייחס לרבנים.

(אין בדעתנו כאן להעריך האם מטרה נלוזה זו מושגת או לאו).

אולם, עם כל זאת, השאלה העומדת לפני חכמי התורה הינה האם לשתף פעולה עם השלטונות המומריים, כדי לשמור עדיין על זיקה של השלטונות לעניני תורה ומצוות. כך שמזיקה זו תצמח אט אט התפתחות שתשנה את אופיו של המשטר, במסגרת חוקי המשחק שהנהיג שלא כדין.

או אולי שיתוף פעולה זה מזיק עוד יותר. בעיה דומה היתה בפני הישוב היהודי תחת השלטון הבריטי. האם לשתף פעולה עם השלטונות כדי להגיע למירב דווקא על ידי שתוף פעולה עימם. או, אולי יש למרוד ולפחות לא לשתף פעולה עימם. בדיוק כפי שאז היו בישוב חילוקי דעות (הגנה אצ"ל ולח"י גיוס לבריגדות וכיו"ב).

כמו שאז בהעדר הנהגה אחת ברורה לא היתה הכרעה, כך גם בענינו של ציבור שומרי התורה בהעדר בית דין עליון (סנהדרין) אין הכרעה חד משמעית. יתירה מזאת היות ואין הכרעה חד משמעית ייתכן (לבושתנו) ובהכרעות בפועל יש יותר ויותר שיקולים פרטיים. בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

 

טענה

על פי התורה אין לסייע לאדם באשר הוא אדם.

 

תשובה

נכון. אין מושג כזה אדם באשר הוא אדם. יש אדם שחזקתו שהוא טוב ויש אדם שחזקתו שהוא רע ויש אדם שאיננו יודעים את טיבו. חוסר היכולות להגדיר זאת הינו הרה אסון כפי שעינינו ראו בתולדות כל עמי תבל. אדם רע לעיתים קרובות גרוע הרבה יותר מחית טרף.

 

הגדרת חילוני

טענה

רוב אבות הציונות השותפים לכינון המדינה סברו שיהדות היא תרבות אנושית כתרבויות העמים האחרים.

 

תשובה

מונחים בטענה זו שתי הנחות מפוקפקות ואולי אפילו כוזבות. (להלן ההנחות ודיון בהן):

א.      אבות הציונות היו המומרים שהשתתפו בקונגרסים הציוניים.

האמת היא - אבות הציונות היו אותם אנשים שהפיחו בליבות המוני בית ישראל את האמונה בסגולת ישראל ותורתו ובקדושת ארץ ישראל. לולי הם, לא היה למומרים הללו מה לפעול ולעשות. הם היו בבחינת מי שבא לקטוף פירות שאחרים גידלו. יכולתם לרכוש את ליבות המוני בית ישראל היתה לא מומרותם אלא קשרם לארץ ישראל ואמונתם של פרטי עם ישראל שזו ראיה חותכת לחזקתם המועילה.  זה שקנה את ליבם.

ב.      הם עשו טוב בהקימם את התנועה הציונית.

משום מה, היות והתנועה הציונית פעלה להקמת המדינה, לכן מקובל לחשוב שזה היה צעד חיובי ומועיל. כזכור המדינה קמה כדי להציל את המוני בית ישראל בעיקר באירופה שנעו ונדו בין אויבים ששנאום כבר אלפי שנים.  ההנחה (שהיום יודעים היטב שהינה שגויה) היתה שהקמת בית יהודי בארץ ישראל תהיה פתרון לשנאת ישראל ולהצלת חייהם.

מטרה זו לא הושגה.  היינו מרבית מניינם של היהודים שעבורם הוקמה התנועה ציונית עלו בעשן כבשני הנאצים ימ"ש.

אנו השרידים שוכחים את הבעתה האימה והפחד. ואת  ההשמדה וההרס של העם היהודי בגולה, שלא היה כמותם מעולם. יש רבים בתוכנו הסבורים  שיש להודות למומרים הציונים על הצלחתם להציל את שארית הפליטה. זאת למרות שיש בסיס ראוי להערכה ש"אבות" הציונות אשמים בהרדמת שארית הפליטה מפעולה למניעת התרחשותה של השואה במלחמת העולם ה II (יעוין בפרטיכלים של משפט קסטנר ובספריהם של הרב מיכאל דב וייסמנדל, יואל ברנד ועוד) ואולי גם אשמים בהתרחשותה כלהלן.

* העולים לארץ ליישבה לפני הקונגרסים הציונים היו אך ורק שלומי אמוני ישראל.

בין רבני ישראל היתה מחלוקת בקשר לעליה לארץ ישראל באמצעות התנועה הציונית שבראשה מומרים.

המתנגדים לעליה ארצה התנגדו לעשות זאת במסגרת התנועה הציונית משום שהשתלטותם של מומרים אלו על התנועה תביא לפחות לאסון רוחני על עם ישראל אם לא יותר מכך.

חשש זה אכן התקיים בצורה מרחיקת לכת. מציבור יהודי שרובו המכריע היה קשור ליהדות הפכו היהודים שעלו ארצה, ובעיקר בניהם אחריהם לתלמידי מומרים ברבבותיהם מנוכרים לתורה ומצוות. עדות שלמות  הוכחדו כמעט כליל מן הבחינה הרוחנית. אנו אמונים מסיני למסור נפשותינו  על שמירת התורה. היא דבר יקר מכל. זו נשמת האומה (אפילו המומר ביאליק  ידע והבין זאת  ונתן לכך ביטוי בשיריו) השתלטות המומרים הללו על הנהגת העם היהודי באמצעות התנועה הציונית, נתנה גם בין השאר דוגמה אישית לכל המוני בית ישראל בארץ ובגולה להתחתן בגויים בהמוניהם כפי שעשו "מנהיגיהם" המומרים אז ועושים כך גם היום ולצמצם את הילודה. (היום מתברר שהדוגמה של המומרים הללו בצמצום הילודה ובחיתון בגויים הביאה לשואה דמוגרפית חמורה מזו שהיתה בשואת מלחמת העולם ה II) הדילמה היתה האם לשתף פעולה עמם בענין הקדוש של ישוב הארץ. או אולי סכנת ההמרה ההמונית חמורה יותר מסכנת ההכחדה הפיזית.  לכן נאמר, בלי היסוס, שאנו סבורים שהמומרים שהשתלטו על התנועה  הציונית במעורבותם בתנועה מנעו מרבים רבים מעם ישראל לעלות ארצה ולהינצל מן הנאצים.  באשר מנהיגי שלומי אמוני ישראל העדיפו, בעינים פקוחות, סכנת כליון הגופות על כליון הנשמות.

* בעיה שניה היתה השבועות שהושבענו שלא לעלות בחומה. היינו לא לעשות תנועה הציונית. גם בנושא זה היתה מחלוקת בין אבות האומה, ולא בכדי. היו שאמרו שזמן השבועה עבר. והיו שטענו שלא.  שבועה זו הינה לכאורה נגד מצווה בתורה.  כך שנינו במסכת כתובות דף קי:

 ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוק, שנא': +ויקרא כ"ה+ לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: +שמואל א' כ"ו+ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים.

נחוץ לברר לעצמנו מדוע הושבעו ישראל על כך.

יש לשים לב לכך שהשבועה לא היתה נגד העליה לארץ אלא נגד ההתארגנות הפומבית להשיג את הארץ בתמרונים פוליטיים (ואולי גם צבאיים).

הסיבה לכך פשוטה. 70 הזאבים ביניהם פוזרנו שיחרו כל הזמן לרעתנו. אולם כל זמן שסברו שאנחנו ביסודו של דבר בכפם אין צורך למהר. הזדמנויות היסטוריות לכלות את הכבשה (היה לא תהיה) עוד תבואנה לידיהם. אנחנו היינו תמיד אמונים על השיטה של הרחבת הדרך. היינו לתת לגוי עימו אנו הולכים בדרך להאמין שדרכנו עוד ארוכה וההזדמנות לפגוע ביהודי עדיין תהיה לו בהמשך. באמצע הדרך היינו פורשים מן המסע והגוי המאוכזב חיכה להזדמנות הבאה. בינתיים שרדנו.

לשם כך יעויין בדברי הפוסקים בענין שהיה בבחינת חכמת חיים קבועה וידועה לכל יהודי (גם מן הנסיונות הקשים שחווה) כלהלן :

בית יוסף יורה דעה סימן קנג אות ג

---------------------------------------------

ומ"ש ואם נזדמן לו בדרך אם הגוי חגור סייף טופלו לימינו וכו' עד ירחיב לו הדרך.ברייתא שם (כה:):

ומ"ש טופלו לימינו כדי שתהא ימינו קרובה לסייף הגוי וכו'. פירושו שדרך הסייף לחגרה בשמאלו נמצא שכשטופל ישראל לגוי לימינו הסייף סמוכה לצד ימין ישראל ואם רחוק מידו של ישראל ודע דזה שכתב רבינו הוא כדברי רבי ישמעאלבנו של רבי יוחנן בן ברוקה אבל ת"ק פליג עליה וסבר דלעולם טופלו לימינו והרמב"ם בפי"ב מהלכות רוצח (ה"ז) פסק כת"ק:

ומ"ש לא יהיה ישראל למטה וגוי למעלה וכו'. פירש רש"י בעליה ילך ישראל לפני הגוי דהיינו למעלה אלא שטופלו לימינו ולא הוי אחריו ממש ובירידתו ילך הגוי לפניו:

ומ"ש ולא ישחה לפניו לעולם. פירוש אפילו במישור והטעם מפורש בברייתא דאיכא למיחש שמא ירוצץ את גולגלתו:

ומ"ש ירחיב לו הדרך. פירושו אם היה צריך שילך עד פרסה יאמר שתי פרסאות אני צריך לילך שמא הגוי ימתין מלהכותו עד פרסה שניה וזה יפרוש ממנו קודם לכן.

 

 גם בחזרה מן הגלות הבינו אבות האומה ( לא "אבות" הציונות)  את רוח השבועה. יש לחזור ארצה בשקט בשקט. הקמת תנועה ציונית פומבית המסתמכת על הגינותם של הגויים כלפינו, כפי שבפועל האמינו "אבות" הציונות, היא בגדר חלום באספמיא. אדרבא היא עשויה להביא לאסון קולוסאלי המתואר בדייקנות בתלמוד כתובות דף קיא.

 +שיר השירים ב'+ בצבאות או באילות השדה - אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

היינו, לא אחרת ממה שקרה בשואה. שהרי הנאצים הארורים עשו מחלבם של המתים סבון כפי שעושים מחלב בעלי החיים בבתי המטבחיים ומשערם מזרונים וכיו"ב. אלא שבבתי המטבחיים, בעלי הבהמות מקפידים שלא לשחוט יותר מן הצורך, לא כך הוא כשבאים לדון בחיות הפקר שלאף אחד לא אכפת מהן (למעט היום כאשר יש ארגונים אקולוגיים הדואגים להן) ואדרבא יש עיתים שהן נחשבות למזיקים לחקלאות ולכן ראוי לרדפן ביעילות.

ברור  שהזרמת המוני בית ישראל לארץ ישראל אינה ענין למבצע קצר זמן. לא היתה שום אפשרות להאמין שארץ ישראל תוכל לקלוט את עשרת מיליוני יהודי אירופה ואת יהודי ארצות ערב תוך זמן קצר. ברור שדבר כזה לוקח עשרות רבות של שנים. צריך להקים את התשתית הכלכלית שתיתן בסיס לתהליך. בנסיבות כאלו יש להניח  שהזאבים לא היו מתעוררים כנגדנו ולא היה עולה על דעתם להתאחד יחד למעשה נבלה שלא היה כמותו בהיסטוריה הבינלאומית. יתירה מזאת, העולים ארצה כיחידים, היו, מחמת השבועה, נאמנים לבריטים. מי שחושב שהבריטים היו טיפשים לא מבין מה שהתרחש כאן בארץ.  ייתכן מאוד, שהבריטים שהחזקת המנדט בארץ ישראל היתה להם  אמנם בבחינת יתרון מדיני צבאי אך מאידך היא היתה עליהם למעמסה כלכלית היו מחשבים את מדיניותם בצורה שונה. יש מקום מוצק לסברה שהם היו שמחים מרצונם הטוב לגייס את היכולת של היהודים (בשמם של הבריטים) לשמור על הנכס הזה – ארץ ישראל, לכתר הבריטי לאורך שנים.

בנסיבות אלו היינו יכולים להתבסס דמוגרפית ואף להגיע להסכם יותר מאוחר עם הכתר הבריטי כפי שעשו מדינות מנדט רבות של הבריטים בכל העולם. הכל בדרכי שלום.

במקום זאת, משנוכחו הבריטים לדעת שיש להם עסק עם עם דינמי עקשן  שבראשו "אבות" הציונות שואפי שלטון ומעמד (ששונאי ישראל לא רצו לתת להם אותו באירופה) הרוצים להקים כאן מדינה  ולזרוק אותם מכאן, קיבלו את ההחלטות שמולן לא היה לנו כח לעמוד. היינו חסימת גבולות הארץ מפני הגירה יהודית ועידוד הגירה ערבית מכל המזרח התיכון לארץ ישראל (ממנה אנו סובלים קשות בדם ואש עד היום הזה), כדי למנוע יצירת נוכחות דמוגרפית רובנית יהודית המסכנת את שלטונם.

 

כמובן שהיום קשה מאוד להעריך מי מאבות האומה צדק. כרגע מובן שה"צדק" עם מי שמחזיק בידיו את התקשורת והחינוך. אך ייתכן מאוד שכל צרותינו עד היום הזה, כולל המלחמות עם שכנינו הערבים מבית ומחוץ והסכנות שעומדות לפתחנו כיהודים כאן בארצנו הן תוצאה ממעשיהם של "אבות" הציונות המומרים. הם אולי האשמים בהצתת התבערה ממנה אחר כך באו בטובם לכאורה ל"הצילנו". עכשיו כיוון ש"הצילונו" אנו חייבים להם את השלטון.... אתמהה!

 

פרק א'

טענה

אין הפרדה בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת בדיני ישראל

 

תשובה

לא נכון. "הרשות המחוקקת"  היא הקב"ה (באמצעת התורה) הרשות השופטת היא הסנהדרין כפיפיה.

 

טענה

מומר פסול להיות שופט או עד.

 

תשובה

נכון. כמו שכל עבריין פלילי לא יכול להיות שופט.  אולם במערכת המשפט העברית העדיפה לאין ערוך, הוא גם פסול להיות עד. הרי עינינו הרואות מה מעוללים עדים פסולים. השופטים המומרים סבורים שהם לא יפלו בפח שקריהם של עדי שקר ולכן כך נראים פסקי הדין שלהם. זהו בדיוק הטעם שהרב עובדיה יוסף פסק שאריה דרעי זכאי. היינו פסק דין המבוסס על עדים פסולים אינו שווה את הנייר עליו הוא רשום.

 

טענה

הרבנים, במצח נחושה פוסלים את מפרנסיהם  מלהיות עדים.

 

תשובה

מעין אותה התמיהה.

השופטים במדינה במצח נחושה דנים שלא על פי חוקת היסוד של עם ישראל. למרות ששכרם משולם על ידי מיסים מאנשים שומרי מצוות הנאמנים לחוקת היסוד.

טעותם של אנשי ד"א היא שהם סבורים שהמומרים הם בעלי הבית של המדינה. הם האחראים לקוממיות ישראל בארצו. שומרי התורה חיים כאן בחסדיהם. הם פרזיטים אוכלי לחם חינם.

שלומי אמוני ישראל חושבים בדיוק ההיפך. היינו בעלי הבית של המדינה הם שומרי התורה. רק להם יש את הקושן על הארץ הזאת כאמור בתהילים ק"ה  מ"ד-מ"ה  "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצרו הללויה". המומרים, בעצם, בהעדר קושן בידם על הארץ, הם בבחינת פרזיטים מוסריים של שומרי התורה, (בנסותם לגנוב את דעת אומות העולם באמצעות התנ"ך להאמין שהם הם בעלי הבית על הארץ) מחד, וגזלנים שגזלו את אדמות הערבים מאידך. בתור שכאלה לכאורה עליהם לעזוב את הארץ אם רודפי הגינות הם (אכן יש מהם שמבינים זאת ויורדים מן הארץ, או, לפחות מקבלים ב"הבנה" את מעשי הטבח של הערבים). הפשרה עם הערבים שהם מנסים להשיג בנסיבות כאלו היא פשרת הפולש הגזלן עם הנגזל (לפי הבנתם). לא רק זאת, אלא, פשרה זו נעשית על חשבון הבעלים האמיתיים ובלי הסכמתם מרצון והיא עוולה נוספת :

א.      משום ששלומי אמוני ישראל מיוצגים בכנסת שהינה מסגרת בלתי חוקית כי אינה כפופה לחוקת היסוד של העם והארץ.

ב.      משום שהם ברובם הגדול שם תוך תחושה גלויה של מוציאי יקר מזולל ולא מתוך הסכמה לכתחילה למסגרת הזו.

ג.        משום שלא כל שלומי אמוני ישראל מיוצגים בכנסת באשר חלקם,

1)       יש מהם שאינם מוכנים, בצדק רב, להצהיר אמונים למשטר של מומרים [העדה החרדית].

2)       חלקם מנועים על פי שיקולי המומרים ושותפיהם הנכרים מלהשתתף בבחירות [חסידי הרב  כהנא הי"ד]).

זאת מלבד מה שהעובדות לגופן אינן מדוייקות כלל. אמנם מומרים רבים עסקו בהתיישבות, אולם, הבסיס ההתישבותי היה של יהודים שומרי תורה דווקא. ייתכן מאוד שמדינת ישראל קמה לא בגלל המומרים והשקפותיהם, אלא למרות ההתערבות שלהם בתהליכי הקמת המדינה. המוני בית ישראל באו ארצה לא בגלל הרעיונות הקלוקלים של המומרים, אלא, בגלל אבותיהם יראי ד' שחינכום לקדושת עם ישראל וארץ ישראל.

אלה שלא חונכו כך בד"כ לא הגיעו לכאן אלא התבוללו, כמו משפחות הרצל ונורדאו.

הדברים הללו נראים מגוחכים עקב שטיפת המוח שעוברים תושבי הארץ במערכות החינוך והתקשורת וכיו"ב.

דוגמאות פשוטות לשטיפת המוח:

*אם נשאל היום מי הקים את מוסד "עליית הנוער"? הרי התשובה הפשוטה והמיידית תהיה – הנרייטה סאלד (המומרת).

התשובה האמיתית היא – רחה פראייר. למה זה לא ידוע?! משום שהיתה שומרת מצוות.

*מי היה חוזה מדינת היהודים?! בוודאי כולנו יודעים – תיאודור הרצל (המומר).

מי באמת היו חוזי מדינת היהודים?!  - הרבנים צבי קאלישר ויהודה אלקלעי. שנים רבות לפניו.  למה זה לא ידוע כי הם היו רבנים.

 

לכן יש להתייחס בספקנות רבה לזייפני היסטוריה מומרים. הם מומחים בכך לפעמים אפילו יותר מן הבולשביקים ברוסיה שמתוכם הגיעו לכאן.

 

פרק ב'

טענה

אין דאגה לרווחת מומרים (גמ"ח, צדקה, אבידה, ריבית)

 

תשובה

אין שום סיבה לדאגה לרווחת הזולת. וכי מה הסיבה שאדם יפריש מאונו לאחרים?! פשוט הציבור המומר כמו כל הגויים בעולם תרגמו את מצוות התנ"ך שבין ישראלים למסכת חשיבה אלילית הקרויה הומאניזם. אחר כך יש תמיהה על מי שלימדם שאינו מקבל את מסקנותיהם המעוקלות.

מומר בתור שכזה (לא טועה) אינו זכאי לסיוע. סיוע הוא מאמץ כספי שהפרט צריך להפריש מכספו להצלחת הכלל במאבקו היהודי. התמוטטות פרט בצבא פוגעת בכושר הצבאי הכולל. לכן יש לסייע לפרט לבל יתמוטט. לעומת זאת כל הפרשה למומר הינה הפרשה למאבק נגד מטרת הצבא. שהרי מה יעשה המומר בכסף?! ילדים לעם ישראל הוא מביא בודדים (אם בכלל) ואלו בסופו של דבר בד"כ משתמדים ואף חותרים תחת מטרות הצבא, אם בזדון ואם בשוגג. את הכסף יוציא על קלפים, הימורים, זנות חילולי שבת, טיולים בחו"ל וכיו"ב האם באלה חפצנו?! ישנו רק שיקול אחד שיכול להצדיק תמיכה בו. קירוב דעתו לדעת התורם על מנת שישוב מדרכו השגויה. בדיוק כך נפסקה ההלכה.

 

פרק ג'

טענה

אין מתאבלים על מומר.

 

תשובה

אבל מבטא את חסרונו של חייל מצבא ד' במיוחד מהיחידה המצומצמת שלו. אם לא כך למה להתאבל?!  לחיי אדם לכשעצמם אין שום ערך לא בעיני אדם מאמין בתורה  באשר ערכו של אדם נמדד על פי קרבתו לקב"ה ואף לא בעיני מומר שהרי הוא מאמין שמוצאו מקוף. היה קוף ואיננו! אז מה?!

 

טענה

אין מתעסקים בקבורת מומר.

 

תשובה

הסיפור  שמצטט ד"א מסביר למה. וכי אדם שעשה רע לציבור שלם צריך להתעסק בקבורתו. הרי הוא גרוע מבהמה. אם כי אין מסקנתו ההלכתית הגורפת של ד"א נכונה. הוא עצמו מצטט בהמשך שאיש מומר סתם קוברים אותו.

 

טענה

אין קוברים מומר על יד שומר תורה

 

תשובה

האם מחבר הקונטרס מסכים שיקברוהו על יד גזלן?! אנו מחזיקים אדם מומר כמי שמעורב בצורה זו או אחרת באופן שיטתי במירמה, גזל וכיו"ב (שלא לדבר על חילולי שבת החמורים לאין ערוך). נציע לאנשי ד"א לבדוק בין החיילים המתגייסים לצבא לבדוק כמה מהמומרים שבהם אינם מעורבים בגניבות המכונות "השלמת ציוד"... .

 

טענה

קדיש על מומר = צביעות בפסיקה.

 

תשובה

יעויין בהקדמה לתשובות לקונטרס זה.  שאט הנפש העשויה לצמוח מאי אמירת קדיש היא שיקול חשוב בהלכה כדי לאמרו.

 

טענה

נים אינם מעיזים לומר שההלכה שנפסקה בתלמוד ובשלחן ערוך היו יפים לשעתם כאשר לא היתה נוהגת סובלנות דתית ואהבת האדם

 

תשובה

סובלנות דתית ואהבת האדם במידה והם קיימים נלקחים בהחלט בחשבון בפסיקה. רק ד"א משום מה "שכח" לצטטם כאן –

יעויין לעיל במקורות השונים. במיוחד בדברי החזו"א בהלכות שחיטה סימן ב' אות ט"ז אותו ציטט גם ד"א בעמוד 22  בקונטרסו בצורה חלקית ומגמתית.

 

פרק ד'

טענה

מומר לא יורש אביו.

 

תשובה

כל רעיון הירושה אצל מומר מופקע מן הדעת. למה להעביר את רכוש המת לאדם מסויים?!. מה הוא הקשר המחייב בין אב לבנו?!

ירושה באה לבטא את המשכיות המאמץ של היחידה לעשות את המיטב למטרות היחידה ומי אם לא בנו חניכו של אדם יעשה זאת בנאמנות?!. כל הפרשה למומר הינה הפרשה למאבק נגד מטרת הצבא. שהרי מה יעשה המומר בכסף?! ילדים לעם ישראל הוא מביא בודדים ואלו בסופו של דבר בד"כ משתמדים ואף חותרים תחת מטרות הצבא, אם בזדון ואם בשוגג. את הכסף יוציא על קלפים, הימורים, זנות, חילולי שבת וכיו"ב האם באלה חפצנו?!

 

טענה

אין חלות כבוד ומורא אב ואם כשאינם שומרי מצוות.

 

תשובה

לא מובן כלל למה יש לכבד אב ואם. זכר ונקבה התאוו לממש יצריהם ומזה נולד ילד. מה חייב הילד לשני מולידיו? הוא שימש להם חית מחמד במשך גידולו. אולם מאז שגדל ועמד על דעתו מה הוא חייב להם? אולי הם חייבים לשלם לו פיצויים על שהביאוהו לעולם הזה המלא ענינים רעים.

בעצם ראוי גם שישלמו לו על הנאותיהם ממנו כחיית מחמד.

 

טענה

מכה ומקלל הוריו אינו חייב בהורים מומרים כבהורים שומרי מצוות.

 

תשובה

למה שיהיה חייב על הכאת הוריו יותר. מה ההבדל אם הכה אדם את הוריו או אנשים אחרים.

אצל שומר תורה ומצוות עליו להיות אסיר תודה להוריו על שנתנו לו מקום להתגדר בו לנשמתו כדי שיוכל לתקנה בעולם הזה. מטרת הוריו היתה לגדל עוד יהודי לצבא ד'. על כך מגיע להם כבוד ודרך ארץ.

 

טענה

מותר להרוג את המומר (מתוך דקדוק בדברי החזו"א).

 

תשובה

תשובת החזון איש לא באה להתפתל ולהחביא מה שהוא. היא חופפת בדיוק נמרץ לאמור בהקדמה לתשובה לדברי הקונטרס. בסופו של דבר היא מגיעה למסקנה הגמישה והחכמה אותה אנשי ד"א לא אוהבים ולא מצטטים. מסקנתו הינה שהדבר אסור.

 

פרק ה'

 

טענה

התורה מתירה להרוג חילוני.

 

תשובה

התורה אינה ציטוט חלקי. אלא סך הכל של דעות רבות לפי משקלן.  החזו"א אותו ציטט ד"א לא קיבל שכר מהמדינה ולכן היה חפשי לומר דעתו בגלוי. הוא שלל זאת.  בשיטתו נוקטים בענין זה רוב הפוסקים.

 

טענה

חכמי ישראל מתפתלים בבואם להתיר רפואת מומרים וגויים בשבת.

 

תשובה

במקום מתפתלים נכון לומר מתלבטים. הנכונות להילחם עד שפוך דם על עיקרי היהדות אינה חדשה. ישראל אמונים לחשוב שהחיים אינם הערך העליון. אשר על כן כשם שמוכנים למות על קידוש השם מוכנים גם להמית. עם כל זאת, השיקולים שציטט ד"א אמיתיים לגופם של דברים. שם הגנאי "התפתלות" הוא נחלתו של ד"א.

 

פרק ו

טענה

אין עושים ברית מילה בשבת לחילוני

 

תשובה    

בצדק יש מקום להימנע מכך, שהרי חזקתו הינה, לדאבוננו, שאינו מעוניין לשמור את ברית התורה ומדוע נחלל  עליו שבת.?

 

טענה

קידושי חילוני בעייתיים, שחיטת מומר בישולו  ומגעו ביין עשוי לאוסרם.

מומרים מופקעים מעליה לתורה, צרוף למניין, ברכת כוהנים, שליחות הציבור בתפילה.

 

תשובה

נכון. הרי זה מחמת שדינם קרוב לדין גוי. האם גוי יכול להוציא ידי חובה את היהודים במצוות?!

 

פרק ז'

טענות

אין נותנים למומר למול ואין מקבלים ממנו צדקה ואינו כשר לכתיבת סת"ם ולשחוט.

 

תשובה

נכון. הרי זה מחמת שדינם קרוב לדין גוי. האם גוי יכול להוציא ידי חובה את היהודים במצוות?!

 

טענה

יש בכך הפליה של החילונים המשלמים ואינם כשרים לפעול בעצמם.

 

תשובה

אכן יש רבים שנקעה נפשם מקשר חולני של דת ומדינה בחסות מומרים. ולכן יש ציבור גדל והולך שלא רוצה לסמוך על הרבנות הממוסדת בחסות המומרים.

כנראה שלמומרים יש אינטרס הרבה יותר גדול בקשר הזה מאשר לשומרי המצוות. שהרי אם היו רוצים בכך היו יכולים לוותר על הקשר הזה בנקל עלי ידי חקיקה בכנסת בהיותם בה רוב.

 

טענה

יש הפליה לרעה של המומרים במשרות הדתיות.

 

תשובה

יש הפליה לרעה בהרבה יותר משרות כלפי שומרי מצוות. מדובר ברבבות משרות בתפעול מערכות מיותרות בשבת. יש גם אפליה במינוי שומרי מצוות למשרות מכריעות בצבא ובמשטרה.

 

טענות

מאכל שבושל על ידי חילוני פסול. מגעו ביין פוסל היין.

 

תשובה

נכון. הרי זה מחמת שדינו קרוב לדין גוי. נאמנותו של מומר פגומה.

 

פרק ח'

 

טענות

מומר פסול לעליה לתורה לקרוא בתורה להצטרף למניין ולהיות שליח ציבור.

 

תשובה

לא מדויק. אבל בוודאי שיש לכך בסיס. זה מחמת שדינו קרוב לדין גוי. נאמנותו של מומר פגומה.

 

טענות

יש מוזרות בשיתוף הפעולה בין מומרים לשומרי מצוות.

 

תשובה

נכון. אך ייתכן שהדבר מצביע על כך שהקרויים "חילונים" הם ברובם רק מומרים לכאורה. בנשמתם פנימה הם כמהים לתורה ומצוות כפי שהמקובלים טוענים. היינו יהודי במהותו "מתוכנת" בצורה מיסטית לשוב לצור מחצבתו ולרצות לעבוד את ד'.

 

טענה

המימסד הרבני חסר יכולת התאמה למציאות של מדינה מודרנית. (דברי הפרופ' י' ליבוביץ).

 

תשובה

בעמדת מיעוט תחת לחץ מומרים יש בוודאי זהירות מצעדי התאמה. שהרי סופם מי ישורם.

האם מצב זה ימשך או לאו, ימים יגידו.

 

טענות

עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?!

 

תשובה

מצטרפים לקריאה של אליהו הנביא בהר הכרמל. יש מקום לסברה של המהר"ל מפראג שניתח את פרשת אליהו בהר הכרמל והגיע למסקנה מדיוק בדברי הנביא שחוסר החלטה גרוע יותר מהחלטה שלילית.  נזקם הרוחני של מתלבטי ד"א (המשתקף יפה בקריאתם, בסוף הקונטרס, ללמוד יהדות), חמור יותר לעם ישראל מהנזק שהיו גורמים לעם ישראל אם היו משתמדים לחלוטין ונותנים לארץ את ההזדמנות להקיאם.

תקוותו של ד"א שמומרים ישובו לטקסטים ויפרשוהו כרצונם מעניינת מאוד. שהרי המדרש אומר הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. אכן מלימוד הטקסט עשויה לבוא, למגינת ליבם (לכאורה) של אנשי ד"א - תשובה.

קונטרס אלול תשס"ב – (צבע לבן).

העם היהודי הוא העם הנבחר

הקדמה

יש לציין שבעלי ד"א מציגים את העמדות האמוניות של שלומי אמוני ישראל בדרך הנוחה להם. הציטוטים אינם מציגים תמונה מאוזנת והם משקפים במקרה הטוב את הבנותיהם של בעלי ד"א את התורה. ייתכן והבנות אלו אכן נאמרות בתום לב, אולם, לא ייפלא אם הבנות אלו היו מן הסיבות שהביאום לפריקת עולן של מצוות וכפירה.

 

השקפה מוטה -  תכלית הגויים הינה לשרת את העם הנבחר - היהודים.

השקפה אמיתית – עם ישראל הינו ממלכת כהנים וגוי קדוש. תפקידו להנהיג את העולם לעבוד שכם אחד את ד'. הוא משמש כלפי האומות בתפקיד דומה לתפקיד הכהנים כלפי עם ישראל.

 

השקפה מוטה – המשפטים והערכים של אומות העולם הם מושא לזלזול.

השקפה אמיתית – באה לידי ביטוי במאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין".

 

השקפה מוטה – מי משמתנגד בהשקפתו או במעשיו לתכלית הבריאה לפי התפיסה התורתית יש להשמידו.

השקפה אמיתית – כלפי איש כזה יש לנהוג לפי המקובל בכל חוק שורר בעולם שקמים עליו מתנגדים. התגובה תהיה בעצימות המתאימה למהות חומרת וסגנון העבריין. מהבלגה לאתראה מעצר קנס מלקות ועד עונש מוות. היכן זה לא כך?!

 

תכלית הבריאה

השקפה מוטה – תכלית הבריאה לימוד תורה

ההשקפה האמיתית – תכלית הבריאה קיום מצוות. אם מצווה מתבטלת מלהעשות הרי היא דוחה תלמוד תורה.

מאידך תלמוד תורה הוא מצוות רקע בעלת חשיבות גדולה ביותר כנראה משום שהיא  האמצעי להגיע להזדהות הבנה ודיוק ברצון ד'.

 

השקפה מוטה – מכך שיש משקל גדול ללימוד התורה נובעת ההלכה ברמב"ם ממרים פ"ג ה"ב לפיה יש להרוג מוסרין ומומרין וכו'.

ההשקפה האמיתית – חיסול מוסרים ומומרים בנסיבות המותרות הוא אמצעי להגנה על הקהילה מן היסודות המסוכנים לקיום הקהילה. זהו נוהג המקובל בכל אומה כלפי מהרסיה. אין למעשה זה תלות באי לימוד תורה של מוסרים ומומרים.

 

השקפה מוטה – אין להשתמש באלימות במקרה של מסיתים ומדיחים.

השקפה אמיתית – כל תרבות רצינית רגישה לענינים עקרונים מסויימים. אם נבוא לקיבוץ עין השופט ונקרע שם את הדגל האדום, הרי יש להניח שיתקפונו.

מסתבר שיש הבדלים. ליהודים שומרי תורה אכפת מהשקפות. אצל מי שאינם עדיין כאלה אכפת מן הדגל. ויש מי שאומר בלשון בוטה שאכפת להם מסמרטוט.

 

השקפה מוטה – יש לשעבד את הגויים כך שיהיו שפלים ונבזים.

השקפה נכונה – יש לשעבד את מי שנמצאים עימנו בקשרי יריבות או מלחמה. לעומת זאת מי שבא ביוזמתו לקבל 7 מצוות בני נוח ננהג בו בחיבה ואף נסייע לו.  אי מינויו של גוי השומר 7 מצוות בני נוח למשרת שררה נובע  מטעמי בטחון תרבותיים וצבאיים. לכן הוא חל גם במידה מסויימת כלפי גרים שלא התבוללו עדיין בתוכנו משפחתית ואף על יהודי שאין בו יראת שמים. תורתנו היא הראשונה שהכניסה לתרבות האנושית הכללית את הגורם הרוחני כשיקול מכריע לעריכת מלחמה במקום רדיפה אחר ערכים חמריים. היא גם הראשונה שלימדה את העולם להשתמש בחינוך מחדש רוחני כאמצעי חליפי למוות ולשעבוד פיזי.

 

השקפה מוטה – גויים אינם בבחינת אדם.

השקפה אמיתית – אדם הוא מדרגה רוחנית גבוהה המלובשת בגוף אנושי. כדי שבן אנוש יגיע להיות בבחינת "אדם" עליו להידמות לאדם הראשון ולאדם שנזכר במרכבת יחזקאל.  בן אנוש הופך להיות בבואה של אדם הראשון ושל האדם שעל מרכבת יחזקאל כאשר הוא מסגל לעצמו את משמעותו הרוחנית של המושג צלם אלקים.

בלי קיום המצוות האדם מאבד את צלם האלקים כפי שעינינו ראו במהלך כל ההיסטוריה. בן אנוש בלי מצוות התורה מסוכן לסובביו יותר מחית טרף. הסכנות המאיימות היום על האנושות נובעות בעיקר מייחוס צלם אלוקים למי שנראה כך על פי חזותו החיצונית בלבד.

 

השקפה מוטה – בתורה יש הפחדות שווא.

השקפה אמיתית – בתורה יש תמונת מצב שקולה אודות מצבו של בן אנוש. היינו תיאור מרנין למקיימה ולהיפך למי שלא.

 

השקפה מוטה - אי לימוד תורה = אפיקורסות עם כל המשתמע מכך.

השקפה אמיתית -  אפיקורסות הוא שגיאה מעוותת בתפיסת העולם. היא אינה נובעת דווקא מאי לימוד תורה. כל אדם בר שכל ישר והגון, גם אם לא ילמד תורה כלל צריך להגיע למסקנה שיש בורא יחיד המנהיג את העולם.

 

השקפה מוטה – הכופר בתורה משול לפצצה מתקתקת.

השקפה אמיתית – אכן אפיקורסות ומינות היא בגדר פצצה מתקתקת. איש או אשה הנגועים בהם מסוכנים לאנושות כולה. הוא מחייך נחמד ומדבר יפה אך לא ניתן לסמוך עליו ביום פקודה. מי שהיה בשואה יודע מהיכן צמחו בד"כ השוטרים היהודים והקאפו שרדו ברשעות באחיהם. המעיין בתולדות ישראל במדינתנו יודע יפה מי הם בעלי ההשקפות שמביאים עליו כאן בארצנו תמורת בצע כסף וכבוד מאות אלפי ערביים כאזרחי מדינה המסכנים את חיינו כאן בפועל. גם בין העמים אין להשוות את מעשי הנבלה של מנהיגים של מדינות אפיקורסיות (נאצים וקומוניסטים) לאלו שחורטות על מטבעותיהן את האמירה באלקים אנו בוטחים (ארה"ב).

 

העם היהודי הוא העם שנועד לקיים את תכלית הבריאה

 

השקפה מוטה - התורה ניתנה לקומץ קטן של אנשים יחסית לאוכלוסיה העולמית.

השקפה אמיתית – התורה ניתנה וניתנת למי שיחפוץ בה. היא הוצעה ומוצעת לכל. העם היהודי בעת מתן תורה היווה אחוז נכבד מן האוכלוסיה העולמית, יצויין שבתקופת האימפריה הרומאית היה אומדן האוכלוסיה העולמית 200 מיליון נפשות מתוכם 10 יהודים. בעת מתן תורה היתה האוכלוסית העולם  קטנה לאין ערוך. יש בסיס מוצק לסברה שהעם היהודי אז מנה עשירית מאוכלוסיית העולם. הוא לא נשאר כך עקב רדיפות של גויים שהיו מינים אפיקורסים ועובדי עבודה זרה זאת הסיבה לזהירות המופלגת מן התופעה של מינות אפיקורסות ועבודה זרה.

לגויים, התורה, בכל מקרה,  מצווה לשמור 7 מצוות. לעם הכהנים – ישראל היא מצווה לשמור תרי"ג מצוות. גוי שאינו מתגייר עתיד לתת בבית דין של מעלה דין וחשבון על השאלה מדוע לא התגייר. שהרי זוהי אמונת האמת והדרך הנכוחה שבה עליו היה לבחור. גם אם התגייר, הוא יהיה עתיד לתת דין וחשבון למה לא עשה זאת יותר מוקדם. ההבדלה בין ישראל לעמים נובעת מכך שיש לישראל חזקה קהילתית של דבקות באלוקים.

 

השקפה מוטה – היה ראוי שכל עם ולשון יוכלו לקבל את התורה.

השקפה אמיתית- נכון. אך לפי המסורת שבידינו כך נעשה אז. גם אם לא נעשה אז כך. יכול כל אדם בעולם להצטרף לציבור הזה על פי בחירתו ולהתגייר כפי שהתגיירו אבותינו במעמד הר סיני.

 

השקפה מוטה – כל האנשים נולדו בצלם.

השקפה אמיתית – כל האנשים לא נולדו בצלם. בצלם נולדו רק אלו שחזקתם הינה דבקות בצלם אלוקים.

 

השקפה מוטעית - אמונה בעם נבחר גזענית ומתועבת.

השקפה אמיתית – גזענות אינה מתועבת. בכל העולם כולו מכירים היטב ביתרונותיה של הגזענות. כך בפרות, כבשים, סוסים, חיטים, עגבניות, כלבים וכיו"ב. מדוע לא אצל בני אדם?! ענבי הגפן בענבי הגפן דבר יפה ומתקבל.

וכי אנשי ד"א סבורים שאדם לא צריך לבדוק אם בן זוגו המיועד הינו חולה במחלה תורשתית גזענית?! הנורמות החוקיות בארץ הן נורמות של שקר בינלאומי.

הגזענות התרבותית היהודית הצמיחה אכן אדם עליון. יש בעם היהודי שיעור כפול של מחוננים מבני עמים אחרים. ויש בו שיעור עוד הרבה יותר גדול של מלומדים חשובים ששינו את החברה האנושית בצורה שאינה עומדת בשום יחס לגודלו.

הסיבה לדחייתנו את  הגזענות הינה המודל האפיקורסי הנאצי שלה שאין להתחשב באיסור רציחה ושוד. אם הנאצים היו אוסרים על נשים גרמניות להינשא עם יהודים אלא אם כן תתגיירנה היינו מוחאים להם כף בתודה.

עם כל זאת אין מדובר כלל בגזענות, שהרי כל בן אדם – מכל גזע, עם, מין צבע יכול, אם ירצה בכך להתגייר. אנו נתייחס אליו בכבוד חיבה ואהבה עוד יותר מאשר לבני עמנו. טעותו של ד"א נובעת מחוק הגזענות המעוקל של המדינה הכורך השקפות עם גזענות.

 

העם היהודי התחייב בתרי"ג מצוות ושאר העולם ב 7

השקפה מוטה – אין צדק במשפט שונה לאזרחים שונים.

השקפה אמיתית – טענת אי הצדק הינה בגדר צביעות מופלגת. וכי בתי משפט בארץ ובכל העולם לא מתחשבים בנסיבות האישיות של העבריין. וכי דינו וסמכותו של שוטר ואזרח שווים?!

יתירה מזאת, ההבדל בין יהודי לגוי במשפט אינה מקפחת דווקא את הגוי. שהרי גוי לא חייב מיתה על חילול שבת. ואף אינו חייב מלקות על אכילת חזיר וכיו"ב. מדובר ביסוד הדברים בשתי מערכות חוקיות הנוהגות לאוכלוסיות שונות על מחויבויותיהן השונות והחזקות המתבקשות ממחויבויות אלו. שני שוורים מתנגחים מוטב לשחוט את שניהם. שני כבשים מתנגחים מוטב להפריד ביניהם. אם גוי רוצה לבחור במערכת משפט בה לא יומת על גזל פרוטה הרי הרשות בידו להחליט להיות יהודי ולהתגייר.

הסיבות להפליה הינן שתים:

א.      אנו מניחים (הנחה נכונה) שסתם בן נוח בימינו אינו מקיים 7 מצוות והוא בחזקת גזלן אם בשותפות בהחזקת רכוש יהודי או בגזל כזה בפועל. לדוגמה בספרד, עוד לפני גירוש ספרד נערכו באוכלוסיה היהודית פרוגרומים שהשמידו כמאתיים אלף יהודים. בעת הוצאת הפקודה לגירוש היהודים  לפני 500 שנה מנו היהודים קרוב למיליון נפש. בגירוש ספרד שליש המירו דתם, שליש מתו ברדיפות הגירוש, ושליש הצליחו לברוח כשמאחריהם נשאר רכוש במקרקעין ומטלטלים. האם שמענו על ספרדי אחד שקם ואמר שממשלת ספרד חייבת לערוך בדיקה ואומדן מסודרים של היקף הרכוש הנגזל והפיצויים שיש לשלם לצאצאי המגורשים?! כך זה גם באנגליה, צרפת, אוקראינה, רוסיה, גרמניה, ליטא, פולין ואיפה לא?! המקרה החריג היחידי הינו גרמניה שבלחץ בינלאומי היתה מוכנה להיכנס למו"מ (לא אומדן ריאלי) לתשלום פיצויים מסויימים. משום מה, מרבית הגרמנים (כאומה נאורה ורודפת צדק...) סבורים שבכך החשבון נסגר... .

ב.       אנו מניחים (הנחה נכונה) שבכל דיון משפטי בין יהודים לגויים בפני בתי משפט של גויים ידונו בתי משפט אלו את היהודים בצורה מקפחת. לשם כך אין צורך להזדקק למשפטי עלילות הדם וכיו"ב (כשבהם במרבית המקרים הורשעו היהודים) אלא גם בימינו נמצאת המדינה כולה חייליה ואזרחיה תחת איום חמור של בתי המשפט הבינלאומיים על מעשים שחילי כל צבא אחר כל שהוא בעולם כולו לא יעמדו עליהם לדין.

 

השקפה מוטה – היהדות מפלה על פי מוצא אתני.

השקפה אמיתית – היהדות מפלה על פי ערכים וחזקתם.

 

השקפה מוטה – אם המדינה היהודית היתה מאמצת ערכים של אפליה במשפט בין גויים היא הייתה מסתכנת ביחס רע מאומות העולם.

השקפה אמיתית – כנראה שבלאו הכי אנו נחשבים בעיני האומות כמצורעים צבועים. לכן מוטב לעשות המוטל עלינו מבלי לחשוש יותר מדי. עם כל זה, במקרה שמדינת ישראל היתה מאמצת את חוקת התורה היו מתרחשים כמה דברים נוספים כלהלן:

א.      המדינה היתה פותחת במערכת הסברתית וחינוכית בכל העולם בקשר לאמונת היחוד הצרופה והתנ"ך. פיתוח מערכת כזאת היה מהווה תשובה מוחצת לאיסלאם המסוכן. והיה מביא את גויי העולם להבין שאין דרך בטוחה אחרת.

ב.       סברה שהיתה השראת שכינה שהיתה מסייעת לעם ישראל בפעולותיו.

ג.        הסנהדרין שהיה קיים בוודאי, היה צריך לשקול את המהלכים על פני מימד הזמן בהם יש לנקוט כדי להצליח במשימה זו.

 

השקפה מוטה – הצדק צריך שיינק מהכרתם של הגויים.

השקפה אמיתית – אבוי לעולם אם הצדק יינק מהשקפותיהם של הגויים. ראינו צדק זה במשך אלפי שנים עד היום. עלינו מוטל ללמד את הגויים צדק עם אמות מידה אחרות.

 

השקפה מוטה – אלקי ישראל לא רצה בשלמות הגויים.

השקפה אמיתית - אלקי ישראל רצה בשלמות הגויים על ידי קבלת עול מצוות.

 

השקפה מוטה – אסור לגוי ללמוד תורה ולשבות.

השקפה אמיתית – אסור לגוי לשבות וללמוד תורה כנראה משום שבאמוץ ערכים חלקי זה מן התורה עשוי הוא להטעות את הבריות לחשוב שיש בהשקפותיו מעלות חשובות המצדיקות להחזיק בהן במקום בתורה כולה. ואכן עינינו הרואות מה עשו דתות שאימצו להן חלקית יסודות מתורתינו. מחד הן אכן הרחיקו את האלילות אך מאידך תחת כנפיהן נשפך דם אדם לרוב. האיסלאם היום מאיים על כל האנושות בכל אתר. אין כמעט מדינה אחת בה יש איסלאם, או בשכנותה, שאינה בגדר מאוימת. כל זאת בא כתוצאה מאמוץ חלקי של תורתנו. הנצרות במשך אלפים שנות גלותנו היתה הגורמת לשואה אחרי שואה שמימדיהן  של כל אחת מהן, באחוזים,  באוכלוסיה היהודית לא היו פחותים מהשואה הנאצית.

 

טענה – השראת שכינה היינו יהדות. ולכן לא מובן מדוע בקש משה למונעה מן הגויים.

תשובה – השראת שכינה אינה עדיין יהדות. אם היא היתה מתרחשת באומות אחרות היה הדבר מביא לטעות רוחנית חמורה.

 

השקפה מוטה – כל אחד ראוי שיקיים את התורה מדוע צריך גיור.

השקפת אמת – קיום התורה הינו בגדר ברית של מסדר לוחמי אמונת האמת. כמו שבצבא נחוצה בדיקת קבלה ושבועת אמונים כך גם למסדר הזה. השיוך למסדר הוא אכן רפואת הנפש. הוא נותן מטרת אמת לחיים.

 

העולם נברא בשביל התורה וישראל.

 

טענה – יש שילוש קדוש תורה ישראל אלקים.

תשובה -  לא בכדי נקט ד"א במושג שילוש. כיוון שהדת היהודית היא היותר מונותואיסטית מכל הדתות רצו אנשי ד"א להשוותה לנצרות על ידי הנקיטה במילה שילוש. הציטוט מן הזוהר ופירוש הסולם אותו מביא ד"א מהזוהר חלק ג פרשת "אחרי מות" דף ע"ג ע"א אינו תומך בפרשנות של ד"א.

אמנם אנו סבורים שיש קשר הדוק בין השלושה. אך אין אנו סבורים שזו אותה ישות כבנצרות.

הסדר אצלנו כמובן הפוך: אלוקים, ישראל ותורה. כאשר התורה נבראה עבור ישראל וישראל נבראו כדי להשליט בבריאה את שכינת ד'. זהו כמובן קשר הדוק אבל לא ישות אחת פשוטה. ישות הקב"ה קיימת כמובן גם מבלעדי ישראל. ויש מקום לדבר על ישראל כישות מוקדמת מחשבתית לתורה ולכן גם כנראה נפרדת ממנה במובן הקיומי.

 

השקפה מוטה – המושג אפיקורס זהה לחילוני.

השקפת אמת – המושג אפיקורס משקף קבוצה חלקית מן המושג חילוני.

 

טענה – הרב אליעזר ולדנברג בעל החיבור "ציץ אליעזר" בעד הריגת חילונים.

תשובה – הציטוטים של בעל אמת מגמתיים חלקיים ומסלפים את כוונת הרב. דבריו של הרב לגבי חילונים בדורותינו הובאו גם בתשובה לקונטרס "חילונים בהלכה". אם כי בוודאי נכון שבמצב דברים חברתי אחר, היינו לכשעם ישראל יעשה תשובה, השקפות אלו עשויות בהחלט להתעורר מחדש.